חיים של בחור אחד

או לנעורים, או לתיכון, או לכל תקופה שכבר עברה. זה תמיד נראה נעים ונחמד, אבל אם מנסים להזכר, בדיעבד, לא ממש נהנו אז ורק חיכינו שזה יעבור.

אני אצל ההורים שלי עכשיו. אותו מחשב אישי שלי, נייד, שנוסע איתי בנאמנות לכל מקום כמעט, אבל הסביבה שונה. אני במיטת הנוער שלי, שמספר הפעמים שהיא ראתה פעילות מינית כלשהי ניתן לספור על יד אחת (אקסית אחת ויחידה, ועוד איזה בחור שאזרתי אומץ להזמין לסטוץ כשההורים שלי היו בחו"ל לפני שנתיים ומשהו. היה מזעזע, תודה). מסביב החדר שלי, ששינה פניו מאז שעזבתי את בית הורי לחיים משל עצמי ומשמש חדר לאחיינית המדהימה שלי שחוגגת שנה בקרוב. אין בחדר שום דבר שלי באמת, חוץ מהתיקים שהבאתי איתי (התקלקלה לי מכונת הכביסה, אז נאלצתי לחזור אחורה בזמן ולהביא לאמא כביסה כדי שיהיו לי תחתונים נקיים לפחות). יש פה כוננית ספרים עם שאריות של הספרים שכן נשארו מאחורה כי אין לי מה לעשות איתם באמת, ואיזה ארגז וחצי מלא ניירת שאין לי כוח לסדר.

אבל החדר שלי זה כבר לא. העיר הזאת היא כבר לא שלי. אני לא זוכר את הדרך הקצרה להגיע ממקום למקום, אני לא יודע שברחוב מסויים אין מקום כבר לעצור לחכות לאנשים שצריך לאסוף, יש באמפרים חדשים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש (פה אוהבים לבנות אותם גבוהים עד כדי זינוק מהמם אל עבר העתיד גם כשאתה נוסע על 5 קמ"ש). מה שכן, העיר הזאת נותרה מכוערת כמו כל עיר פרברית של מעמד הביניים. הבנייה האיומה והמרובעת של שנות החמישים-שישים-שבעים, עם הטיח במרקם מחוספס, או יותר גרוע, שכונות המגדלים שבאות לענות על המחסור בקרקע, שבהן המרפסת של השכנים מחוברת הרמטית לחלון של חדר השינה שלך, שמחובר בתורו ישירות לאסלה של הבניין הבא. אבל העיקר שזאת דירת חמישה-חדרים-מאובזרת-עם-מטבח-משוכלל-ומדיח-כלים-על-חשבון-הקבלן-מתנה-לעשרת-הקונים-הראשונים.

הכי חמור - שהחבר'ה שלי כבר לא. החבר'ה שאיתם עברתי את התיכון והצבא, שהיו שם בשבילי ושהייתי שם בשבילם. השבוע עוד אחת מהחבורה ההרמטית הזאת לשעבר הצטרפה לספר הפרצופים, הידוע גם כ'פייסבוק'. היא נגררה לשם על ידי תמר, ובעצם נותרה עוד בחורה אחת מהחבורה הזאת שלא הצטרפה. רועי כבר שם, וכמובן שהייתי פאתטי מספיק בשביל לבקש 'חברות' והוא סירב לי (מפתיע). עכשיו, כמו שאמרתי לתמר השבוע - אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו עדיין חברים וממש אוהבים אחד את השני. מה שמזמן לא נכון. בערך מאז הפיצוץ עם רועי.

אבל למה בעצם אני נזכר בזה עכשיו? כי כמו בשנה שעברה, גם השנה חגגנו יומולדת לשמחה. היא ראשונת המזדקנות אצלנו, כי היא ילידת דצמבר של השנה לפני, ונכנסה למחזור שלנו. וכשחוגגים לה יומולדת, מתקבצים כולם מכל קצוות הארץ - תמר ואני מירושלים (למרות שתמר עדיין מבלה את רוב זמנה בעיר הולדתנו, בניגוד אלי, שנטשתי את האיזור באופן מוחלט), מ' מהמושבה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה, בעלה לעתיד כנראה, נ' שנשארה היחידה בעיר, ורועי, שמגיע מהדרום.

למראית עין אנחנו עדיין חבורה נחמדה, שכולם מכירים את כולם ובקשר קרוב. אבל בסופו של דבר, רועי ואני לא החלפנו מילה מלבד 'איפה תמר?', נ' ואני כבר נפגשנו אתמול כשהייתי לכמה שעות בעיר לפני שחזרתי לירושלים עם האוטו של ההורים בשביל להגיע למשמרת היום, עם תמר אני מדבר מדי פעם במסנג'ר, אבל לא כמו פעם, ומ' - יש שם איזושהי אי הבנה בסיסית שניסיתי לפתור היום. ניסיתי להשלות את עצמי שלא באמת אכפת לי מאנשים שנעלמים לי, אבל אני לא טיפוס כזה. כיאה למי שאוגר רשימה של כמה מאות חברים בפייסבוק, אני לא מסוגל לוותר על קשר אנושי עם אף אחד שאני לא מתעב עד עמקי נשמתי. זונה של מערכות יחסים חבריות.

מצד שני, לאירוע הזה באתי מצויד בנשק הכי חזק שלי - האושר שלי. גם אם פה ושם יש רגעים שבא לי להכניס את עצמי למיטה ולא לצאת, בשורה התחתונה טוב לי. וזה בעיקר קשור לעצמי ולא לסיבות חיצוניות. נכון שיש לי חברים מדהימים, ובן זוג מקסים (שנמצא אצל ההורים שלו, רחוק רחוק, וחסר לי כל הזמן שם), והעבודה שלי, בסופו של דבר, די שווה יחסית לעבודת סטודנטים, אבל טוב לי כי אני אוהב את עצמי. אני יודע כמה אני שווה, ואני יודע שאני שווה לא מעט, ובוחר לתקוף את העולם עם זה. אני לא יותר שווה מאחרים, ואני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבו אני אתנהג כאילו אני כן, אבל אני עדיין שווה לא מעט. אני לא נראה רע, אני לא טיפש, אני לא אנטיפת, אני לא מתוסבך. אני, אני בסדר אני. טוב לי עם מי שאני, עם מי שגדלתי להיות, עם עובדת היותי הומו, עם הדיעות שלי, עם המעשים שלי, עם הפעולות שלי ועם המחשבות שלי. טוב טוב טוב.

ואולי זה כן קשור למי שמסביבי, אבל זה כבר מזין את עצמו.

וזה לא תמיד היה ככה. אני מאחל לכל אחד ואחת שנתקלים בפוסט הזה שיבינו שאני לא מקרה מיוחד, ושזה יכול לקרות לכולם. אני אפסיק עכשיו לפני שאני אקיא במיטה.

זה לא שלא נמאס לי מהעבודה שלי. אל תטעו. הייתה לי ישיבת צוות אתמול, כרגיל, אחרי משמרת שהתחילה מוקדם מדי לפנות בוקר. התעפצתי, לא להנאתי יש לציין, וחטפתי על הראש. מבחינתי - הישיבה הזאת הייתה מיותרת בערך כמו שיעורי חינוך מיני בכיתת מחוננים. יצאתי מהמשרד עצבני, בידיעה ברורה שאני חייב לאוורר את זה עם הבוסית הנפלאה שלי מתישהו במהלך השבוע.

אני לא יודע מה עובר על אמא שלי בזמן האחרון, אבל היא מתקדמת בצעדי ענק לקראת יציאה מהארון. לא, אמא שלי לא לסבית (לא שידוע לי, לפחות), אלא במובן של האמרה הידועה (למי מאיתנו שאיתרע מזלו להיות הומולסביטרנס) ש'כשאנחנו יוצאים מהארון, ההורים נכנסים אליו'. היא לא פסלה על הסף שעיניים יגיע פעם איתי לאירוע משפחתי, אבל חנוכה האחרון היה 'מוקדם מדי'. היא אפילו הזכירה את שמו כשהייתי אצלהם בתחילת השבוע להדלקת נרות. אחותי, כרגיל, מקבלת את העובדה הזאת בקלילות, ופחדתי להרים את הראש לראות את אמא שלי נחנקת מהפסטה שאכלנו כשאחותי התחילה לדבר על הנושא. אני לא מאמין, החיים שלי עלולים להיות נורמטיביים! זוגיות! ארוחות שישי אצל ההורים! ההורים באים לבקר ואנחנו מארחים! אלוהים, זה חייב להיפסק!

אני בערך-סוג-של-שמח שעיניים ואנוכי נמצאים בנקודה בחיים שבה אנחנו לא יכולים לשנות את חיינו מקצה לקצה - אני מחוייב למקום מגורי בגלל הלימודים והעבודה (והעובדה שאני מאוהב בעיר הזאת), והוא קצין ומשרת במקום מסויים, וכמובן לא יכול להתפטר. אחרת, הייתי עלול להעלות את ההצעה שנגור ביחד, וזה כל כך, אבל כל כך מוקדם. השבוע יצא לנו לבלות 5 לילות כמעט ברצף ביחד. בלילה שבו כבר לא ישנו יחד, היה לי ריק במיטה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותו. והוא אותי, אני חושב. אני מקווה שזה לא ייגמר לעולם.

ענייני ישראבלוג:

1. באחת מהתגובות נתקלתי בבלוגר ששבה את ליבי בכתיבה ובסיפורים שלו. אז ראיתי לנכון לשלוח את כל שלושת הקוראים של הבלוג שלי לקרוא גם אצלו. לפי קריאה בבלוג שלו, יש לנו אפילו כמה קווים חופפים. שמו בישרא(אל) הוא Cookie Dough. אותו בצק-עוגיות החל לכתוב בשנת 2003, בגיל 15 המופלג, וצורת הכתיבה שלו הייתה בוגרת אז כמו שהיא עכשיו - וזה מרתק אותי בצורה שלא תאמן. ממנו הגעתי לבלוגר מקסים לא פחות ששמו Silent. לא קראתי הרבה, אבל נהנתי ממה שכן, ואני בהחלט אמשיך.

2. העיצוב של הבלוג שלי מכוער לי. בקרוב עיצוב חדש, אחרי שאני אלמד ואבין איך עושים עיצוב לבלוג. זה לא אמור להיות מסובך, אחרי הכל, אני איש הייטק מתוחכם, לא?

אני חייב להתחיל לעדכן יותר. ואני חייב לכתוב המשך למדריך המלא להומוסקסואליות. ואני חייב לסדר את החדר. ואני חייב להזמין טכנאי למכונת כביסה. ואני חייב לשלם שכר לימוד ואני חייב עוד המון המון דברים. עכשיו, אני גם חייב ללכת לישון כי הבטחתי לאמא שאני מבשל מחר את העיקרית לארוחת הצהריים (אחרי שאחותי התרעמה על זה שאני מבשל רק לעיניים ולא להם).

שיהיה לכם לילה מקסים ושבת רגועה,

גזר.