חיים של בחור אחד

בדקות אלה מגיעה לסיומה אחת המשמרות האיומות שהיו לי פה מאז שהתחלתי לעבוד פה, באוקטובר. היא התחילה במהלך קריסה רבתי של המערכות שלנו, והמשיכה במיליון ואחד דברים קטנים. איפשהו, בסביבות השעה 4 בבוקר, קרסתי לי לשינה קצרצרה - אסור, אבל לא הייתה לי ברירה. רק הנחתי שניה את הראש והייתי בעולם שכולו טוב.

בעצם, כמעט כולו, כי עדיין הייתי על כסא משרדי. עכשיו אני מריח כמו פועל רומני, ומחכה שיגיעו להחליף אותי כבר ואני אעלה אל האוטובוס ואתאחד עם מיטתי הנפלאה לשינה מלאת זיעה.

הבטחתי עריכה לקטע הקודם, אבל לא הספקתי, כי בימים האחרונים, כהרגלי, התרוצצתי מסביב לזנב של עצמי. אני פשוט לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט. אם אני כבר יושב בבית במיטה, סביר להניח שתוך שלוש דקות אני ארדם. אבל פתאום העריכה לא נראית כזאת חשובה. אני אפילו לא זוכר מה רציתי להוסיף. זה גילי המאוחר או גילה המוקדם, הסקלרוזה משתלטת, או העייפות. I vote C - all of the above.

עזבתי אתכם ביום שישי, בדרך לדוקטור. אז גם שם הכל על מי מנוחות - יצאנו ביום שישי, אימצנו לנו בדרך ילד-בלוגר, שבשיחה טרנס-עירונית (חיחיחי, המבין יבין ^_^ ושאר סימני פקאציוּת) נשלח כלאחר כבוד אל המיון לטפל בעצמו, ואנחנו המשכנו בבילוי בתל אביב. גם בשבת נפגשנו, ראינו ביחד את הסרט שסגר את פסטיבל הסרטים ההומולסבי בסינמטק תל אביב, אכלנו, צעדנו לנו ברחובות תל אביב חבוקים, ונפרדנו כשאני עולה על מונית שירות הביתה. כהרגלי, תוך דקה מהרגע שהתיישבתי התחלתי לנחור והתעוררתי מתישהו בירושלים כדי להיגרר הביתה למיטה.

נזכרתי מה רציתי להוסיף - רציתי לספר על תגובתה המפתיעה של אמא שלי למצעד. בבוקר המצעד קיבלתי ממנה סמס "בהצלחה" ושאני אשמור על עצמי. די מפתיע מאמא שלי, בעיקר מפתיע כי היא מכירה בעובדה שאני הולך למצעד, ושאין דרך למנוע ממני ללכת, אז עדיף להיות בצד הנחמד שלי ולא לעצבן אותי :-) בסופשבוע, כשישנתי אצל ההורים, היא גם אמרה לי שהיא מאוד רוצה שנשב סתם לדבר, סתם בשביל הכיף. האם אנחנו מתקרבים במהירות ליום שבו אני אביא מישהו הביתה לארוחת שבת בצהריים? במקרה של הדוקטור, אפילו חסכתי לה ללמוד שם חדש, כי קוראים לו כמו לגיסי (שאגב, טרח לציין שהוא שמע שיש רופא במשפחה. אחותי, כפרה עליה, לא סותמת את הפה).

הלכתי גם לבקר את סבתא שלי. הסבתא הטובה מבין השתיים, ייקית יקרה בת יותר מ-90, עשויה מברזל טפו טפו טפו. כל השיחה הייתה לי הרגשה שהיא יודעת, שהיא הולכת לשאול אותי כל מיני דברים ואני לא אדע מה לענות. היא חכמה, האישה. אני מניח שהיא יודעת, אבל את העניין הזה, לפי ההסכם הלא כתוב ביני לבין אמא שלי, אני משאיר לאמא.

אבל האייטם המפתיע של השבוע הגיע דווקא ביום ראשון בערב. בעודי מרפרש.את תיבת הדואר הנכנס שלי בג'ימייל, הגיע מייל חדש. מה רבה הייתה הפתעתי - המייל היה התשובה של רועי למייל ששלחתי לו לפני שלושה שבועות. רק לא מזמן הכרתי בעובדה שהוא לא יענה לי, ובזאת זה נגמר. אבל הוא כן ענה. הייתה לו סיבה בהחלט טובה לעיכוב בתשובה - הוא עדיין לא לגמרי היה מוכן להתמודד עם זה. לקח לו הרבה זמן לעכל את קיומו של המייל. אבל הוא עיכל וענה. הוא ענה וסיפר לי שהוא עדיין לא מוכן לנורמליזציה, אבל הוא לא שונא אותי. סיפר לי קצת כמה היה לו חרא, מה שכמובן לא תרם להרגשה המוצלחת שלי לגבי האירוע, והסכים שאנחנו יכולים להגיד שלום אחד לשני. הוא סיים בזה שאני מוזמן לענות למייל, ושהפעם ייקח לו פחות זמן לענות.

אי אפשר לומר שלא הופתעתי. אז אני לא אומר את זה.

שיהיה לכולם לילה טוב, ולמי שמתחיל את היום עכשיו - מגיע לכם :-)

גזר.