חיים של בחור אחד

קודם כל תודה לכל המברכים על הפוסט הקודם. מאז שמישהו הגדיר אותי לפני 6 שנים בערך כ'הבחור המצחיק מהקורס שלי', לא הוחמאתי ככה על ההומור הרדוד שלי. כנראה שאני צריך לשתות יותר. אולי גם לעשן פה ושם משהו. ובכלל, להתמכר לנרקוטיקה ולסיים כמו ריבר פניקס, רק פחות חתיך. נגיד, כמו זוהר ארגוב.

אז יצאתי לעוד טיול, כמו ההוא מלפני כמה חודשים. רק שהפעם לא באתי מצוייד בספר "אחוות הטבעת" (-או- איך למצוא לעצמך בעל מסוקס ונאה, שאוהב את הטבע ולישון בשק"ש), אלא באתי עם בעל משלי. ילד המדבר לא היה שם, אפילו טרחתי לשאול אותו השבוע במסנג'ר. הוא יוצא עם מישהו, ובמקרה שלו אפילו שהיה מדובר בשבוע וחצי, לא ממש הרגשתי כאב. היה נחמד, לא הצליח והמשכנו הלאה. אפילו פגשתי אותו לראשונה אחרי הרבה זמן במצעד האחרון, והצגתי בינו לבין הדוקטור.

הפעם הטיול היה לבניאס. וכרגיל, כמו בכל טיול, אנחנו לא הולכים על המיינסטרים, סימון השבילים הבנאלי היווה הצעה ואנחנו צעדנו בעיקר במים השוצפים והקפואים, שגרמו לילדי לעתיד להתכווץ בפחד אל תוך גופי וליצחק קדמן להשיג נגדי תלונה. כל אחד מאיתנו פגש כמה וכמה סלעים לפגישה אינטימית ולוחצת, עשה לעצמו פילינג עמוק באמצעות קוצי פטל, ובעיקר מצא את עצמו נסחף, ולא בתיאורים ותשבוחות. בשלב מסוים החלטנו זה-שנסעתי-איתו, הדוקטור, אני ועוד בחור שלא ממש הבין מה הוא עושה שם ולמה הוא עושה את זה לעצמו, שהספיקה לנו ההליכה ואולי נצטרף אחר כך להמשך. חתכנו למעלה, לשביל האמיתי וסיכמנו נקודת מפגש, שם החלטנו לחכות להם בהנחה שנראה אותם עוברים במים. על סמך הנחה זו, ההוא-שנסעתי-איתו עלה במעלה הזרם, never to be seen למשך בערך שעה. בשלב הזה הגיע המוביל של הקבוצה, ואמר שהם עברו מלמעלה, ושאנחנו נמשיך אחריהם בנחל. אבל את ההוא-שנסעתי-איתו לא היה אפשר למצוא. אני עליתי במעלה הזרם בלי למצוא אותו, הדוקטור הלך על השביל מלמעלה בניסיון לאתר את הצבוע שקורע את שרידי גופתו, ורק לאחר בערך חצי שעה, שבמהלכה הגיע הטרמפ שלנו והודיע שאנחנו חותכים הביתה כי נשבר לו מהמסלול והוא מיצה לחלוטין, הוא הואיל לחזור. וכל זה כשאני בטוח שנשלח אחריו משלחת חילוץ ונמצא אותו נאכל על ידי שפירית אכזרית אוכלת-אדם. אבל, משפחה שמחה ומאושרת, נסענו לדרכנו ואפילו איתרנו מסעדה יפנית-אסיאתית באמצע שומקום. בסופה של נסיעה לתל אביב ומשם הביתה, הגעתי, התקלחתי, ורצתי באמוק לעבודה, שם ביליתי את רוב המשמרת, למזלי, בשינה - בהתחלה על כסא, ואז על רצפה. מזל שהתרגלתי לתנאים לא נוחים.

גיליתי שאני מעדיף ליפול למים קפואים ולחטוף מכה מסלע, מאשר להניח את היד שלי במקום שהולך בו עכביש. אני כל כך שונא את החיה הזאת.

אחרי חודשיים של קשר עם הדוקטור, אני מנסה להבין לאן מועדות פני (כרגע, בעיקר למיטה, אבל אני מדבר באופן כללי). אחרי חודשיים של קשר, אני לא בטוח מה אני רוצה. בסופו של דבר לא יכולתי לבקש בן-זוג יותר מדהים ממנו - בוגר, נעים, אינטליגנטי, חכם, יפה, מפרגן, מחמיא, תומך. אבל משהו שם לא מקליק. היו לי על זה הרבה מחשבות בסופשבוע, ועוד לפני זה, אבל אני לא רואה סיבה לזרוק הכל עכשיו. אני לא סובל ואני לא שונא אותו ולא מסוגל לשהות במחיצתו. הפחד היחידי שלי הוא שזה גם לא יגיע ואני אפגע בו יותר ככל שהזמן רץ, כי באמת באמת שלא מגיע לו.

לפעמים אני חושב לעצמי שאני לא ראוי למערכת יחסים ;-)

 היום בערב יש מסיבת פרידה לבלונדי, שנוסע לחו"ל לקיץ כדי להרוויח קצת כסף. קצת עצוב. מזל שיש לי מלא דקות שיחה חינם לחו"ל מהעבודה. אני אתקשר אליו קצת להציק לו. חוצמזה, המשמרת נגמרת עוד מעט ממש, ואני עף הביתה להתאחד עם המיטה שלי.

תשתו מים קרים,

גזר