חיים של בחור אחד

אני יושב וכותב לכם, לכל אחד ואחת מכם, במקום ללמוד לבוחן שיש לי עוד שעה. העובדה שיש לי כאב ראש שמקורו בעובדה שהלכתי לישון ב-4 אתמול אחרי שעבדתי ב-sweat shop הפרטי שלי (דמיינו אותי, אצבעות דקות, יושבות ותופרות קילומטרים על קילומטרים של בדים, מנסה להשחיל חוט במחט תוך כדי פזילה, ופורם דברים שתפרתי עקום כי אני עייף ודואב).

אז נסעתי לאוניברסיטה, באתי להיכנס לשיעור, והבנתי שאני לא אשרוד אותו לבד. שינעתי את עצמי לקפיטריה ושם אני עכשיו (ג, תסתכלי מסביב, אולי זה אני שם עם המחשב הנייד). יש לי בוחן אחר כך, ואני לא יודע איך אני אכתוב כל מיני בילשוטים על חוקים הקשורים לסיכולים ממוקדים בראי המשפט הבינלאומי הפומבי. גונ"פ. גועל נפש.

עריכת תוספת: הקפיטריה מנקודת מבטו של הגזר. פרצופים טושטשו למניעת זיהוי וביצוע מעשים מגונים. אין לי מושג מי אלה, אבל הם עשו לי הרבה רעש.

אז מה חדש מה חדש מה חדש? האמת שאין הרבה חדש, ובגלל זה לא כתבתי עד עכשיו. לא שעכשיו יש לי הרבה מה לכתוב, אבל אז לפחות אני אוכל להאשים אתכם בהישגי האקדמיים הלקויים.

ביום חמישי הקרוב יצעד, אי"ה, מצעד הגאווה והסובלנות 2007, ברחובותיה של עירי הקדושה. נכון לעכשיו יש אישור משטרה לקיום האירוע, למרות שניצב מחוז י-ם, אילן פרנקו (החתיייייייייייייייייייייך!!!!!!!!1111), אמר שזה כפוף להתרעות שיהיו באותו זמן. החרדים מצידם מתפרעים פחות מהאירועים של נובמבר, אז במשך שבועיים צפון ירושלים (שזאת צורה מאוד מנומסת להגיד 'השכונות של הדוסים') בערה בניחוחות של צפרדעי זבל שרופים. להזכירכם, לבסוף בוטל המצעד והאירוע הפך להיות הפנינג במתחם/מכלאה סגור/ה, שאמנם היה נחמד, אבל הריח מהשפלה וביזוי.

השנה, כנראה כהחלטה אסטרטגית של הרבנים החשובים, ההפגנות מאוד מועטות וכוללות קומץ מאוד מצומצם יחסית של שבאבניקים, נערים חרדים שהיו מוגדרים כ'ערסים' או 'ילדי רחוב' בחברה החילונית. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בעובדה שהאירועים של נובמבר 2006 עוררו כזה הד שעודד ילדים וילדות חרדים לשאול ולחקור את ההורים שלהם מה זאת הגאווה הזאת, ומה זה ה'הומו-לסבים' האלה. אפילו להפגנת הענק שנערכה אמש ברחוב בר-איראן הידוע לשמצה במעוזי החרדים בירושלים הגיע מיעוט שבמיעוט ממה שצפו, לא יותר מ-3,000 איש.

באמת שאין לי בעיה שהחרדים יחשבו שאני תועבה, מגעיל, דוחה וחייב במיתה. הבעיה שלי היא בעיקר כשהם מנסים לבצע את פקודותיו של הקב"ה ולרצוח אותי בעצמם. אני אומר - תנו לקב"ה לשפוט אותי כשאעמוד מולו ביום מן הימים. אם ידון אותי לכף חובה, יהי כך. אבל תהיו בטוחים שאם תיפול שערה משערות ראשי, אני לא אהיה זה שאשן במיטה אחת עם לוציפר.

אני יודע שלא כל כך הרבה אנשים קוראים פה, או שכן, אבל אני כן אנצל את הפלטפורמה הזאת לקריאה אחרונה לפני שאני חוזר ללמוד -

בואו בהמוניכם לירושלים ביום חמישי. ההפגנה הזאת היא לא רק על זכויות הקהילה ההומולסביטרנס, ההפגנה הזאת היא על פניה של ירושלים ושל מדינת ישראל. האם תהיה זו מדינה דמוקרטית, בה כל אדם יוכל לחיות כרצונו כל עוד הוא לא עובר על החוק, או מדינה בעלת נורמות של דיקטטורות אסלאמיות חשוכות שבה סממנים של אהבה ותשוקה הם אסורים ודנים את המבצע אותם למוות.

ירושלים היא אכן עיר קדושה. הכותל המערבי, כנסיות הר הזיתים, מסגדי הר הבית, קברו של ישו, עיר דוד. מקומות קדושים שחוקי הדת חלים עליהם. אך מה הופך את רחוב המלך דוד לקדוש? האם מלון המלך דוד, או אולי עותק של פעמון החירות האמריקאי שנמצא בסופו, בגן הפעמון? אין ספק שאם עיריית ירושלים הייתה חולשת רק על האגן הקדוש, ודרך חברון בואכה כביש 1 הייתה מסמלת את הגבול בין ירושלים לעיר, לדוגמא 'קרית שלום', לא היה כל טיעון על קדושה באיזורים הללו.

מלבד זאת, כל אלה מכם שמסכימים עם הטיעוןן על קדושתה של ירושלים, בעצם מסמנים אותי כאדם טמא. כאדם מגעיל ודוחה, שמבזה את החברה והדת בה הוא חי, שמלכלך את סביבתו. אבל לא אני, לא בן זוגי, לא חברי וחברותי לקהילה, אף אחד מאיתנו לא מלכלך ולא מזהם. אנחנו אנשים יפים, טובים, שנותנים מעצמנו לחברה, שמנסים לחיות לפי דרכנו ולא לפי מה שמכתיב לנו ספר אחד.

ישנן מספיק סיבות למה המצעד הזה חשוב, למה כל הנראות של הומולסביטרנסימות היא חשובה, ולמה כדאי להביא את הנושא למודעות. אבל יש פוסט אחד בבלוג בתפוז, שמתאר את זה בצורה הכי טובה. אתם לא רוצים את זה על מצפונכם. ויש גם את הפוסט הזה. והבלוג הזה. יש בוחן בסוף השיעור.

הלכתי ללמוד,

גזר.