העובדה שאני בכלל בקושי פה, ובקושי כותב.
אני אגיד לכם מה קרה - פעם הייתי כותב לכם בזמן משמרות משעממות בעבודה. לאחרונה יש עם זה בעיה - זה לא שאין משמרות משעממות בעבודה, אלא שגם המשמרות המשעממות עמוסות בעבודה כאילו היו שחורים בשדה כותנה בקרוליינה.
אבל, התמזל מזלי, והמשמרת הזאת, שהכי לא התחשק לי לעשות, הפכה קלילה. פניות הלקוחות התמעטו, הכל יציב פה מסביב, ומחר, כשאחזור לכאן בצהריים אחרי מעט מדי שעות שינה (אני נוהג לעשות לעצמי משמרות רצופות, כמו שמירות בצבא. ככה זה כשהחבר שלך קצין), המשרד עדיין יהיה ריק כי מחר כולם פה בחופשת פורים. ככה זה בירושלים, אנחנו מקבלים יום אחד אקסטרה (שאני אעביר בשינה ובעבודה). א-בל, בערב אני מקווה לצאת קצת להסתובב, אולי יהיו שאריות של תחפושות. זה כמו שאריות של שלג, רק לא בוצי.
מה שכן, אני צריך לזכור להביא איתי איזה עפרון שחור ושתי צלליות כדי לאפר איזה עין אחת, שאני ארגיש מחופש.
אז נלך על העדכון הזה בסגנון "קצרים", בתקווה שהעדכונים יהפכו להיות תכופים יותר ויותר.
אחת הסיבות לעדכון הערב הוא בגלל שהיום לראשונה פגשתי בלוגר אחר (שלא הכרתי קודם, לכן יובי גרובי לא נחשב). Cookie Dough ואני מדברים כבר זמן מה, והוא היה בחו"ל עד לא מזמן. למרבה ההפתעה, התברר לנו שלמדנו באותו בית-ספר, באותה כיתה ממש, עם אותה מחנכת. בהפרש של בערך 6 שנים, או משהו כזה. מה שהופך אותי לממש זקן. אז היום נפגשנו, בלי כוונות זדון משני הצדדים, לאור העובדה שאני נשוי באושר לבחור יפה-עיניים, והוא זה עתה בשלבי הכרות עם בחור שנשמע מקסים לא פחות. ישבנו לנו על כוס קפה, אבל מכיוון שזה היה לא נוח, עברנו לספסל.
דיברנו על הא ועל דא, ועל העובדה ש(הנה אני הורס לו פוסט שלם כנראה)הוא מתחיל ללמוד בירושלים, הלכנו לטייל בתיכון, הוא סיפר על חוויותיו מהתיכון ואני עמדתי פעור עיניים מההבדלים של כמה שנים של התפתחות טכנולוגית וההשפעה שלהן על חיינו, עד שנפרדנו, שוב, כידידים, בלחיצה יד.
דבר אחד אמסור לך מעל דף זה, יקירי, כל השאר יהיה במסנג'ר בהזדמנות אחרת - אם עוד פעם אחת אני אראה אותך מאזכר את המילה 'שמן' בהקשר שלך, אני אשלח חוליית מתנקשים לבושים בבגדי אישה ישירות אליך הביתה.
ותזכור, יש לי את הטלפון שלך.
ואם בטלפון עסקינן - לפני שבועיים איבדתי את הסלולרי שלי. מי מכם, כמוני, שחי על הסלולרי שלו (בגלל שתי סיבות - העדר קו בבית מרצון ומקמצנות ובגלל העובדה שאני מבלה את רוב זמני מחוץ לבית), יכול להבין את גודל הטרגדיה, כשהבנתי, שניה וחצי אחרי שמונית השירות מתל אביב לירושלים החלה לנסוע, שהבנזונה הקטן נפל במונית השירות מההורים לתל אביב. אישה נחמדה התקשרה בשבילי למכשיר אבל הוא לא צלצל במעמקי התיק, וכשהגעתי הביתה נסער ולקחתי את המכשיר של השותף שלי, גיליתי שמי שלקח את המכשיר כיבה אותו. כלומר, הוא לא נפל "סתם". ניסיתי לחשוב האם יש לי תמונות איומות של איברים מוצנעים שלי או של הדוקטור (האקס שלי), אבל לא. לא היו כאלה. מחקתי אותן מהפחד שמישהו מהחברים שלי יחטט לי בתמונות במכשיר ויגלה את זכרותי מתנוססת על המסך. אל תעמידו פנים, כולכם ניצלתם את העובדה שיש לכם מצלמה דיגיטלית ולא צריך לשלוח את התמונות לפיתוח לפחות פעם אחת. מה, לא? באמת? נו מילא.
העניינים נראו מבטיחים - השותף העיר אותי מוקדם בבוקר לפני שהוא הולך ללימודים כדי שאוכל לנצל את הסלולרי שלו כדי לתפוס את אשת הקשר שלי. אשת קשר, אתם שואלים? ובכן, נכנסתי לפני כמה שנים טובות לדיל מוצלח, שבו אני לקוח של חברה סלולרית, אבל דרך תת-סוכן שלהם, מה שנקרא בעגה 'איש קשר', או באנגלית Reseller. הוא מקבל מהם מחירים טובים בגלל כמות הקוים שיש לו, ואני מקבל ממנו תעריפים מוצלחים לא פחות. א-בל, כל מה שאני צריך לעשות, צריך לעבור דרכם. והם עובדים שלוש וחצי דקות בימים אי-זוגיים, וגם אז - תפוס.
אבל כמו שאמרתי, העניינים נראו מבטיחים, הצלחתי לתפוס אותה בקלות, היא אמרה שהמכשיר שאני רוצה (ורציתי גם לפני שאיבדתי, בדיוק תכננתי לשדרג. אבל לא ככה! לא ככה דאמיט!) אפילו נמצא במלאי, ושאני ארוץ לפקסס לה (מה קרה לאימייל?!) טופס הזמנה, ומחר בצהריים, גג ערב, יהיה לי מכשיר חדש. הודתי לה, רצתי לדואר, פיקססתי משם עם הוראות מדוייקות שבשעה זו וזו אני בעבודה (פלאס כתובת) ושעה אח"כ אני בבית (פלאס כתובת). נתתי טלפון בעבודה לתיאום וכו', והלכתי שמח וטוב לבב למרכז השירות הסלולרי שממוקם בא"ת תלפיות. מרחק של 45 דקות הליכה. באובך. מהמם לי. במרכז טיפלו בי תוך שניה (לקוח עסקי או לא?) ואופטימי מתמיד, הלכתי עם כרטיס סים חדש לעבודה (הפעם באוטובוס, לא ברגל).
כאן המצב התחיל להדרדר. הטלפון החלופי ששנוררתי ממנהלת המשרד שלנו, בחורה מקסימה וששה לעזרה, לא קיבל את הכרטיס, כי הוא דור וואטאבר, והסים שלקחתי מיועד לדור 3 (למכשיר החדש). מילא, אמרתי, מחר אקבל את המכשיר החדש שלי והכל יבוא על מקומו בשלום. יום למחרת הגעתי לעבודה, וכשראיתי שהמשלוח לא מגיע, ניסיתי לתפוס את אנשי הקשר שלי, שאמרו לי שיגיע עד 4 (אני סיימתי ב-3), ולכן חיכֵּתי. בשעה 4.30 אחה"צ, כשהמכשיר לא הגיע, התחלתי להציק למנהל החברה ההיא. הצקתי והצקתי, עד שהוא אמר לי שזה יגיע מחר בצהריים.
בצר לי, חיכיתי יום למחרת בצהריים, לחוץ טילים מהעובדה שאין אפשרות להשיג אותי ולהודיע לי לאן יגיע המכשיר, והברזתי מהלימודים בשביל לחכות. ובכן, חמור מכך, לא היה לי דרך ליצור קשר עם בן זוגי היקר, ולקבוע איתו לערב. למזלי, איתרתי אצל יובי גרובי (ההוא מתחלת הפסקה) מכשיר ממש ישן שהיה לי והשאלתי לו פעם, שפרצתי כשנסעתי ללונדון. הפריצה הזאת איפשרה לי להשתמש בסים של דור 3, ולהיות מחובר לעולם, פלאס הניתוקים של מכשיר בין 5 שנים שהבטריה שלו בשלבי אלצהיימר מתקדמים (היא חושבת שהיא דולפין, או משהו).
כשגם אז המכשיר החדש לא הגיע, החלטתי לנקוט בצעדים שאני, בתור נציג שירות לקוחות זה מספר שנים, שונא. להתקשר ולהתחיל לעלות בדרגות. אז אכן, בעידודו של סימן תמיהה שהגיע אלי לקפה, התקשרתי לחברה הסלולרית ישירות ודאגתי להבהיר להם שלא מעניין אותי איש קשר או לא איש קשר, אני משלם להם בסופו של דבר, והם צריכים לתת לי תשובות לגבי הסוכנים שלהם. עברתי ממוקד למוקד, ממוקד מכירות למוקד שליחים, ממוקד טכני למחסן, וטוב שלא מימשתי את איומי וחייגתי ישירות למנכ"ל החברה. לאחר מספר שעות קיבלתי הבטחה שהמכשיר יגיע מחר, ישירות ממי שאחראית על אנשי הקשר שלי (שאמרו, ואני מצטט, בערך - "גזר, זה שתציק לכל חברת ******* לא יעזור לך לקבל את המכשיר שלך". כן כן, אני קרציה, אבל קרציה א-סלולרית, וזה הופך אותי לקרציה נרגנת!).
ואכן, בעזרת השם והגרון שלי, המכשיר הגיע למחרת, והתקבל באהבה על ידי השותף שהיה בבית, במזל, כי אני לא יכול להיות בבית בשעות השליחות (פעילות של חוש"ן, הרבה יותר חשוב).
עכשיו אני בעליו של מכשיר חדש, א-לה-אייפון, ואני מתרה בכם, אנשים שאני מכיר ואין לי את המספר שלהם, שלחו לי אותו בסמס עם ציון העובדה שזה אתם. אלא אם כבר שלחתם לי במייל.
ואני גם בעליו של אייפוד חדש, חדיש ומחודש. פרוץ, עם עברית והכל. כמובן. 400 דולר ארה"ב.
ואם ב-400 דולר ארה"ב עסקינן, זהו בדיוק המחיר שבו ניסו לקנות אותי! כן כן. למי שזוכר ולמי שלא, עיסוקי הצדדי כולל אישיות בימתית כלשהי, הלבושה בבגדים, איך נאמר, לא תואמים למגדר שלי. אז הופעתי בתל אביב, ומכיוון שמדובר בפורים, אז כמובן שאני לא מרגיש בושה או חשש להסתובב ככה באמצע הרחוב כשכל העולם, אשתו, אחותו והכלב ההומו שלהם מסתובבים שם. עקב העובדה שבעלי שיחיה היה אצל הוריו (וזה הפך אותי למשועמם), ואני ישנתי בדירתו בתל אביב, הרשתי לעצמי לקפוץ לאחר ההופעה להגיד שלום לאנשים בבר ההומו-שכונתי הקרוב לביתנו. הייתי כבר שיכור למדי, ועוד חוזקתי קצת על ידי המלצרית היקרה שם, שפינקה אותי בחצי כוס ממה שהיא שתתה. בדרך הביתה, בעודי נגרר עם שני תיקים, לבוש בשמלת כלה סטייל עדות עוגת-קצפת, עצרה אותי חבורה המורכבת משני גברים ושתי נשים, כשאחד הגברים שואל אותי 'כמה אני לוקחת'. כן כן, ממש כך. הודות לזוג חבריי, הגברת סטוליצ'יניה וניל והאדון רד בול, לקחתי את העניין בקלילות, ואמרתי לו שעקב הירידה בערך הדולר, על פחות מ-700 דולר אין בכלל על מה לדבר. הוא פתח את הארנק ואמר שיש לו רק 400 דולר במזומן. והראה לי אותם, ושאל אם אני מוכנה בכל זאת.
התשובה הייתה לא, למי שתוהה. א' - אני לא מזדיין בכסף (אם כי על זה אפשר להתפשר), ב' - אני לא מזדיין כשאני לבוש בבגדי נשים (אם כי גם על זה אפשר להתפשר) וג' - יש לי חבר (ועל זה אני ממש, אבל ממש לא מוכן להתפשר).
כך הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל.
בעצם, לא כך. אלא בתחרות התחפושות השנתית בעבודה. הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל לטלפון אלחוטי. כן כן. התחפשתי לגיישה. תפרתי קימונו בעצמי, עיצבתי פאה, עשיתי איפור מושלם. והפסדתי לטלפון אלחוטי. תשכחו מתמונה, הבלוג הזה אמור להיות עלק-אנונימי. אני לא צריך שאנשים בעבודה יקראו את המרמור שלי. יש מספיק מזה בפייסבוק.
אה, דיברנו על עבודה. אז כן, אני די שונא את העבודה שלי, למרות שאני משתדל להקרין חיוכים וכו', כי זה לא יעזור לי להיות עצבני, שום דבר לא ישתנה בהתנהלות פה גם ככה. אז אני אוציא את זה עליכם. עד ש.
חברה אחת שעובדת בחברת הייטק קטנה בצד השני של העיר העבירה את קורות החיים ששלחתי לה בשבוע שעבר (כי נמאס לי), ומחפשים אצלהם איזה משהו הייטקיסטי לואוטקיסטי לסטודנטים. ברגע שיגייסו ראש צוות, יגייסו גם צוות ויזמנו אותי כנראה לראיון. השכר דומה לשכר הנוכחי שלי, רק בלי סופי שבוע ולילות. שעות עבודה לבחירתי, בלי משמרות ושיט, ובלי סופי שבוע ולילות! אחרי שבוע (שבת עד שבת) שבו עבדתי 4 לילות (מתוך 8), ובלילות אחרים עשיתי דברים כמו לתפור תחפושת או לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה של השותף שלי ועוד ידיד ולפגוש את עיניים לשעה ואז לחזור ולתפור תחפושת, או להופיע ואז להשתכר מלא מלא, זה בהחלט ממלא אותי אושר לחשוב שיש לי סיכוי לעבוד בעבודה של אנשים אמיתיים, שבה נחים לפעמים.
בנוסף, שני חברים טובים שלי, סימן-תמיהה והפנתר (שלא שמעתם עליו עד עכשיו כי הוא פשוט לא גר בסביבה בכלל בכלל), הקימו יחד עם עוד... אחת חברת פרסום-שיווק-מיתוג. בהתחשב בזה שהם קיימים בתיאוריה בערך חודשיים, או קצת יותר, ועל הנייר פחות משבוע, וכבר יש להם די הרבה עבודות, הם רמזו לי לא בעדינות שאני כנראה אהיה האדם הראשון חוץ משלושתם שהם יעסיקו. וכן, זה מתאים לי לעבוד בתחום הפרסום. אין דבר יותר הומואי מזה, זה נכון, אבל וול.
ואנקדוטה קטנה לסיום - אני הכי בעולם רוצה שאמא שלי תספר לסבתא שלי שאני, איך נאמר, מאכזב הורים (וסבתות). ברור לי שלמרות שהגברת בת קרוב ל-100, היא תקבל את זה בהבנה. היא גדלה ברפובליקת ויימאר, מה אפשר לצפות עוד?! אמא שלי לא מתה על הרעיון, אז במקום זה, כשהחזרתי אותה הביתה היום אחרי ארוחת צהריים אצל ההורים, דיברתי איתה על הביקור הקרוב של ברברה סטרייסנד ועל העובדה שאני אשמח להזמין אותה לקפה. אתם חושבים שהיא יודעת?
נותרו עוד שעתיים וחצי לסיום המשמרת. היפהיפהוריי!
שיהיה לכם שושן פורים שמח (פראיירים, גרים בערים בלי חומה!),
גזר.
נ.ב. מצטער שלא הגבתי לתגובות מהפוסט הקודם. זה ממש חראי מצידי, ואני אגיב להם אחרי שאסיים לטחון קצת אוכל מהארון בעבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילד גזר