חיים של בחור אחד

אני לא יודע מה גרם לי לא לכתוב פה כל כך הרבה זמן - אני חושב שמדובר בחודשיים לפחות. יכול להיות שבגלל שהחיים שלי התנהלו על מי מנוחות, לא באמת היה מעניין מספיק בשביל שאני אלאה אתכם בתיאורים נפלאים על החיים המקסימים מסוכר שלי. אישית, אם הייתי נאלץ לקרוא פוסט אחרי פוסט של 'יו-כמה-טוב-לי-אני-כל-כך-מאושר', סביר להניח שהייתי נוטל את החוק לידי ויורה לכותב בראש המאושר שלו.

כבר כתבתי גרסא לפוסט הזה, אני חושב שזה היה כשהייתי באיזו משמרת לילה משמימה בעבודה, וקיבלתי תגובה של _ג_ היקרה ששאלה אם אני בחיים. אז כתבתי פוסט ארוך ארוך, ואז האתר המחורבן קרס והפוסט הלך לאבדון. אז לקח לי זמן, ובעיקר שעמום של משמרת בוקר כשאין אף אחד מסביבי ואני במחשב כל כך רחוק שאפילו אם הם רוצים לראות מה אני עושה, יהיה להם קשה, והנה אני כותב את הפוסט.

אז קודם כל, בקשה מכל אלה שקוראים פה ומכירים אותי מחיי האמיתיים - אני מבקש, או מתחנן, לא לקבל טלפונים / מיילים / סמסים / הודעות מסנג'ר / הודעות בג'יטוק ששואלות מה קרה, אם הכל בסדר, או שאם אני רוצה לדבר על זה אז אני מוזמן. אני יודע שאני מוזמן ואני מודה לכם על זה, ואם לא השתמשתי באופציה הזאת, כנראה שאין צורך.

אבל למה שאני לא אהיה בסדר? האמת שאין שום סיבה. יש כאלה שיגידו שבגלל שאני והדוקטור נפרדנו אני אמור להיות לא בסדר. אבל אני בסדר. זה קרה לפני שבועיים, ואני בסדר. האמת, שהייתי בסדר באותו ערב. ידעתי שזה הולך להגיע, הרגשתי באינטואיציה הנשית שלי שיהיה בסדר, אבל מכיוון שאני לא אישה, הנחתי שאסור לי לסמוך על אינטואציות מתחזות. כבר בסופשבוע לפני זה הוא הבריז לי, והשאיר אותי לחכות לו בעבודה כשהוא היה אמור לאסוף אותי. הוא פשוט נרדם ולא התעורר בזמן בגלל שהוא היה עייף מהצבא (תזכורת - הוא סטודנט-עתודאי ועושה קורס קצינים כחלק ממסלול החובה שלו). גם ביום שבת לא נפגשנו בגלל סדר העדיפויות שלו, ובשבוע שאחרי זה, האחרון שלו בצבא לתקופה הקרובה, הייתי עסוק בלהיות עצבני עליו. הבנתי שמשהו קורה שם והוא לא בסדר.

ביום שישי לאחר מכן הוא הגיע לדירה החדשה שלי (פרטים בהמשך), ועוד מרחוק הבנתי שזה נגמר. נו מילא, כשהוא טורח להחזיר לי את הדובון הצבאי שהשאלתי לו (ולא החזיר לי את המעיל הנכון, ובזאת איבדתי את אחד ממעילי הטיולים השווים ביותר שהיו לי) מיד כשהוא מסיים את הקורס, כנראה שמשהו לא בסדר. אין הרבה מה לפרט בעניין, כי זה לא באמת מעניין. הנקודה התחתונה היא שהוא לא אוהב כמו שהוא חושב שצריך לאהוב, לא התגעגע כמו שצריך להתגעגע, ובאופן כללי, זה פשוט לא זה. שזה בערך מה שניסיתי להגיד לו כמה חודשים לפני זה, ולא ממש הצלחתי.

זה לא שאני לא אוהב אותו. אני לא חושב שאני אי פעם אפסיק לאהוב אותו. אבל זאת לא אהבה צורבת כזאת, אלא אהבה לבנאדם נפלא, שבזכותו הייתה לי חצי שנה נפלאה, שלימדה אותי כל כך הרבה. זה קלישאתי עד להקיא, אבל נכון. ובכלל, עכשיו אני יכול לשים סימון נחמד על 'מערכת יחסים רצינית', אם ישאלו אותי.

אחרי שסימסתי למספר אנשים מצומצם את ההתרחשות, וקיבלתי מספר טלפונים מודאגים ששואלים לשלומי (כן, הכל בסדר, אתה לא שומע? כן, אני בסדר, לא, אתה לא צריך לבוא מטיז אל-נבי כדי להיות איתי כי אתה לא הולך לקבל מזה סקס הלילה, אני בסדר, אני מושך באף כי אני מנוזל כבר שבועיים בגלל הסתיו, אני בסדר!). ואז חשבתי לעצמי על הריבאונד, על איזה לילה של הצ'טקמקות משובחת עם אחד מטובי בנינו, ובדיוק כשבאתי לבדוק אם הוא מחובר לאינטרנט, הוא התקשר. אות משמים! אמרתי. הוא היה במקום הקבוע שלי, עם... הבחור החדש שהוא יוצא איתו. והנה הלכה תוכנית ההצ'טקמקות המשובחת שלי. במקום זה הלכתי לפגוש אותו ואת הבחור הזה, ובלונדי בא לשעשע אותי.

בלונדי הופתע מאוד שבניגוד לפעם שעברה שבה נפרדתי ממישהו (אחרי שבוע וחצי, יש לציין), אני לוקח את זה בצורה יחסית קלילה, ולא שותה לשכרה ודופק את הראש על הבר. הוא אפילו התחיל לדאוג. יש לו מזל שהוא תפוס, אחרת הייתי מממש תוכניות זדוניות עליו.

בשבוע שלאחר מכן החלטתי 'להשלים פערים'. כאמור, מכיוון שהדוקטור היה עסוק בללמוד להיות קצין, לא ממש הספקנו להשתעשע בחודשים האחרונים, ואני, בתור זקנה בלה ומתפרקת עם ליבידו של טינאייג'ר, הייתי צריך לכסות על כל החודשים האלה. אז כיסיתי עליהם ביום ראשון בבית, ביום שני ליד המועדון, וביום שלישי במועדון בת"א... קצת התגעגעתי לזה. גם בתור אישה נשואה ומסורתית תמיד קיננה בתוכי השרמוטה הקטנה שרק רוצה לתפוס מישהו זר, לפרג'ע לו את הצורה וללכת מבלי לדעת את השם שלו.

עוד בזמן זוגיותי הפורחת עם הדוקטור התיידדתי עם בחור אחד, צעיר למדי (צריך למצוא לו כינוי, נקרא לו 'עיניים'). בחלוף זמן מה, כששנינו היינו תפוסים, אמרנו שאולי בקונסטלציה אחרת, של רווקות, היה יכול לקרות משהו. אבל מכיוון ששנינו היינו בזוגיות מלבלבת, לא היה סיכוי שיקרה משהו. הזוגיות שלו הייתה קצרה טווח, ואילו שלי נמשכה קצת יותר, אבל בסופו של דבר, נגמרה גם היא. הבחור הזה היה אחד הראשונים שקיבל את הדיווח על סיומה. מפה לשם, יצאנו. התנשקנו. וזהו בערך. ישנתי אצלו ולא קרה הרבה מעבר לזה. שנינו רוצים, אני רק רוצה לחכות עם זה קצת כדי להרגע קצת מהקשר הקודם ולא לקפוץ למשהו עם ראש מבולגן כדי לא לפגוע בו. חבל לי לבזבז בחור כזה על ריבאונד.

נפגשנו שוב ביום שלישי, שוב בת"א, בערב ששנינו מגיעים אליו פחות או יותר באופן קבוע. הייתה לי הרגשה לא נעימה כאילו כולם מסתכלים עלינו - אחרי הכל, מכירים את שנינו שם. מין הרגשה של 'לא היה לך חבר לא מזמן? אתה כבר סיימת להתאבל?'. אבל, כפי שאמרו חכמים ממני - כואב-לי-כוס. או אם לדייק - כואב-לי-כווווווווווווווווס. לא התמזמנו בהיסטריה, סתם ישבנו מחובקים ומדי פעם הגנבנו נשיקה. ושוב ישנו ביחד. ושוב לא באמת קרה הרבה. בשבוע הבא הוא נוסע מהעבודה לחו"ל לשבוע. הבעיה העיקרית היא שהעבודה שלו היא הצבא. הוא אפילו עדיין לא בקבע. מה השלב הבא, תיכוניסט?!

מקווה שאחרי שהוא יחזור אני אהיה יותר פנוי להתחיל משהו. אני ממש אוהב לישון כפיות...

עברתי דירה. מדובר בשדרוג היסטרי מהחורבה שגרתי בה קודם. דירה אמיתית, עם סלון, ומרפסות, בשכונה נעימה, פחות רועשת (אם כי אני עדיין לא גר בכפר), ועם שותף שהוא גם חבר וגם סוג של קולגה. אנחנו בדירה כבר חודש ועדיין לא סיימנו לסדר. אולי כדאי שנתאפס על זה...

יש לי סופשבוע עמוס - יש סמינר של חוש"ן שאני צריך לעבור כדי להתנדב שם. חוש"ן זה ארגון שמעביר הרצאות בבתי ספר וגופים שונים בנושא נטייה מינית. לוקחים גבר ואישה מגדריים (כלומר, הומו ולסבית, טרנס וביסקסואלית או כל שילוב אפשרי אחר) לכל הרצאה והם מספרים את הסיפור האישי שלהם ומשאירים זמן לשאלות. זה אומר שכל הסופשבוע אני אבלה באיזור המרכז, אצל ההורים שלי, ואהיה עסוק בקצת זיוני-שכל סטייל סמינרים של התנועה. בטוח יהיה משעשע. במיוחד כי מי שמעבירה אותו היא מישהי שהייתה איתי בצבא.

ובנימה אופטימית זו של בוקר נורא מוקדם, אאחל לכולכם סופשבוע נעים,

גזר.