אלוהים ישמור. שלושה חודשים של רכבת הרים רגשית - העליות (טוב נו, הפסד שלו), הירידות (אלוהים, למה זה קרה?!), הלופים (אני שונא את הבנזונה הקטן שאני כל כך אוהב). פלא שאני מבלה מאז יום ראשון עם מין הרגשת בחילה מתמשכת?
הטריגר שלי לפוסט היה שיר שנזכרתי בו. שיר נפלא, שאי שם בסוף שנת 2002, כשהייתי עסוק בלהתמודד עם ההשלכות של המכתב שכתבתי אז לרועי 1.0, (המכתב שבו התוודתי על אהבתי אליו, וחיכיתי שהוא יחזור מחו"ל כדי לפגוש אותו ולראות איפה אנחנו עומדים, ואני אקצר לכם הליכים - לא עמדנו בשום מקום בסוף. זה נגמר רע ברמה כזאת שרק בחודשים האחרונים זה משתקם) הכרתי והתאהבתי בו. אז הייתי כותב קבוע בפורום כלשהו שמדבר על התמודדות עם לב כואב, ושם שמתי את השיר, בהתחלה בשפת המקור, ואז בתרגום בלתי-ניתן-לשירה-אבל-מעביר-את-הלך-הרוח-בצורה-מדוייקת, לעברית.
אז בחרתי לתרגם אותו לעברית שוב, גרסת 2008, מנקודת מבט קצת אחרת, קצת בוגרת, קצת מפוכחת, ושוב כואבת (ועדיין, בלתי ניתן לשירה, בכוונה לשמור על ההרגשה של השיר).
באתי לפגוש אותך,
באתי לומר שאני מצטער,
כי אתה פשוט לא יודע איזה נפלא אתה.
הייתי חייב למצוא אותך,
הייתי חייב להגיד לך שאני צריך אותך,
לומר שזה הייתי אני שהפרדתי בינינו.
ספר לי את סודותיך,
ושאל אותי שאלותיך,
אבל בוא רק נחזור להתחלה
אני רץ במעגלים
ומטפס על זנבות
והמדע קודם לכל
אף אחד לא אמר שזה יהיה פשוט,
אבל זה כל כך חבל שניפרד
אף אחד לא אמר שזה פשוט,
אבל אף אחד לא אמר שזה יהיה כל כך קשה.
אז בוא נחזור להתחלה.
אני רק ניחשתי
מספרים ועובדות,
ניסיתי לפרק את החידה.
שאלות של מדע,
של מדע וקדמה,
לא מדברות חזק כמו הלב שלי.
תגיד לי שאתה אוהב אותי,
בוא ותרדוף אותי,
כשאני רץ להתחלה.
אנחנו רצים במעגלים,
רודפים אחרי זנבות,
וחוזרים אותו דבר.
אף אחד לא אמר שזה יהיה פשוט,
אבל זה כל כך חבל שניפרד
אף אחד לא אמר שזה פשוט,
אבל אף אחד לא אמר שזה יהיה כל כך קשה.
אני חוזר להתחלה.
ובנימה אופטימית זו... אני באמת לא יודע מה עובר עלי. אני מניח שזה שילוב של החום הנוראי של הימים האחרונים, שאף פעם לא עושה לי טוב, הבטן המקולקלת שלי, משהו בכוכבים והעובדה שאני כבר לא מסוגל לחכות למעבר שלי חזרה לעיר הגדולה שמכניסים אותי למין מצב כזה.
אני יודע שעם הזמן זה עובר, והכל נהיה יותר פשוט. זה פשוט כמה ימים כאלה שגורמים לי לרצות להתכרבל בשמיכה, אבל מה לעשות, חם פה מוות ולהפוך לשלולית זיעה זה לא פתרון מוצלח לשום דבר. זה יעבור, באמת. מתישהו. יש כאלה שמקציבים חצי מזמן הקשר, ויש כאלה שמקציבים פי שניים. לי אישית לא בא לחכות 14 חודשים ואני מבקש שיאפשרו לי את האופציה המהירה, שבה נותרו לי רק עוד שבועיים "לשלם".
אני כבר לא יודע מה אני רוצה. אני רוצה אותו בחזרה? אני לא בטוח אם אני מוכן להתמודד שוב עם כל הבעיות שהיו לנו - ואולי הבעיות היו רק בגלל שזה לא נועד להיות, מצידו. אני הבלגתי על דברים, אבל הם היו כנראה בלתי נמנעים בגלל התפיסה שלו את הקשר - האיחורים, השינויים בתוכניות, קשיי התקשורת... אולי אני סתם התרגלתי, אחרי שנה ומשהו של שני קשרים מאוד רציניים ונעימים, שיש מישהו לידי.
אתם מכירים את זה שאתם רואים משהו משעשע, ואתם רוצים בנאדם אחד מיוחד לחלוק איתו את זה בסמס קטן? סתם סמס שאומר - 'אל תשאל, ראיתי עכשיו חתול שדומה לברברה סטרייסנד!'. יקפצו כל חבריי שקוראים פה ויגידו 'מה הבעיה, תסמס לי, אני אשמח לשמוע'. אבל חבר'ה, זה לא אותו דבר. קראתי משפט "אני מחפש" (אתר הכרויות להומואים, רובריקה קטנה שמגדירה ב-100 תווים או יותר מה אתה רוצה מהעולם) שאומר "מישהו להתקשר אליו בשעת ט"ש". זה בדיוק זה. אולי אני לא מתגעגע אליו ספציפית, אולי אני מתגעגע לזה שיש לי למי להתגעגע אבל שהגעגוע יהיה גם עם סוף - שנתאחד חזרה בסוף היום או השבוע. שיהיה לי עם מי לשבת לראות סרטים, מחובק על הספה שלי, או על מי להסתכל ישן בזמן שאני עובד.
שלוש פעמים בשלושה ימים חלמתי עליו. בשלוש הפעמים האלה הוא הופיע בתפקיד האקס. לא שזה מנע מאיתנו להיות קרובים שם, פיזית ונפשית, אבל זה כבר סוג של התקדמות והשלמה.
הצלחתי להרוס שוב את מחזורי השינה שלי, ולכן לקחתי 3 (!!!) כדורי מלטונין, שזה הורמון שגורם לשינה בגוף. אני מקווה שעם התענוג הזה אני אשן טוב, והעובדה היא שאני מפהק כמו חמור גיאורגי, וזה טוב. אני אלך, לרגל הנוסטלגיה, לקרוא קצת פוסטים ישנים של עצמי עד שארדים את עצמי כמו שעשיתי לכם.
שלא תדעו עוד צער,
גזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילד גזר