חיים של בחור אחד

קודם כל, למי שלא שם לב, הרווחתי לעצמי מנוי פרו. העניין בישראבלוג עכשיו הוא, שכולם יקבלו בסוף מנויי פרו. זה מתחיל כמו בג'ימייל, בחבר מביא חבר, ובסופו של דבר כולם יקבלו את המנוי הזה. אז אני קיבלתי אחד מי"ג, שלשם האנונימיות שלי אני לא אקשר לבלוג שלו, ואיתו הסליחה. בכל מקרה יש לו מספיק רייטינג!

סיומה של משמרת לילה, מוצ"ש. אין טיפת עבודה, ואני העסקתי את עצמי בלנסות למצוא איזה שיר אני אבצע בהופעה של יום שני הקרוב. עכשיו אני קולט פתאום שלא כתבתי על זה כלום פה - אבל לפני כמעט חודש, הבר היחיד של הקהילה הגאה בירושלים נסגר לבלי שוב. הוא נסגר בין השאר בגלל סיבות כלכליות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויושבות כל הערב על בקבוק קולה, ולא בצורה המילולית), סיבות אנושיות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויורדות כל הערב על בקבוק וויסקי ועושות רעש), וסכסוכים בין השותפים, בעלי המקום. קשה לומר שזה היה לי קל. סאגת ערבי הפרידה הייתה עצובה מאוד, אבל מצד שני, אפשר להמשיך הלאה. Show Must Go On. אז בערב הסגירה הופעתי, כי לא יכולתי בלי הופעת פרידה אחרונה, דמעתי על הבמה (אין תמונות, למה ציפיתם?) כששרנו ביחד שיר פרידה, ונשארתי עד הרגע האחרון, כשזה רק אני, השותף שלי, סימן תמיהה ובן זוגו (שהוא אחד הבעלים, וגם חבר יקר לי עד מאוד), י"ג מהפסקה הפותחת, ועוד איש אחד, שזה לא שהוא לא חשוב בפני עצמו, אבל לבלוג הזה הוא לא באמת חשוב. עמדנו והזלגנו עוד דמעות, כשהשותף ואני עומדים ועושים תזמורת-בצורת על השיר 'לקום מחר בבוקר'.

קמתי למחרת בבוקר, אבל שיר חדש בלב זה לא היה. זה היה בעיקר עיניים צורבות, והגררות איומה לביה"ח הדסה עין-כרם כדי לצפות בפעילות של חוש"ן. מאז הספקתי לבנות את הסיפור האישי שלי, שאולי אכתוב אותו פה בפוסט הבא, רק כדי שיהיה לי תיעוד של 20 דקות סיפור על החיים שלי. אני הולך לעוד שתי צפיות, כדי להיות מסוגל להעביר את ההרצאה בחטיבת הביניים שבה למדתי, מול המורות שם. תחשבו מה זה, לעמוד מול המורות שלכם מהחטיבה, שהכירו אתכם בתור ילד קטן, רזה, חנון ושמין זה ממנו והלאה, לבחור, אהמ, נאה למדי, שמדבר באופן גלוי על מין, ואין לו שום בעיה עם עצמו. סוג של נצחון. שבירה מוחלטת של הציר האחרון שנשאר אולי בארון המזורגג.

אני מקווה שהמורה להתעמלות לא יכעס כשהוא יגלה מה הייתי עושה בשירותים כשהייתי מבריז לו מהשיעור...

את כל הסופשבוע האחרון ביליתי עם עיניים שלי. מכיוון שהוא בצבא () וגר במרכז (לבד, הוא שוכר דירה, ההורים שלו גרים רחוק רחוק) ואני עובד וגר בירושלים, אנחנו לא יכולים להיפגש כל כך בקלות באמצע השבוע, וכשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו קמים מוקדם. אז החלטתי שאנחנו עושים צימר, אבל בזול. הוא יבוא אלי, ואנחנו פשוט לא נעשה כלום שאנחנו לא חייבים. בסופו של דבר, לא ממש יצאנו מהבית, או עזבנו אחד את השני ליותר מדי זמן. הוא הגיע אלי ביום חמישי בערב, ואני בדיוק סיימתי להבריק את החדר שלי, שהיה חורבה מבולגנת והפך להיות חדר גדול, יפה, חמים וביתי, עם מצעים חדשים מפליז (זה נעים, אין לכם מושג). אפילו שמתי פרח על המיטה כשהוא הגיע, כמה קיטשי ורומנטי.

אכן לא ממש יצאנו מהבית, מלבד ללכת לשוק ביום שישי בבוקר (צהריים, בעצם, הגענו ממש בסגירה, לפני שבת), כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב שהבטחתי לבשל לו בערב. לארוחה הוזמנו גם סימן-תמיהה ובן זוגו, וזאת בעצם הארוחה הרצינית הראשונה שאני מבשל מזה זמן מה, ארוך למדי ויותר מדי. במעונות שנאתי לבשל, ובדירה הקודמת בכלל, עם המטבח המטונף והצפוף. אז אחרי שהברקתי וקירצפתי במשך 4 שעות את הכיריים והתנור שקיבלנו בירושה מאחיה של בעלת הבית, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנצל אותם. ועל מי אם לא על עיניים שלי?

אז מה הגשנו? למנה ראשונה היה לחם תירס (קניתי תבנית סיליקון, זה גאוני) וסלט ירקות פושט אבל טעים, בתוספת אבוקדו. יאמי ובריא. למנה עיקרית הכנתי חזה עוף בצ'ילי מתוק, רימונים ושום, ובצד אורז בר עם תערובת מיוחדת לאורז שקניתי בחנות תבלינים, עם כל מיני אגוזות נחמדים כאלה, בשדרוג של צימוקי חמוציות שהיו לי בבית, ופירה תפוחי אדמה עם שבבי בצל. לקינוח הכנתי קרם ברולה, כולל השריפה של הלמעלה. היה משובח להפליא. מעורר תאבון. אחרי שהם הלכו, ונשארנו לבדנו (השותף לא היה בבית) עם הכלים, הספקנו להתגפף על הספה ולהרגיש את רעידת האדמה השניה, ולראות סרט טיפשי, כשקיבלתי טלפון שיש עוד חבורה בדרך אלינו. אז הגיעו עוד אורחים. בסופו של דבר, השותף גם חזר, וישבנו עד בערך 5 בבוקר.

כשקרסנו למיטה עיניים אמר לי שהוא שמח שזה רציני, ושזה לא היה עניין של שבועיים. כי אנחנו חוגגים חודש. ממש היום. הסברתי לו שבחיים לא הייתי מבזבז אותו על עניין של שבועיים. חבל עליו.

בחודש הזה גם הבנתי שכנראה שמה שהיה לי עם הדוקטור היה לא נכון. אני לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא היה לי מאוד חשוב, והוא בנאדם נפלא. אבל היה חסר שם אלמנט מאוד חשוב, וזאת משיכה. כי בלי משיכה, אנחנו סתם חברים טובים. וגם אם הייתה משיכה, היה בינינו כנראה שוני מיני כל כך גדול, שזה פשוט לא היה זה. וכשהוא יסיים עם הספייס שהוא רוצה לקחת (אני מניח שלא קל לו לראות פתאום שאני 'תפוס', כמו שלי לא היה קל אם הייתי רואה אותו דבר) אני אשמח שנחזור להיות בקשר, כחברים טובים. כי כאמור, הוא איש מקסים, ואני לא מצטער לרגע על חצי השנה איתו.

סיפרתי לכם כבר שפיטרו אצלנו מלא אנשים. המצב חרא. כל משמרת הופכת להיות קשה יותר מקודמתה, יש לנו יותר עומס, ובעיקר, מצפים שנספיק אותו דבר כמו שהספקנו כשהיינו פי שניים. אבל להתפטר עכשיו יהיה מטורף, ומרושע כלפי מי שפיטרו בגלל שאני אמרתי שאני נשאר.

אני לא יודע מי מכם זוכר שסיפרתי פה על 'הדרמטית'. אבל היא הוצאה סופית מחיינו הקולקטיבית. היא נתפסה בשקר מאוד גדול, שמועה שהיא הפיצה לגבי חבר קרוב שלי, שגילוייה גרם לדומינו היסטרי שדי מוטט את כל מה שהיא בנתה עליו. כל מיני שקרים קטנים וגדולים אחרים נחשפו, ולאנשים נמאס ממנה סופית. היא נשלחה לבידוד בינתיים, כשאין מישהו שבאמת מתקרב אליה, ואם כן, זה רק בשביל לעקוץ ולדקור. ומכיוון שכל האנשים עכשיו מאווררים את הרוע שלהם ואת הטינה שלהם כלפיה, אני גם שומע כל מיני סיפורים שהיא סיפרה עלי, וכל מיני דעות שלה לגבי. אני מוכן לסבול הרבה מאוד דברים, אבל לא שקרנים או אנשים צבועים. ברגע שאני תופס מישהו ששיקר לי במשהו וגרם לי לחוש כלפיו אמפתיה בגלל זה, מבחינתי הוא היסטוריה. קרה בעבר, ואני חושש שיקרה שוב בעתיד. אני מניח, שבדומה לנצרות, הדרך הכי טובה היא להתוודות. אולי אם יהיה הסבר הגיוני, אני אוכל לסלוח. אבל אם אני אגלה את זה לבד - איך אמרו ב'קיל ביל'? - הנקמה טובה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אני מסיים לעבוד עוד מעט, אתפוס עם הבחור שעובד איתי במשמרת הזאת טרמפ למקום שבו יש אוטובוסים ישירים הביתה גם בבוקר (בניגוד ל, נגיד, פה), אקרוס למיטה לכמה שעות, ואקום ללימודים. יש לי דבר אחד להגיד לכם על כל הדבר הזה - בעעעעעע.

שיהיה תחילת חורף נעים,

גזר