חיים של בחור אחד

נו, אז התגעגעתם אלי בזמן שנלחמתי למען המולדת?

שבתי לי ביום ראשון שעבר אחרי שסגרתי שבת (!) במילואים (!). החיילים בבסיסים עובדים בסבבים, כלומר, כל אחד סוגר שבת אחת לשתיים, לפי סדר מסוים. כך שיצא שרוב האנשים שהכרתי (כי הם היו בבסיס כשהגעתי בשבוע לפני זה ולא היו בבית) נסעו הביתה לסופשבוע, וזה כלל גם את הקצין שהיה אחראי עלי, הבחור החמוד-למדי-יש-לך-מזל-שאני-תפוס-חזק, ואני נותרתי בדד ומשועמם. אפילו ספר לא הבאתי.

זה גרם לי קצת לחשוב על כל מיני שינויים שקרו מאז שהייתי בצבא. וזה, למי שלא מצליח לחשב, שלוש שנים וחצי. שלוש שנים וחצי מאז שהשתחררתי, ובערך שנתיים מאז שהפסקתי לעבוד בצבא בתור אזרח (גם את זה עשיתי). ואז זה היכה בי:

כמות ההומואים ביחידה שלי מצטמצמת. האופנה הנוכחית אצלנו זה... לסביות.

אם בזמן השירות שלי (כשהייתי סטרייט בכלל, על מה אתם מדברים?) היחידה הייתה מוצפת הומואים, היום הלסביות מתחילות להרים את הראש ולהשתלט לנו על היחידה, כאילו אין מספיק תקנים בחיל התובלה או בשריון.

שלא תבינו אותי לא נכון, מקומם של ההומואים לא נפקד ביחידה, והפורום המיוחד ברשת הדוא"ל היחידתית להומואים עדיין קיים, רק שהוא מקבל לשירותיו גם לסביות עכשיו. זה - עוד לא עשו. מה שכן, כמויות המחמאות שקיבלתי, בתור בשר חדש, איכותי, בל תתאורנה. אני מילואימניק, זה הופך אותי למישהו עם נסיון חיים, אבל מכיוון שאנשים שם עוד זוכרים אותי, אני גם לא זקן מדי. הדפתי את הצעירים השונים באמצעות שילוב של המילה 'חבר שלי' בכל מיני משפטים אקראיים, וקיטורים בלתי פוסקים על העובדה שהוא סובל בקורס קצינים בעוד שאני נהנה מהמזגן שיש במגורי הקצינים ובמשרדי העבודה.

אבל אם הייתי צריך תזכורת לכוח ההומו-תל-אביבי ביחידה, קיבלתי אותה ביום שלישי, כשביקשתי קבל עם ופורום ממי שמגיע לאויטה באותו ערב למסור ד"ש לחבר שהופיע שם. יום לאחר מכן קיבלתי ממנו סמס המום ששלושה אנשים שונים מסרו לו ד"ש ממני, והוא תהה בקול האם מחבל שרוצה לפגוע ביחידה צריך להתפוצץ בדארק-רום.

דארק-רום (ש"ע) - חלל חשוך, לרוב במסיבות גייז, המאפשר לקיים אקטים מיניים עם בני זוג מזדמנים בחסות העלטה המוחלטת. אוחצ', אל תשאלי איזה לירד פגשתי אתמול בדארק רום בקלאב, דוט חשה את עצמה אקטיבית אבל הג'ונג'... דקקט. טוב, נסחפתי, זה לפעם אחרת.

באותו שבוע גם הצטרפו אלינו שתי בנות ששירתו איתי, שגם הן באו לעשות מילואים. אחת מהן הייתה קצינה בזמן שאני הייתי אזרח שם, והיא התגלתה כפאג-האג (חובבת הומואים) מושבעת. יש לה מיליון חברים הומואים, היא אוהבת להשתזף בחוף הילטון (מעוז ההומואיאדה בחופי תל אביב), ונורא כיף לה לדבר עם הומואים על כל מיני דברים. מזל שאני והקצין היינו שם בשביל לבדר אותה.

והשניה? השניה לא כל כך מעניינת. התנהגה בכלבתיות מתנשאת, ונמחקה מהזכרון שלי מהרגע שהיא עזבה.

האמת, שדי נהנתי במילואים. אני יודע שזה מפתיע. רוב האנשים מקללים את המעטפה החומה, או הלבנה, כשהיא מגיעה. אני דווקא נהנתי. הייתי מאוד מועיל, החמיאו לי על המקצועיות שלי (מה שהיה חסר לי ברוב שירותי הצבאי, תודות למספר קצינים עלובי נפש עם אובר-מערכתיות) וגם נחתי קצת מהעבודה (עד כדי כך שנכנסתי לדכאון כשחזרתי). אני בטח עוד אחזור, ובטח אם זה תלוי בקצין שלי, שהיה מרוצה עד מאוד. ולא מהסיבות שאתם חושבים, חצופים.

הייתי שבוע ומשהו בלי סקס, וזה די הרבה בשבילי, לפחות מאז שהתחלתי להזדיין בצורה סדירה (לפני שלוש שנים). זה היה מאוד בעייתי, במיוחד כשהייתי מוקף באנשים יפים במדים. זה לא יפתיע אף אחד שמכיר אותי, אבל יש לי פטיש לא קטן למדים. אני זוכר סטוץ אחד עם איזה קצין, שביקשתי ממנו שיהיה על מדים כשאני מגיע. מסכן, עלה בשבילי על מדים בשבת... אבל אי אפשר להגיד שזה לא השתלם לו ;-). ועם כל המחסור בסקס, הקצין הזה מחליף לידי בגדים ונשאר בבוקסר צמוד. גררררר. כאמור, יש לו מזל שאני תפוס. ולא, אני לא מאמין בזה שלא מסתכלים על אף אחד בזמן שיש לך מישהו. אני רק בנאדם - אם אני רואה משהו יפה, אני אסתכל.

באחד הבקרים החליטו לעשות הקפצת תרגול. כרזו משהו אחרי האזעקה, וכל מי שהיה במגורים לא ממש שמע על מה מדובר. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בזמן אמת. אני לבשתי ג'ינס וסנדלים ויצאתי החוצה, הלום שינה, עם הקצין. בדרך איזה קצין בכיר עם מגאפון צעק עלינו לרוץ, כי זאת הפצצה ארטילרית. הגענו למחסה, ואני, בלי לצחצח שיניים, עדיין מנסה להתעורר, בוהה באויר ומנסה להבין מה עשיתי רע, ולמי, שזה מגיע לי. זה כמובן דפק לי את כל היום, כי אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לדפוק שנצ, אחרת לא הייתי שורד. בערב עוד יצאתי לאכול בשקם של הבסיס הסמוך, כך שהיום הזה הוכתר כבזבוז משווע. אבל היי, לפחות עכשיו אני יודע מה לעשות אם יש הפצצה ארטילרית בזמן שאני במילואים (וזה לא עניין של מה בכך, בבסיס שנמצא בערך חצי קילומטר מחוץ לטווח הקסאמים).

איכשהו, לא הולך לי עם מנהלה צבאית. קמתי לי מוקדם במיוחד ביום ראשון במטרה להשתחרר, אך הפלה-בפלה, השלישות החליטה להיות סגורה באותו בוקר. סתם כך. לי היה טרמפ הביתה בשעה מוקדמת כלשהי, ואני לא התכוונתי להיות כאחד האדם ולנסוע באוטובוס רק בגלל שהשלישות סגורה. מה גם שנמאס לי קצת מהמדבר, רציתי הביתה, הזבובים לא הפסיקו להדבק אלי (ייתכן שזה הצבע של המדים שדומה לחרא?). אז מה עושה מילואימניק טוב? מריץ טלפונים בבסיס. בסוף שחררו אותי בזמן, והספקתי לתפוס את הטרמפ, אך נדפקתי בדבר אחד - לא קיבלתי עדיין את הטופס הצהוב לביטוח לאומי. מה שאומר שיש סיכוי טוב מאוד שלא אקבל את המשכורת על הימים האלה החודש. וזה יוצא משהו כמו 2000 ש"ח, אם לא יותר. 13 יום מילואים. יש לי עד יום ראשון לקוות שזה יגיע.

כאמור, הדוק בקורס קצינים. זה אומר שבשבת שכן יצאתי מהמילואים הוא סגר, ובשבת שאני סגרתי הוא יצא הביתה. למזלי, לבחור יש אוטו, וסבלנות, והוא נסע אל המדבר לבקר אותי. סוג של אבסורד שבזמן שהוא הגיע התנגן ברדיו השיר של אנני לנוקס - ...and it feels like I'm seventeen...

נסענו לנו לאכול (כי זה שבת, וסמכתי על זה שאני יוצא ולא אכלתי את ארוחת הצהריים הצבאית המזעזעת של שבת), ואחרי זה חיפשנו לנו מקום להתבודד. אני אחסוך לכם מעכשיו את הנסיונות - בנגב המערבי אין יערות וחורשות, ואנחנו נאלצנו להתחבא עם האוטו מאחורי כמה שיחים שהיו ליד הכביש, שהפרידו אותו מהשדה. יותר מדי לא קרה, למעט פורקן מידי ל... רגשותינו. עברתי את הגיל שבו אני מסוגל פיזית לעשות סקס מלא באוטו. ועוד באוטו קטן. המזל הגדול שלנו הוא שהקאנגו שראתה אותנו ועצרה לבדוק למה יש טרנטע באמצע השדה שמסתכל על הבסיסים בסביבה (כולל הבסיס האולטרה-מגה-סופר-סודי שבו הייתי, עם האנטנות הסופר-מגה-אולטרה ענקיות שרואים מרדיוס של 10 קילומטרים), תפסה אותנו בשלב שסתם עמדנו מחוץ לאוטו והתחבקנו. מיותר לציין שנכנסנו לאוטו וברחנו משם...

עכשיו, ברגעים אלו ממש, הוא סוגר 21. עבר כבר שבוע, וזה משאיר לנו רק שבועיים, עד שהוא יוצא לרבעו"ש. האל יברך את ראש השנה. או שהוא כבר עשה את זה. הוא די לא נהנה שם, עד סובל, וגם הרגליים שלו לא במצב מזהיר, ואני ממלא את התקן של אמא שלי, ודואג שהוא לא יעשה מה שאסור לו, ואפילו מאיים עליו שאני אתקשר למפקדים שלו לצעוק עליהם. כבר אמרתי לו שאני מברר איפה המפקדת שלו גרה, ואני אגיע אליה באישון לילה לדפוק לה מכות. לפחות בראש השנה הוא יהיה יותר מלילה אחד בבית, מה שאני מקווה יאפשר לו לבוא לישון איתי קצת. זה חסר לי יותר מסקס. אני כזה לסבית.

יום אחרי שחזרתי מהמילואים הייתה לי הופעה. הופעה די גדולה, למען האמת, שעשינו עליה חזרות ואימונים במשך שלושה חודשים. אני לא יודע למה, אבל אני הייתי אדיש לחלוטין לגדולת ההופעה. החזרות לא הרגישו לי שונות מחזרות אחרות, חוץ מהעובדה שעבדתי עם די ולא סתם לבד כשהתחשק לי, אבל לא הרגשתי איזשהו משהו גדול. הרבה מהאחרים היו בלחץ, היה גם מי שהיה אובר-דרמטי ולקה בהתמוטטות עצבים, אבל אני נשארתי בשלי, מסרב להתייחס לזה יותר מהרגיל. יכול להיות שזה עניין של ותק וניסיון. הייתי הכי ותיק שם, עם הכי הרבה 'שעות במה' במצטבר, ובין היחידים שלא ממש מפחד לעבוד עם די, וזה אפילו די קל לו. ההופעה הייתה פיצוץ, כמובן, ומחיאות הכפיים הרימו את התקרה. ולא רק לי, לכולם. לכולם מגיע ח"ח עצבני על ערב מושקע.

אבל יום שלישי כבר סימן את השבוע כ'אחד מהשבועות האלה'. מהרגע שהגעתי לעבודה הכל הדרדר. קודם שיטוטים בחום בניסיון למצוא מטען חדש למחשב שלי, ששבק חיים אחרי שנתיים (ואחרי כמה חודשים של קרטוע), ואז להגיע לעבודה ולהתעצבן על זה שקידמו אנשים אחרים בזמן שלא הייתי פה ועלי פסחו. בנוסף, היה לי מבחן היום (הלך בסדר, אני מקווה, למרות שלמדתי אליו בערך 3 שעות) שלא התחשק לי ללמוד אליו וגם לא ראיתי מתי אני עושה את זה,  וגם יצאתי בהגרלה לעשות משמרת בזמן שכל החברה מבלה ביום הכיף השנתי. בנוסף, בתחילת השבוע הבחורה שאמורה לקחת ממני את החוזה של הדירה הנוכחית הודיעה לי שהיא מצאה משהו אחר ועוד האשימה אותי בזה שלא עזרתי לה עם הדירה שלי (הייתי במילואים, דה?), וזאת הפעם השניה שהיא עושה לי משהו כזה - היא הייתה אמורה להיות השותפה המקורית, במקום הנבלה שגר איתי בתחילת השנה, וברגע האחרון החליטה שאין לה כסף והיא נשארת במעונות. אז סלחתי, כי מה יכולתי להגיד. אבל כשזאת כבר הפעם השניה, גם לי יש את הגבולות שלי. דיגמנתי היום התעלמות מוחלטת כשעברתי מולה באוניברסיטה. בקיצור, כל הדברים האלה הביאו אותי לחשק עז להכניס את עצמי לאיזה פריזר ולצאת משם עוד כמה שנים. היום התווסף גם הצורך לבנות מערכת לשנה הבאה, כשרק בשביל לבנות אותה צריך לפחות תואר שני במשהו מתוחכם כמו פיזיקה גרעינית. אני אישית התחלתי לסנן אנשים בכל אמצעי התקשורת שבהם אני זמין לרוב, ולאחר מכן הודעתי קבל עם ועדה שעדיף לשמור ממני מרחק בימים הקרובים, כולל לשאול אם הכל בסדר או להגיד לי 'אני שם אם תרצה לדבר'. אבל השבוע עובר, ולמרות שיש לי משמרת בשבת, הוא די נגמר. מחר בן זוגו של סימן-תמיהה הזמין אותי לארוחת ערב אצלהם, ואם אני כבר לא עובד, אני אנצל את ההזדמנות.

בשבוע הבא אסע לי להורים לסופשבוע, ואשלים פערים עם חבר שלא ראיתי כבר חודשיים. אולי אפילו אתפוס קצת שמש בים. אלוהים גדול. אה. ואראה את האחיינית שלי. ואולי אשמע את אמא שלי אומרת שהיא רוצה שאני אזמין את הדוק ליומולדת שלי (עוד 11 יום!).

איך שר אתמול (בזמן שלמדתי למבחן, לא ראיתי, באמת שלא, הטלוויזיה הייתה פתוחה, אבל לא הסתכלתי, למדתי למבחן, באמת!) שלומי בראל בגמר כוכב נולד?

רַשְׁליות.

המשמרת נגמרת עוד פחות משעה. בשעה טובה. אני הולך הביתה לישון. לילה של חמישי זה מבאס לעתים, בגלל העובדה שזה ערב של יציאה, אבל מצד שני יש משהו מעודד בעובדה שאתה ישן בשישי בבוקר ולא סתם ביום חול. אף אחד לא מתקשר אליך ביום שישי בבוקר סתם.

ספטמבר נעים לכולם,

גזר.