חיים של בחור אחד

זה השבוע האחרון של הסמסטר. נגיד שהיה סמסטר בכלל. נגיד שגם לשני הקורסים שכן התקיימו הגעתי באופן סדיר. נגיד שקוראים לי ג';ורג'; בוש וברחתי מהמטוס הנשיאותי כי כל כך אהבתי את ירושלים.

היום כבר לא יכולתי להבריז. הברזתי מכל כך הרבה שיעורים שליד השם שלי ברשימת הנוכחות יש סימני שאלה. אז כמובן שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה (הלכתי לישון בסביבות 4.30) ונאלצתי לקחת מונית ב-30 ש"ח (לפחות רק 30, חשבתי שזה יהיה יותר).

זה בהחלט סיום מרענן לסופשבוע (שלא לדבר על זה שמפה אני עף לעבודה, חוזר בלילה, קם בבוקר מוקדם מוקדם, נוסע חזרה לעבודה, עובד עד 12, וחוזר ללימודים, אבל אני לא מקטר, זה לא באופי';שלי).

אני חושב שהסופשבוע היה במגמת התקדמות כללית. לא יודע למה, הוא היה די מוצלח למרות הטרטורים שהיו בסופשבוע, על קו מרכז-ירושלים. זה התחיל ביום חמישי בבוקר, כשחזרתי ממשמרת לילה מעיקה ועמוסה. מכירים את זה שמרוב שיש דברים לעשות, לא מספיקים לעשות כלום כי לא יודעים מאיפה להתחיל? אז ככה.

ואז חזרתי הביתה, במטרה לנוח קצת ואז לנסוע להורים, לפגוש את אמא, לקחת את האוטו שלה, לנסוע לתל אביב ליום העיון החודשי של חוש"ן ולחזור לירושלים.

אז חזרתי הביתה, ועשיתי כמה דברים קטנים עד שיהיה לי כוח לקחת אוטובוס למרכזית ולהורים כמו למשל לגהץ, לסדר קצת, לנקות קצת כלים, אתם יודעים, דברים קטנים ובכלל לא נוירוטיים שנוהגים לעשות כשעייפים. ואז נשכבתי לנוח שעה, כדי לא להירדם באוטובוס בצורה כזאת שתגרום לי למצוא את עצמי בקצה השני של המדינה כי לא קמתי בזמן לתחנה. נו מילא, אז ישנתי שלוש שעות במקום. וכשקמתי הרחובות כבר היו חסומים שוב בגלל בוש, אז לקחתי מונית למרכזית, שכמובן לא הצליחה להגיע כמו שצריך ועשתה עיקוף שהכפיל לי את המחיר. מילא. לפחות תפסתי את האוטובוס, נרדמתי בו וקמתי ממש לפני התחנה שלי.

ואז בריצה קלה, לקחת את האוטו, לנסוע לתל אביב, לבקר את עיניים בבסיס (יא וואראדי איזה משרד יש לו שם... ואיזה שולחן... יש לי כבר תוכניות עליו). משם, לרוץ לעיריית ת"א, לכנס, למצוא כמובן חניה באיזור (מצאתי, בחינם!), לקנות לחם, לעשות מינגלינג, לשמוע דיון על ההלכה והומוסקסואליות, לסביות, וטרנסיות, לראות את הסרט "ואהבת" (סרט גמר של הבי"ס הדתי לקולנוע בירושלים, על הומו דתי וההתמודדות שלו, מומלץ בהחלט), לנגב דמעה, לתפוס סושי (פעם שניה השבוע) עם הטרמפיסטים שלי, לקחת את השותף מאיפה שהוא היה בת"א, ולטוס הביתה, כי בבוקר צריך לקום לעבודה, ולמצוא את הדרך לשם מבלי להתקע במחסומי משטרה בגלל הביקור של בוש...

בסופו של דבר מצאתי את דרכי לעבודה במהירות הבזק, דרך רחובות קטנים ועלומים, עבדתי, השתעשעתי ונסעתי הביתה. מנוחה קלה, והופ! להורים. התפללתי כל הדרך שאני לא אעשה תאונה. לא עשיתי תאונה. אתם רואים. אני פה. מצטער.

המשך יום שישי עבר על מי מנוחות (ארוחת יום שישי אצל אחותי, שאז התברר לי שבת הדודה הקצת-קוקו שלי ילדה. היא גרושה, והילד הוא מהחבר שלה, והם לא גרים ביחד. בקיצור, אני הפכתי להיות הנורמטיבי יותר מבין הנכדים). מה שלא ציפיתי לו זאת הפגישה המחודשת והמיוחדת של כל החבר';ה. רצה הגורל וכולנו כמעט היינו אצל הורינו (מי שגר מחוץ לעיר, כמובן) באותו יום שישי והחלטנו להיפגש. איפה ניפגש, אם לא במסעדה/דיינר/ערסיאדה/רפת שבה היינו יושבים עוד בתיכון? אז כך מצאתי את עצמי יושב עם חברה שלא ראיתי מזמן (שאסרה עלי לעשן לידה, קרצה, וגרמה לי להבין שאני אהיה דוד-חבר בעוד קצת פחות מתשעה חודשים, ואסרה עלי לספר, אז אל תספרו), עם כל שאר החבר';ה ועם... רועי 1.0. בניגוד לבדרך כלל, אפילו החלפנו שלוש וחצי מילים במסגרת השיחה (הבנזונה שוב נראה טוב, הוא קיצץ את הזקן המטופש הזה שהוא מתעקש לגדל כל פעם). לא יכולתי שלא לחשוב מה היו פשר המבטים שלו לעברי, שלראשונה זה הרבה זמן היו ממש מכוונים אלי ולא לאוויר כשהוא מדבר איתי. אבל גם התקרית הזאת חלפה בשלום, עד הפעם הבאה שניפגש...

בדרך חזרה, הסעתי את ההריונית, ובשיחה אודות סקס הומואי, היא אמרה לי את המשפט הכי משעשע שאמרו לי לאחרונה: "גזר, כל כך מתאים לך להיות הומו ולא לאהוב שמזיינים אותך בתחת. אתה כזה מפונק!".

יום שבת היה האירוע הגדול - הופעה של חברים שלי באולם אמיתי ורציני בת"א. זאת הפעם השלישית השנה שהמופע הזה רץ, ואני מנהל את ההופעה, כלומר, דואג לזמנים, שהכל ירוץ, לתת את הסימנים לסאונד (התאורן לא צריך אותי, הוא מצויין גם לבד), לדאוג שהכל עובד ומתקתק וכו';. היה מצויין, למי ששאל.

בעוד שבועיים אני מוזמן למסיבת הולדת בת לזוג חברים הומואים של אחותי. הם עשו ילדה עם עוד בחורה לסבית, ואנחנו מוזמנים לבריתה. אנחנו - עיניים ואני. זאת תהיה הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לאירוע "של גדולים" ביחד, והפעם הראשונה שאני מפגיש את אחותי עם איזשהו בן זוג. גם ההורים שלי אמורים היו להיות שם, אבל הם יפסידו את זה בגלל התחייבויות קודמות. עיניים מצידו עשה קצת קולות של שטיח ואמר שהוא לא בטוח אם הוא מסוגל להתמודד עם אמא שלי כל כך מהר, עם הפרצופים שהיא עלולה לעשות לו או עם השתיקה המביכה. אני כמובן לא מוותר כל כך בקלות. אבל נראה, יש עוד שבועיים.

אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון. אני עובד מחר בבוקר, שוב, ואני אצטרך לגרד את עצמי מהמיטה בכוח בקור הזה. אני פוחד להתעטש ולהוציא למישהו עין. או יותר גרוע - לגמור ולעשות את זה...

שיהיה לכולנו שבוע טוב, ושאם כבר כל כך קפוא פה, שלפחות ירד שלג!

גזר

2007 לא הייתה כזאת גרועה. באמת. למעשה, מדובר באחת השנים המוצלחות שהיו לי מאז שהגחתי בצרחות היסטריות לאוויר העולם לפני 25 שנה (וכמה חודשים, אבל לא מדברים על זה).

אז הגיע הזמן לסכם לי, וכתוצאה מכך גם אתם צריכים לסבול מזה, מה לעשות?

אז הבה -

בתחום הרומנטי -

2 מערכות יחסים רציניות להפליא, אחת מהן ממשיכה עד 2008 לפחות.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש בסדר.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש רע.

5 שעות של בכי אחרי מערכת יחסים של שבוע שנגמרה רע.

5 שניות של דמיעה אחרי מערכת יחסים של חצי שנה שנגמרה פתאום.

אינספור דייטים לא מוצלחים, משני הכיוונים.

6 אנשים בסופשבוע אחד של התפרעות בביקור במרכז (שזה שיא חדש).

בתחום התעסוקתי -

191 משמרות בשנה האחרונה, כולל זאת.

191 פעמים ששמעתי מוזיקה איומה בעבודה.

1 מקום עבודה ששמרתי עליו למרות הנטייה שלי לנסות להתחדש כל פעם והרצון הבוער שלי לעוף משם כבר.

6 אנשים מהמחלקה שלי שפוטרו לפני חודשיים, שזה בדיוק שליש מהמחלקה.

7 שהוא הערך הגימטרי של מה ששמים עלינו רוב הזמן.

1 בוסית מקסימה.

בתחום הגאווה -

1 מצעד גאווה בירושלים.

0 פצועים / הרוגים / עצורים.

1 הרצאות בחוש"ן.

365 יציאות מהארון (לפחות).

10 מפגשים של תהל"ה (בערך).

4 שנים של פעילות של פאב גאה אחד שהגיעו לקיצן.

ובסתם תחומים -

2 ביקורים בדירה לפני שהחלטתי לקחת אותה.

1 מעבר דירה טראומטי וכבד.

1 מכונת כביסה חדשה.

3 נסיעות העברת עוד דברים מההורים לירושלים (והיד תמיד נטויה).

1 שותף חדש.

1,500 ש"ח ארנונה על הדירה הקודמת.

אינספור חברים מקסימים שהיו שם ב-2006 ויהיו שם גם ב-2008.

1 שבאופן מוחלט וסופי כבר לא תהיה שם, וטוב שכך.

3 פעמים של צבע בשיער.

500 ש"ח של קרמים נגד פגעי הזמן.

564 חברים בפייסבוק. התמכרות טוטאלית.

71 פוסטים - כולל זה.

ב-31.12.2006 ביליתי במסיבה בת"א, כשדקה לפני חצות ניגש אלי מישהו, התחיל איתי וסיימנו את הערב על חוף הים כשהוא מבצע בי מעשים מגונים ללא התנגדותי. בבוקר שאחרי הרהרתי לעצמי וחשבתי ';ובכן, אם ככה מתחילה השנה, היא חייבת להיות שנה טובה';. את הלילה של השנה החדשה, ה-31.12.2007, אני אבלה לצערי עם חברים, אבל בגפי, כי עיניים עושה קצין תורן. אז אני אשלח לו נשיקה גדולה גדולה באוויר.

שתהיה לכם שנה מצויינה ומשובחה,

גזר

קודם כל, התנצלות לשלושת המנויים וחצי - העדכון ההוא היה אוטומטי מתוכנה בשם Live Writer שניסיתי בשביל עריכה אופליין של פוסטים. הוא כמובן הועלה ונמחק אוטומטית, אבל העדכון, מסתבר, נשלח.

שנית, העיצוב זמני, עד שאקבל הרשאות HTML מבורכות ואעשה אותו יפה ועם כפתורים של פקאצות^^. בינתיים, אם העיצוב כואב לכם בעיניים - תדווחו לי ואני אשחק עם הצבעים קצת. הראש שלי גם ככה כואב מהחימום שהבחורה פה הדליקה בעבודה, אז אני לא יכול להשליך את זה על הצבעים.

זה לא הולך להיות פוסט מתוחכם ועמוק על מזוודות באופן מטאפורי. כלל וכלל לא. זה פוסט שעלה לי בראש היום בצהריים.

תחנה מרכזית תל אביב, ישראל, דצמבר 2007 - אני יורד ממונית שירות מבית הורי, שם ביליתי את סוף השבוע האחרון, מצוייד בתיק גב עם מחשב וכמה בגדים, ומזוודת דיילים המכילה, בנוסף לכביסה נקייה (לאור התפגרותה בטרם עת של מכונת הכביסה שלי), גם מכשיר וידאו שקיבלתי בירושה מאחותי, וקלטות וידאו של הופעות טלוויזיוניות מביכות של עבדכם הנאמן, שתי הקלטות של האירוויזיון ומסיבת סיום אחת של י"ב, בהשתתפותי כמובן. לא יכולתי להתאפק ולקחתי איתי את כל הציוד הזה, למרות שהוא היה יכול לחכות, רק בגלל שדחיית הסיפוקים שלי שואפת לאפס. אני רוצה שוקולד, אז אני אקח שוקולד. אני רוצה לסחוב מכשיר וידאו וקלטות במזוודה כדי להעתיק אותן בבית עם מקליט הדיוידי שלקחתי כמה ימים לפני זה, אני אעשה גם את זה. עכשיו. אז מה אם מההורים שלי אני נוסע לעיניים, וכדי להגיע אליו אני צריך ללכת עם המזוודה, ושבבית שלו אני צריך לסחוב אותה במדרגות, ושאחר כך אני אצטרך ללכת איתה לתחנה מרכזית, ומשם לקחת שירות לירושלים, ומשם לצעוד ברגל הביתה.

הניקנדורף, גרמניה, אוגוסט 1998 - משלחת חילופי נוער בתיכון שלי. נבחרתי להיות חלק מהקבוצה הנפלאה שנסעה להתארח בעיירה ליד ברלין. הגזר נוסע בפעם הראשונה לחו"ל ללא ליווי הורים, ואורז בעצמו באחת המזוודות המעפנות שההורים נתנו לו, 20 קילו בדיוק, כפי שמותר. בשביל 10 ימים, 20 קילו. המזוודה היא לא מזוודת דיילים בשום צורה ואופן. היא כל כך לא מזוודת דיילים, שלא תתפסו דייל ברדיוס של קילומטרים ממנה, מחמת הבושה. היא מזוודה עם גלגלונים קטנים שנועדה לגמוע מרחקים עצומים כמו המרחק בין תחילת התור בנתב"ג הישן ועד למסוע של המזוודות עם האישה הנחמדה שמקשטת אותה בסרט ושולחת אותה לנוח במטוס.

הגרמנים, כמה אנטישמי מצידם, החליטו לבנות כל דבר במרחק עצום אחד מהשני. המרחק מהיציאה מהטרמינל בשדה התעופה 'שונפלד' בברלין עד תחנת הרכבת (רק כשהגענו גיליתי שהייתי יכול לקחת עגלה), המרחק בין הרציפים בחילופי הרכבות בברלין, המרחק בין הרכבת לאוטובוס שלוקח אותי לכפר הקטן שעתיד להיות ביתי ב-10 הימים הקרובים, והחמור ביותר - המרחק בין תחנת האוטובוס באותו כפר קטן ועד לביתה של המארחת שלנו. שלי ושל רועי (כן כן, חשבתם שיהיה פוסט בלעדיו? suckers). רועי כמובן הצטייד במזוודת מעצבים קלילה עשויה פלסטיק, ואני גורר את עצמי בשארית כוחותי במעלה הגבעה הארורה והאנטישמית, מקווה שהמזוודה, או שרירי הידיים שלי, ישרדו את המסע. בסופו של דבר, נכמרו רחמיהן של המארחות האנטישמיות שלנו והן פנו לפועל גרמני מסוקס, ארי וחסון, ומלמלו בגרמנית תחינה נרגשת שהוא יסיע את המזוודה שלי במעלה הרחוב כי (וזה תרגום חופשי מגרמנית שבכלל לא הבנתי, אבל נראה לי שזה מה שנאמר) 'ההומו הקטן והרכרוכי הזה לא מסוגל לסחוב את המזוודה, וגם גזר הוא לא בדיוק חזק'.

נדרתי נדר לארוז בקלילות בפעם הבאה.

תחנת ויקטוריה, לונדון, אנגליה, מרץ 2004  - אחרי 5 שעות טיסה ודחיה של יום בטיסה עצמה, נחתנו, רועי ואני (כן, שוב הוא), בלונדון האהובה, במטרה לחיות קצת בארץ האוכל התפל והאנשים עם השיניים העקומות. בשביל להעביר קצת מהחיים שלך לחו"ל צריך מזוודה, עד 20 קילו... אז תנו לי לחזור יום אחד אחורה.

רמת גן, ישראל, מרץ 2004 - יחסית לבנאדם שנוסע לתקופה בלתי מוגבלת של עד שנה, ארזתי קצת מאוחר. וגם קצת באיחור, גיליתי שאמאבא לא מוכנים לוותר על אחת המזוודות הטובות. בצר לי, פניתי אל הדודה והדוד, שהציעו לי את מזוודתם שנקנתה בביקורנו האחרון בבירה האנגלית, בשנת 1988. ארזתי בגדים, וכמובן שמגבת, והתייצבתי בנתב"ג.

חזרה ללונדון, מרץ 2004 - כיאה לבחורים מאורגנים, הזמנו אכסניה במרחק הליכה קלילה מתחנת הרכבת ויקטוריה, לשם מגיעות הרכבות משדה התעופה גאטוויק שבו נחתנו. זוהי אכן הליכה קלילה, בערב קיצי כאשר על ידך תיק קטן עם ארנק, פודרה וליפגלוס. לא כשאתה סוחב מאחוריך מפלצת ענקית ששוקלת יותר מעשרים הקילוגרמים המותרים שצעירה ממך אך ב-6 שנים, עם גלגלים שראו ימים טובים יותר. כ-מו-בן שהאכסניה מצויידת במדרגות אירופאיות צרות מנשוא, וכ-מו-בן שהחדר שלנו יהיה בקומה השניה, וכ-מו-בן שלא נדע אם אנחנו נשארים שם עוד לילה אז אנחנו מורידים את המזוודות בבוקר והולכים לחפש דירה. במהלך חיפושי הדירה מצאתי חנות מזוודות ורכשתי תחליף, שאמור להיות מזוודת דיילים. העברתי את רכושי הדל אליה, והעברתי את המזוודה לקבורה באותה עיר בה נולדה. תנצב"ה.

אך לא תמו התלאות. החלטנו לעבור אכסניה. לקצה השני של העיר. במרחק שני קוי רכבת תחתית, הליכה בין התחנות דרך מעברים תת קרקעיים מתחת לכבישים ראשיים, והליכה אל עבר האכסניה. ולבסוף, מעבר לדירה קבועה יחסית. ואחרי שלושה שבועות, מעבר דירה נוסף.

לונדון, יוני 2004 - עזבתי את הדירה ועברתי לדירה אחרת, עם נ' ורועי, וחברה נוספת. ארזתי את דברי, נפרדתי לשלום מהדירה, השארתי את המפתח על השולחן, גררתי את המזוודה ועוד תיק גב גדול עם דברים נוספים שצברתי בשבועות האלה, פתחתי את הדלת, הוצאתי את התיק, הנחתי אותו וסקלאח! הדלת נטרקה. עם המזוודה שלי בפנים. נסעתי לבית החדש ממורמר ומתוסכל, אחרי שהוצאתי את התקציב על המונית שהזמנתי בשביל לחסוך את הנסיעות הארוכות ברכבת, בידיעה שהנסיעה הבאה, עם המזוודה, תהיה אכן ברכבת, כאשר בעלי הבית יחזרו ויפתחו לי את הדלת.

שדה התעופה לוטון, אנגליה, אוגוסט 2004 - המזוודה תפחה ותפחה, ולמרות ששלחתי דברים עם אמא שלי ואחותי שביקרו בנקודות שונות בחודשים האחרונים, עדיין עמדתי על כ-30 קילוגרמים נאים של ציוד. הפעם, החברה היקרה שבה טסתי מלונדון לברלין בדרכי הביתה לישראל גבתה ממני כסף על משקל יתר, והמזוודה נשלחה במסוע מיוחד של דברים חריגים.

שדה התעופה שונפלד, ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - המזוודה הגיעה עם ידית שבורה. מילא. אפשר לסחוב אותה בשתי רכבות, טראם והליכה, עם עזרה קטנה של עובר אורח עם אופניים.

ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - הבחור שפינה לי את חדרו כדי שאוכל לישון שם לכמה לילות הבטיח לקום לעזור לי להגיע לשדה התעופה. כשהזמן דחק והוא עוד לא הופיע, ולא ענה לטלפון, החלטתי לעשות את הדרך בכוחות עצמי. זוכרים את הפסקה הקודמת? אז הידית נשברה. מילא, נסחוב בגב כפוף, העיקר שהגלגלים עוד נוסעים. אחרי הליכה לטראם, נסיעה בטראם, המתנה לרכבת, עצבים על זה שהוא הבריז לי, הגילוי המרעיש שהוא לא התעורר בזמן והוא בדרך לשדה לנסות להיפרד ממני, והעובדה שאני עלול לאחר לטיסה, לא בדיוק עשתה לי טוב. ולמי יש זמן עכשיו לסיגריה, העיקר שנגיע. עם הגיעי לשדה, המזוודה שלי החליטה להחזיר גם היא נשמתה לבורא, והתפרקה סופית, כשאין שום דרך לסחוב אותה מלבד בידית הנשיאה הקטנטנה. נסו לחצות ככה כביש סואן בגרמניה. רמז: זה קשה. לבסוף, הופיע מלאך גואל בדמות עובד שדה תעופה עם מכונית גולף קטנה ומטופשת, שהוריד אותי בשמחה, בששון ובחינם בכניסה לטרמינל לישראל. נכנסתי מהר מהר לטרמינל, עברתי בידוק, נמנעתי מלפרוק את המזוודה על ידי שיחה קטנה בגרמנית, הודתי לדיילת הקרקע הנחמדה ש'הזכירה' לי שההגבלה היא 20 קילו למרות שאני עומד על 30, ועליתי לטרמינל בחיפוש אחרי איזור העישון. לא היה כזה. והטיסה התעכבה.

אמסטרדם, הולנד, מאי 2005 - אמסטרדם ידועה במספר דברים - מזכרות מגניבות, שוקי יד שניה, סמים קלים חוקיים וחדרי מדרגות צרים כמו אופקיהם של חברי כנסת מש"ס (תראו! סאטירה נושכת!). השילוב של כל אלה, ברגע האחרון לפני הטיסה, כשהמזוודה לא נסגרת והניסיון להוריד אותה במדרגות ולרוץ לטראם, יכול להיות קטלני. אני שרדתי, במקרה. אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, ציפתה לי הפתעה נעימה בדמות החלפת הרציף הקבוע של הרכבת לשדה התעופה לרציף היחידי שלא מונגש לנכים, או לאנשים עם מזוודות, או לאנשים שהופכים להיות נכים כשהם עם מזוודות.

ירושלים, ישראל, דצמבר 2007 - אחרי נסיעה ארוכה במונית השירות, כאשר המזוודה שלי מאיימת למחוץ את הגברת הנחמדה שהסכימה לארח אותה במעבר לידה, ירדתי במרכז העיר, והחלטתי שצעדה קלילה היא לא נוראה כל כך, ושלא ממש בא לי עכשיו להוציא כסף על מונית ספיישל כדי להגיע הביתה, וקצת כושר לא הזיק לאף אחד (מלבד ל-11 ספורטאים במינכן). אז התחלתי לצעוד. בין העיר לבית שלי יש מכשול גיאוגרפי קטן. למי שמתקשה לדמיין, הכנתי שרטוט קטן שמבהיר את העניין:

בדרך חשבתי לעצמי שזה ממש משעשע, שאין לי מזל עם מזוודות. ואז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הא, אכלתם אותה.

שיהיה לכם יום שני נפלא,

גזר.