טוב, אז השבוע התחיל די בסדר, למרות שהלכתי לישון במוצ"ש נורא מאוחר, והושכמתי טלפונית יותר מדי מוקדם, נראה שהשבוע הולך להיות בסדר. אחרי הכל, הייתה לי הופעה חשובה ביום שני בערב, שטומנת בחובה לא מעט מזומנים, וביום שלישי לראות את עיניים סוף סוף, אחרי שלא התראנו שבוע, ואז ביום חמישי תכננתי לי עוד דברים, ובכלל, אני רוצה לשדרג לעצמי את הפלאפון ולקנות לעצמי עוד כל מיני גאדג';טים ונורא נורא נורא התחשק לי להיות מאגניב.
אבל אז ביום שני בבוקר, נקראתי לשיחה בעבודה. לא הספיקותי לספר לכם, אבל הראשצוות האהובה שלי סיימה את תפקידה וטסה לטייל באוסטרליה ושות';, ובמקומה נכנסה לתפקיד מישהי אחרת מהצוות שלי. לא היה לי ספק שלא יציעו לי את התפקיד, לא בגלל זה אני מעוצבן. אז הסתבר לי שבגלל שהיא חדשה, וכדי להוריד ממנה את הלחץ, העבירו אותי לראשצוות אחר. ראשצוות שעבד איתי פעם, עזב את החברה וחזר כראשצוות, ומאז עסוק בלנסות להוכיח את עצמו, למרות שהידע שלי ושל כל מי שעובד שם גדול משלו פי עשרות מונים. אבל זה מילא.
בקיצור, הוא קרא לי לשיחה וסיפר לי שהוא הראשצוות שלי עכשיו. חשבתי שבזה זה מסתכם, ושאלתי אותו למה הוא אמר שהוא צריך אותי ל-20 דקות. ואז הוא החליט לספר לי ש"התקבלו לאחרונה הרבה תלונות מהחברים שלך לצוות לגבי התפקוד שלך". עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאין דבר שאני שונא יותר ממלשנים. אני מודה, הייתי מלשן קטן ומסריח בילדותי, והייתי מוקף בכאלה, מה שהפך אותי לאלרגי למלשנים. לכן לא ברור לי איך חברים שלי לצוות מסוגלים לבוא להגיד את זה לבוסים שלי במקום לי. אז כמובן שהתרעמתי, והתגובה שלו הייתה "אולי הם מרגישים לא בנוח לבוא לדבר איתך על זה".
סליחה?!
במשך 25.5 שנותי על הכדור, מעולם לא פגשתי אדם שהרגיש לא בנוח לדבר איתי. יתרה מכך, לפעמים אנשים מרגישים מאוד בנוח לדבר איתי, ולא פעם ולא פעמיים שקלתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית רק בשביל להפוך את זה לרשמי. הבעיה עם פסיכולוגיה היא שאני נוטה להזדהות יותר מדי עם ה"מטופלים" וסביר להניח שהייתי נכנס לדכאון בעצמי אחרי כמה פגישות.
בנוסף מסתבר שאני ממורמר וכו';. הסברתי לאותו "בוס" בדיוק למה אני ממורמר, ומה בדיוק מעצבן אותי, העובדה שאף אחד בחברה לא עושה כלום בזמן, שאני צריך לצעוק בשביל שיקשיבו לי אבל אז אני נתפס כחצוף, על זה שאני היחיד במחלקה המזדיינת הזאת שאכפת לו ממה שקורה וכשמבקשים ממני לבוא להשלים שעות כי חסר לנו כוח אדם אני עושה את זה, וכל מה שאני שומע זה רק מה עשיתי לא בסדר, ולא מה עשיתי כן בסדר. כל החברה המסריחה הזאת מתנהלת מהיום להיום, אין שום תכנון לעתיד, וזה נראה מאוד הגיוני לפטר חצי מהמחלקה ולתת לאחרים, סטודנטים בעיקר, לשאת בנטל. זה גם מאוד הגיוני לצעוק על אנשים שפספסו משהו או עשו טעות מרוב עייפות ותשישות, אבל לתת ציונים לשבח צריך להתאמץ.
בקיצור, חברה אמריקאית עם מנטליות ישראלית לחלוטין. מחליא.
מבחינתי, אני לא נשאר בחברה הזאת יותר מדי. ברגע שאמצא משהו יותר טוב, אקפוץ עליו, ולא מעניין אותי הנסיון שצברתי או כל דבר אחר. לא רוצה יותר להתעסק בשירות לקוחות, לא רוצה יותר בוסים מטומטמים, לא רוצה יותר codes of conduct ששווים לתחת. תנו לי חופש, תנו לי לשבת בבית קפה עם הלפטופ שלי ולנהל את המשרד שלי משם.
דיייייייייייייייייייייייייי!
איזה יופי שאני עכשיו רגוע. אני ישוב לי בבית קפה תל אביבי, עם הלפטופ, כותב לכם משם, שותה קפה, ונפגש עם חברים לצהריים בצפון העיר. הזוגיות של עיניים ושלי רק משתפרת, בקו מקביל לסקס. למרות שבסופשבוע הקרוב הוא לא יבוא איתי ליומולדת של אחותי (למורת רוחה ולמורת רוחי) אני מאמין שהמצב במגמת עליה. יש בינינו מין נוחות כזאת שלא מאפיינת "רק" 4 חודשים. הו, הנחת.
אוטוטו אני אקום ממרבצי בבית הקפה, אלך לעשן סיגריה, ואתפוס שירות לצפון העיר לפגוש חברים שלא ראיתי מזמן. עם כל הקפיצות האלה, תל אביב-ירושלים-תל אביב-ירושלים, אני לא מספיק לראות חברים במרכז חוץ מאת עיניים שלי...
עצה שלי? אלה הימים הראשונים של האביב, צאו לשמש, תהנו, תאהבו, תתחרמנו, תתחרפנו, תשתזפו (עם מקדם הגנה), תזדיינו (עם מקדם הגנה, אחר), תאכלו, תשתו ותחיו.
שיהיה לכם תחילת אביב נעים,
גזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילד גזר