חיים של בחור אחד

זה השבוע האחרון של הסמסטר. נגיד שהיה סמסטר בכלל. נגיד שגם לשני הקורסים שכן התקיימו הגעתי באופן סדיר. נגיד שקוראים לי ג';ורג'; בוש וברחתי מהמטוס הנשיאותי כי כל כך אהבתי את ירושלים.

היום כבר לא יכולתי להבריז. הברזתי מכל כך הרבה שיעורים שליד השם שלי ברשימת הנוכחות יש סימני שאלה. אז כמובן שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה (הלכתי לישון בסביבות 4.30) ונאלצתי לקחת מונית ב-30 ש"ח (לפחות רק 30, חשבתי שזה יהיה יותר).

זה בהחלט סיום מרענן לסופשבוע (שלא לדבר על זה שמפה אני עף לעבודה, חוזר בלילה, קם בבוקר מוקדם מוקדם, נוסע חזרה לעבודה, עובד עד 12, וחוזר ללימודים, אבל אני לא מקטר, זה לא באופי';שלי).

אני חושב שהסופשבוע היה במגמת התקדמות כללית. לא יודע למה, הוא היה די מוצלח למרות הטרטורים שהיו בסופשבוע, על קו מרכז-ירושלים. זה התחיל ביום חמישי בבוקר, כשחזרתי ממשמרת לילה מעיקה ועמוסה. מכירים את זה שמרוב שיש דברים לעשות, לא מספיקים לעשות כלום כי לא יודעים מאיפה להתחיל? אז ככה.

ואז חזרתי הביתה, במטרה לנוח קצת ואז לנסוע להורים, לפגוש את אמא, לקחת את האוטו שלה, לנסוע לתל אביב ליום העיון החודשי של חוש"ן ולחזור לירושלים.

אז חזרתי הביתה, ועשיתי כמה דברים קטנים עד שיהיה לי כוח לקחת אוטובוס למרכזית ולהורים כמו למשל לגהץ, לסדר קצת, לנקות קצת כלים, אתם יודעים, דברים קטנים ובכלל לא נוירוטיים שנוהגים לעשות כשעייפים. ואז נשכבתי לנוח שעה, כדי לא להירדם באוטובוס בצורה כזאת שתגרום לי למצוא את עצמי בקצה השני של המדינה כי לא קמתי בזמן לתחנה. נו מילא, אז ישנתי שלוש שעות במקום. וכשקמתי הרחובות כבר היו חסומים שוב בגלל בוש, אז לקחתי מונית למרכזית, שכמובן לא הצליחה להגיע כמו שצריך ועשתה עיקוף שהכפיל לי את המחיר. מילא. לפחות תפסתי את האוטובוס, נרדמתי בו וקמתי ממש לפני התחנה שלי.

ואז בריצה קלה, לקחת את האוטו, לנסוע לתל אביב, לבקר את עיניים בבסיס (יא וואראדי איזה משרד יש לו שם... ואיזה שולחן... יש לי כבר תוכניות עליו). משם, לרוץ לעיריית ת"א, לכנס, למצוא כמובן חניה באיזור (מצאתי, בחינם!), לקנות לחם, לעשות מינגלינג, לשמוע דיון על ההלכה והומוסקסואליות, לסביות, וטרנסיות, לראות את הסרט "ואהבת" (סרט גמר של הבי"ס הדתי לקולנוע בירושלים, על הומו דתי וההתמודדות שלו, מומלץ בהחלט), לנגב דמעה, לתפוס סושי (פעם שניה השבוע) עם הטרמפיסטים שלי, לקחת את השותף מאיפה שהוא היה בת"א, ולטוס הביתה, כי בבוקר צריך לקום לעבודה, ולמצוא את הדרך לשם מבלי להתקע במחסומי משטרה בגלל הביקור של בוש...

בסופו של דבר מצאתי את דרכי לעבודה במהירות הבזק, דרך רחובות קטנים ועלומים, עבדתי, השתעשעתי ונסעתי הביתה. מנוחה קלה, והופ! להורים. התפללתי כל הדרך שאני לא אעשה תאונה. לא עשיתי תאונה. אתם רואים. אני פה. מצטער.

המשך יום שישי עבר על מי מנוחות (ארוחת יום שישי אצל אחותי, שאז התברר לי שבת הדודה הקצת-קוקו שלי ילדה. היא גרושה, והילד הוא מהחבר שלה, והם לא גרים ביחד. בקיצור, אני הפכתי להיות הנורמטיבי יותר מבין הנכדים). מה שלא ציפיתי לו זאת הפגישה המחודשת והמיוחדת של כל החבר';ה. רצה הגורל וכולנו כמעט היינו אצל הורינו (מי שגר מחוץ לעיר, כמובן) באותו יום שישי והחלטנו להיפגש. איפה ניפגש, אם לא במסעדה/דיינר/ערסיאדה/רפת שבה היינו יושבים עוד בתיכון? אז כך מצאתי את עצמי יושב עם חברה שלא ראיתי מזמן (שאסרה עלי לעשן לידה, קרצה, וגרמה לי להבין שאני אהיה דוד-חבר בעוד קצת פחות מתשעה חודשים, ואסרה עלי לספר, אז אל תספרו), עם כל שאר החבר';ה ועם... רועי 1.0. בניגוד לבדרך כלל, אפילו החלפנו שלוש וחצי מילים במסגרת השיחה (הבנזונה שוב נראה טוב, הוא קיצץ את הזקן המטופש הזה שהוא מתעקש לגדל כל פעם). לא יכולתי שלא לחשוב מה היו פשר המבטים שלו לעברי, שלראשונה זה הרבה זמן היו ממש מכוונים אלי ולא לאוויר כשהוא מדבר איתי. אבל גם התקרית הזאת חלפה בשלום, עד הפעם הבאה שניפגש...

בדרך חזרה, הסעתי את ההריונית, ובשיחה אודות סקס הומואי, היא אמרה לי את המשפט הכי משעשע שאמרו לי לאחרונה: "גזר, כל כך מתאים לך להיות הומו ולא לאהוב שמזיינים אותך בתחת. אתה כזה מפונק!".

יום שבת היה האירוע הגדול - הופעה של חברים שלי באולם אמיתי ורציני בת"א. זאת הפעם השלישית השנה שהמופע הזה רץ, ואני מנהל את ההופעה, כלומר, דואג לזמנים, שהכל ירוץ, לתת את הסימנים לסאונד (התאורן לא צריך אותי, הוא מצויין גם לבד), לדאוג שהכל עובד ומתקתק וכו';. היה מצויין, למי ששאל.

בעוד שבועיים אני מוזמן למסיבת הולדת בת לזוג חברים הומואים של אחותי. הם עשו ילדה עם עוד בחורה לסבית, ואנחנו מוזמנים לבריתה. אנחנו - עיניים ואני. זאת תהיה הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לאירוע "של גדולים" ביחד, והפעם הראשונה שאני מפגיש את אחותי עם איזשהו בן זוג. גם ההורים שלי אמורים היו להיות שם, אבל הם יפסידו את זה בגלל התחייבויות קודמות. עיניים מצידו עשה קצת קולות של שטיח ואמר שהוא לא בטוח אם הוא מסוגל להתמודד עם אמא שלי כל כך מהר, עם הפרצופים שהיא עלולה לעשות לו או עם השתיקה המביכה. אני כמובן לא מוותר כל כך בקלות. אבל נראה, יש עוד שבועיים.

אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון. אני עובד מחר בבוקר, שוב, ואני אצטרך לגרד את עצמי מהמיטה בכוח בקור הזה. אני פוחד להתעטש ולהוציא למישהו עין. או יותר גרוע - לגמור ולעשות את זה...

שיהיה לכולנו שבוע טוב, ושאם כבר כל כך קפוא פה, שלפחות ירד שלג!

גזר