חיים של בחור אחד

(הערה: במורד הפוסט ישנה תמונה שאינה מתאימה לילדים מתחת לגיל 18. עם 97 אחוזים מקהילת ישראבלוג הסליחה)

אוי ואבוי לי.

אני נוסע לתל אביב עוד חצי שעה, לערב שלישי הקבוע שלי עם עיניים ועם צוות הקוקסינליות (לא שיש שום דבר רע עם זה, אנחנו אוהבים את כולם וכו') הירושלמיות.

מחר בבוקר אני צריך לחזור לעיר במצור. מאז 1948 לא היה מצבנו כל כך גרוע. It happens to be, שאני מתגורר בנוחות על ציר תנועה מרכזי (אך שקט) בירושלים, שבו מתעתד לעבור נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם, שלא מסוגל לנאום נאום אחד בלי להנפיק פנין-לשון (יחיד של פניני לשון, טמבלים). אז אם זה לא מספיק שבמשך שלושה ימים אני בסגר ואין לי איפה להחנות את האוטו המתודי שלי, ואם זה לא מספיק גם האוטובוסים לא עוברים כאן, אז מחר החליטו גם לחסום את כביש ת"א-ירושלים (במקום שיירטו אותו במסוק בו הוא תכנן לטוס), מה שעלול להשאיר אותי בתל אביב כל היום ללא מעש. מה שיוביל לבזבוז משמעותי של שעות שינה ובעיקר של כסף בבוגרשוב.

אם זה לא מספיק, ביום שישי בבוקר חוסמים לי גם את כל הדרכים לעבודה החל מ-6 בבוקר כי הוד נשיאותו צריך להגיע ליד ושם. אז נחשו מי הולך לישון על הספה?

אני לא מבין - יש לו כל כך הרבה ערים משלו, למה הוא צריך להגיע דווקא לירושלים? לא שיש לי בעיה עם בוש או משהו, אבל בשביל מה הוא צריך את כל זה? הוא יכול לעשות את הפגישות האלה בד' אמותיו. באמת, שיעשה מה שבא לו, ולא מפריע לי הביקור עצמו, אבל לחסום צירים והכל. ו-8000 שוטרים, בשביל מה? כאילו שנגמרו לנו הבעיות והעבודה למשטרה. אז אני שואל את עצמי - למה? למה בירושלים?

מצאו את ההבדלים:

All are Bush, but only the left two are actually useful.

במחשבה שניה, אולי לא הייתי צריך לחשוף ילדים רכים לתמונה של ג'ורג'.

ובנימה אופטימית - קיבלתי אתמול את השנקל הראשון שלי, במתנה מבחורה נחמדה בשם נועה. תודה נועה!

יא, אני באיחור לטרמפ שלי. זזתי להתלבש.

שיהיה לכם יום מצור,

גזר