חיים של בחור אחד

דיברנו עכשיו בפעם הראשונה, אני ועיניים, אחרי הפרידה.

כנראה שזה הרגע שבו חלקכם מגלים שנפרדנו. אחרי יום ושבעה חודשים. כאשר הגעתי אליו, כרגיל, ביום שלישי ההוא, וחיכיתי לו בבית שלו, כהרגלי, הוא החליט לעשות את השיחה. ש"לא טוב לו", ש"הוא לא מרגיש חלק מזה", שהוא עדיין אוהב אותי והכל, ושאני חייב להישאר לישון כי אין לי איך לחזור עכשיו הביתה.

יכולתי להישאר לישון, היה קורה משהו והייתי עוזב בבוקר מבולבל ועם רצון עז לקפוץ לכביש. אז מסרתי לו את המפתחות לביתו, לקחתי את המפתח לביתי, והלכתי, דומע, לשוטט בתל אביב ולחכות שחברים שלי, שהיו אמורים להגיע, יגיעו. כשהתקשרתי לברר איפה הם, הדמעות המשיכו לרדת, והוחלט שהם יבואו לקחת אותי מתל אביב לירושלים. את שאר זמן ההמתנה ביליתי בבית קפה בשדרות רוטשילד, בוכה לעצמי מול המחשב משירים שמתנגנים באייפוד, מתפלל שאף אחד מהחברים שלנו לא יעבור ויראה אותי ככה.

בצורה נוראית ואיומה, החלק הכי כואב הוא מינורי לחלוטין. הלחיצה הזאת על Cancel Relationship בפייסבוק. סתם קליק מטופש על איזה לינק, וכל העולם שלך מתהפך. אתה סינגל שוב, או סתם לא רשום (עד עכשיו לא רשום לי שם כלום). וכמובן שכל העולם מקבל על זה הודעה, ומתעניין בשלומך.

שבוע וחצי עבר. בהתחלה הייתי בסדר. הגעתי לעבודה בבוקר, תיפקדתי כמו שצריך, אבל הזמן עבר והמוח שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. מה הוא עושה, איך הוא מתמודד, מה שלומו, ואיך לעזאזל אני מחזיר אותו אלי. שלחתי לו הודעה באתר היכרויות נפוץ, וקיבלתי תשובה. הודעה שאומרת שאני מתגעגע אליו, ושאני רוצה להתנתק אבל לא מסוגל. יצילני האל. התשובה לא הייתה לי ברורה, והשאלות שלי חזרה לא נענו.

התקשרתי אליו הערב. לא יכולתי יותר. רציתי לשמוע את הקול שלו. לדעת שהוא בסדר. רציתי להתפלל שהוא יגיד לי לבוא אליו ושהוא מצטער, ושהוא לעולם לא יעזוב ולעולם לא ייתן לי ללכת. כמו לפני חודשיים כשדיברנו. שהוא אמר לי שקשה לו אבל הוא לא רוצה שאני אלך. זה היה שקר, או שינוי דעה מהיר. או שגם עכשיו הוא לא רוצה שאני אלך, אבל לא יכול שאשאר באותה קונסטלציה.

מערכות יחסים משמעותיות לא קורות בריק. הן קורות במקומות פיזיים על פני הכדור. מקומות שלנצח יזכירו לי אותו, אותנו. הזלדה בירושלים, הגג של ההוספיס האוסטרי בעיר העתיקה. הצומת של העליה ולוינסקי, שם הוא חיכה לי בדייט הראשון. "פרלה" בפלורנטין. הAMPM שלנו באלנבי-יהודה הלוי. ג'פאניקה ברוטשילד, וקקאו שלא רחוק משם. הרחוב שלו. המיטה שלי. התחנה במעלה הרחוב שלי שבה היינו נפגשים. ארומה ליד האויטה. האויטה.

הנשיקה הראשונה שלנו, שחיכינו לה הרבה זמן, שנינו. ה"אני אוהב אותך" הראשון. הדיבורים הראשונים על מגורים משותפים, ושינוי הדעה. ויכוחים. לחכות לו לבד בבית שיחזור, כשאני ישן, ומחכה לקבל נשיקת לילה טוב. שנת הצהריים בשבת. להגיע הביתה ביום חמישי בערב ולראות שהוא הקדים אותי. ללכת איתו לארוחת ערב אצל ההורים של השותף. להיכנס לאויטה ביום שלישי ולהרגיש כל כך בטוחים בעצמנו ובזוגיות שלנו. לחייך באהבה כשצוחקים עלינו שאנחנו חצי שנה ביחד, ושזה הרבה יותר מדי בשביל הומואים.

דיברתי איתו עכשיו, ולא נשמע שיש זיק של תקווה לשינוי. אני יודע שחיכיתי לשווא, אבל לא יכולתי למנוע את זה. אז במקום זה אני יושב ובוכה עכשיו. מדיסק של ריטה. אלוהים.

רק אל תעזוב

חייבים לשכוח

לשכוח הכל

מה שכבר עבר

לשכוח את הזמן

את אי ההבנות

את הזמן שאבד

כדי לדעת איך

לשכוח שעות

שהרגו לא פעם

את הסיבות

ללב מלא אושר

רק אל תעזוב, רק אל תעזוב.

אני אציע

פנינים של גשמים

ממקומות רחוקים

של בצורת קשה

אחצה ארצות

גם אחרי מותי

כדי לכסות את גופך

באור, בזהב

אני אקים ממלכה

אהבה שם תשלוט

אהבה שם תמלוך

ואתה איתה.

רק אל תעזוב.

אני אמציא מילים

חסרות כל הגיון

שרק אתה תבין

אדבר איתך

על האוהבים ששם

שראו פעמיים

את הלב ניצת

סיפורו של מלך

שמת כי לא יכול היה

לפגוש אותך.

רק אל תעזוב.

ואפשר גם לראות

ניצוצות של אש

מהר געש עתיק

שנחשב לזקן

וגם יסתבר

שאדמה חרוכה

תיתן יבולה

כמו אביב מוצלח

וכשהערב ירד

הרקיע יזהר

בשחור ואדום

שלא יתמזגו.

רק אל תעזוב.

אני לא אבכה

לא אדבר

רק אסתתר שם

ואתבונן

בך צוחק ורוקד

ואאזין

לך שר וצוחק

תן לי להיות

הצל של צילך

הצל של ידך

הצל של כלבך.

רק אל תעזוב.

רק אל תעזוב.

רק אל תעזוב.