חיים של בחור אחד

קבעתי לי שרלול ליום שישי. מין שרלול כזה של טרום שנ"צ, או פוסט שנ"צ, לבחירתכם ובכפוף ללוח הזמנים שלכם. היה לי חשוב לקבוע את השרלול, כי עבדכם הנאמן שהה באיזור המרכז לכמה ימים לרגל מספר אירועים חשובים, ואין זמן טוב יותר לכסות שטח מאשר סופי שבוע בתל אביב, לפחות עד שאעביר את מקום מושבי לתל אביב באופן קבוע (אוקטובר!).

ובכן, הגעתי לשרלול, לא לפני ששמעתי ממנו שהוא ממש שיכור וקצת מסטול, ואם אני יכול להביא חומר סיכה (כי נגמר לו), ואולי יש לי משהו לעשן (לא). שלחתי אותו כלאחר כבוד לקנות את הדברים ההכרחיים, וכשהגעתי הוא סיפר לי ארוכות על כמה הוא שתה בסופשבוע, ואיזה נפלא זה חגיגת, כי זה עושה אותו ממש חרמן.

אז כן, הוא היה ממש חרמן. אבל ממש. מפה לשם ומשם לפה, כולל שתי הפסקות פיפי שלו (זה מאוד מתסכל שמפסיקים אותך באמצע ואתה נשאר מרוח על המיטה ומחכה שהוא יחזור), כל העסק לקח בין שעה לשעה וחצי (לא ספרתי), שזה הישג לא רע בשביל סטוץ. אפילו עם בני זוג לא הייתי מחזיק כל כך הרבה זמן (מהר מאוד זה היה הופך ל'טוב, מאמי, אנחנו צריכים לקום מוקדם'. הו השגרה המבורכת).

אבל מילא זה. כשהגעתי הביתה, חיכתה לי הודעה ב"אטרף", מבחור חמוד למדי, שמכילה משפט אחד - "אנחנו חייבים להיפגש". למה אנחנו חייבים להיפגש, תהיתי, ואז הוא אמר לי שהוא קיבל המלצות מהבחור של הצהריים.

אוקיי, אז ידעתי שאני טוב והכל, אבל השם שלי מתחיל לעבור? אולי אני אתחיל לקחת כסף!

ובכן, המצב בגזרת האקס לא מוצלח במיוחד. אני מודע לזה שזה בא בגלים, עולה ויורד, כשהחתונה שבה נכחתי ביום חמישי (והוא היה אמור, לפי התכנון המקורי, לנכוח בה איתי), לא עשתה לי טוב. עוד פחות עשה לי טוב החלום בלילה, שבו חלמתי שאנחנו חוזרים להיות ביחד וקמתי בבוקר מבואס. גם לא עזר הריגול התעשייתי אחריו כדי לגלות בסאבטקסט שהוא סוג של מוכן להתחיל לצאת עם אחרים. אני לא יודע מה יותר כואב - המחשבה עליו מזדיין עם מישהו אחר או המחשבה עליו יוצא עם מישהו אחר. המממ.

same same.

תנו לי שניה לאוורר משהו מול עצמי בקול - הבחור הוא סוג של ילד אגואיסט. למה סוג של? הוא ילד אגואיסט. ממרחק של חודש וקצת מהפרידה אני יכול לראות את כל הנקודות ההן שהיו צריכות להדליק לי נורות אדומות,  שהיו צריכות לסמן לי שמשהו פה לא בסדר עם הבחור. הוא פשוט אגואיסט. אני בספק אם הוא ימצא מישהו שיהיה מוכן לסבול את העובדה שהוא בעדיפות נמוכה יותר מצה"ל, מהלימודים שמסתבר שהוא התחיל, משעות השינה שלו, מעצמו, מההורים שלו, מאחותו, מהחברים...

בקיצור, שמישהו יסביר לי למה אני עדיין חושב על הבנזונה האגואיסט המניאק הזה? שלא שלח אפילו SMS לבדוק שאני בסדר אחרי הפיגוע שהיה בירושלים ביום רביעי? למה?!

יצאתי אתמול עם איזה מישהו. טרום-צבא, אבל עם רקורד מרשים בתחומים עסקיים שונים. בקיצור, בחור לעניין. א-בל, מה לעשות שהוא כל כך מרשים, שרוב הזמן הוא דיבר על עצמו וסיפר על מה יש לו וכמה וכו'. קצת מתיש, וקצת משעמם, אני חייב לציין. במיוחד כשמה לעשות, בדומה להרבה בני 26 25 אחרים, אני עוד לא ממש שוחה בכסף, וקצת קשה לי להתחרות עם מישהו שחזר מקפיצה של יומיים למזרח, ונוסע לעוד כמה ימים בשבוע הבא. ועם כמה שהדייט הזה היה מזעזע ואני לא רואה את עצמי יוצא איתו שוב ושומע עוד סיפורים על כמה הוא מוצלח, אני מתעצבן שהוא לא מתקשר, מסמס או שולח הודעה בפייסבוק.

How low can I go?!

very low.

דמיינו לעצמכם - אני הבטחתי לכם ולעצמי שהבלוג יהיה הרבה יותר סקסי ומעניין מכל מיני התבכיינויות אימו. לא עובד. אני פולניה, אני צריך את הספייס לעשות קרעכצען.

שיהיה לכם שבוע קסום,

גזר