חיים של בחור אחד

כבר כתבתי רבות על הסרטים שיכולים לעבור לי בראש, על הפסימיות שעלולה להשתלט, ואתמול בערב היא נפלה עלי כרעם ביום של גשם עם סופות רעמים.

שיחה אקראית אחרי יום ארוך (שלו ושלי), ואזכור הומוריסטי של מגורים משותפים בשנה הבאה, הביאו אותנו לשיחה על זה ש"הוא עוד לא מוכן", ו"הוא צריך את הלבדים שלו לפעמים". אבל מצד שני "נגור באותה עיר, נוכל להתראות יותר".

אני צריך בכלל לספר לכם לאיזה סרטים זה הכניס אותי? עזבו אתכם DVD, עזבו אתכם סינמה סיטי, עזבו אתכם הסרטים הקטנים במטוס - כנסו לי למוח ותחגגו. ערוץ ויוה קטן עלי.

לא סיימנו את השיחה ב';טוב, אז נפרדים';, אבל יצאתי מהשיחה הטלפונית הזאת בהרגשה מחורבנת, בלי אפשרות אפילו לצאת לסיגריה, כי הייתי לבד במשרד.

סרטים סרטים סרטים סרטים

כל מיני מחשבות על מה אני אעשה אם ניפרד, איך אני אגיב, לאן אני אלך, מה הלאה, מה אחר כך, איפה מי ומה, וזה עושה לי רע, נפשית ופיזית.

אבל מה לעשות, אי אפשר להפסיק.

לא ישנתי כל הלילה, היה לי אחד מהחלומות האלה שלא נגמרים, ושמשאירים אותך חצי-ער לכל האורך, ואתה חושב על להעיר את עצמך אבל אתה לא מצליח. חלמתי שאנחנו לא מצליחים להיפגש למרות ששנינו בירושלים, והשעה מאוחרת, ולילה, ושנינו צריכים לקום, אבל אני ישן ולא מצליח לדבר בטלפון... משהו נוראי. עינוי.

היום בערב אני נוסע אליו, כרגיל, ואני צריך לתפוס אותו לשיחה. לראות מה מהסרטים שלי נכונים ומה, כרגיל, טראומות של מערכות יחסים קודמות.

קקה. כדאי שאני אחזור להקשיב למרצה שלי.

שיהיה לכם יום כלשהו,

גזר.