חיים של בחור אחד

תסלחו לי לרגע, אני פשוט חייב לשחרר.

האבסורד הוא שאני כותב את זה עכשיו, וזה יגיע ישירות לתיבת הדואר של השותף שלי, פינקי, שמארח אותי בחדרו, ולא יודע מה נרקם מתחת לאף שלו. ובכן פינקי, הפתעה.

קרידו מיו,

אני באמת מנסה להבין את השיחה האחרונה שלנו. זאת שבה אמרת לי שאתה אוהב אותי, אבל לא רוצה להיות איתי, או משהו כזה. אני באמת לא מצליח להבין מה לעזאזל גורם לבן אדם לא לרצות להיות עם מישהו שהוא אוהב, לא משנה אם אחד אוהב יותר מהשני.

לא, לא מצליח להבין.

קבענו שנדבר בשבוע שעבר ונקבע פגישה אמיתית כדי להמשיך את השיחה, שלא ברור לי לאן היא תלך. מצד אחד אני תוהה אם אתה מתחרט, מצד שני אני חושב לעצמי שזה סתם הווישפול ת'ינקינג שלי.

כמובן שלא התקשרת, ותירצת את זה בעובדה שאין לך איפה לישון אם אנחנו קובעים. לא התכוונת להעליב או להכעיס, כמו תמיד.

ועדיין, כמה שאני רוצה לתפוס את הצוואר הזה שלך ולשבור, מיד אחר כך אני ארצה לנשק אותו. 

אני לא יודע, לא יודע, לא יודע. 

לא יודע מה הלאה, לא יודע אם אני רוצה או מסוגל לחזור, וזאת בהנחה שתינתן האופציה. לא יודע מה אתה רוצה מחיי, ולא מבין למה בכלל אתה חושב שזה לגיטימי לרצות להיות החברים הכי טובים. זה לא. אני לא אוכל להיות מאושר בשבילך באמת עכשיו. ממלא אותי אושר לשמוע שאתה עדיין לבד. ממלא אותי אושר לדעת שכאב לך כשנפרדנו, לא פחות מלי.

ועדיין מעצבן אותי. אני יודע שלא עזבת סתם. אני בטוח שנבהלת. אני לא בטוח אם אני רוצה להיות זה שיתקן אותך כדי שמישהו אחר יזכה בגרסא המוצלחת שעבדתי עליה כל כך הרבה.

בכל מקרה שלא יהיה, לא נותר לי אלא להזדיין בסבלנות. ההחלטה הבסיסית היא לא שלי, כרגיל, ואני אצטרך להתאים את עצמי לנסיבות. 

לפחות אני עובר דירה עוד מעט, שזה רק יגיע כבר.