חיים של בחור אחד

2007 לא הייתה כזאת גרועה. באמת. למעשה, מדובר באחת השנים המוצלחות שהיו לי מאז שהגחתי בצרחות היסטריות לאוויר העולם לפני 25 שנה (וכמה חודשים, אבל לא מדברים על זה).

אז הגיע הזמן לסכם לי, וכתוצאה מכך גם אתם צריכים לסבול מזה, מה לעשות?

אז הבה -

בתחום הרומנטי -

2 מערכות יחסים רציניות להפליא, אחת מהן ממשיכה עד 2008 לפחות.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש בסדר.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש רע.

5 שעות של בכי אחרי מערכת יחסים של שבוע שנגמרה רע.

5 שניות של דמיעה אחרי מערכת יחסים של חצי שנה שנגמרה פתאום.

אינספור דייטים לא מוצלחים, משני הכיוונים.

6 אנשים בסופשבוע אחד של התפרעות בביקור במרכז (שזה שיא חדש).

בתחום התעסוקתי -

191 משמרות בשנה האחרונה, כולל זאת.

191 פעמים ששמעתי מוזיקה איומה בעבודה.

1 מקום עבודה ששמרתי עליו למרות הנטייה שלי לנסות להתחדש כל פעם והרצון הבוער שלי לעוף משם כבר.

6 אנשים מהמחלקה שלי שפוטרו לפני חודשיים, שזה בדיוק שליש מהמחלקה.

7 שהוא הערך הגימטרי של מה ששמים עלינו רוב הזמן.

1 בוסית מקסימה.

בתחום הגאווה -

1 מצעד גאווה בירושלים.

0 פצועים / הרוגים / עצורים.

1 הרצאות בחוש"ן.

365 יציאות מהארון (לפחות).

10 מפגשים של תהל"ה (בערך).

4 שנים של פעילות של פאב גאה אחד שהגיעו לקיצן.

ובסתם תחומים -

2 ביקורים בדירה לפני שהחלטתי לקחת אותה.

1 מעבר דירה טראומטי וכבד.

1 מכונת כביסה חדשה.

3 נסיעות העברת עוד דברים מההורים לירושלים (והיד תמיד נטויה).

1 שותף חדש.

1,500 ש"ח ארנונה על הדירה הקודמת.

אינספור חברים מקסימים שהיו שם ב-2006 ויהיו שם גם ב-2008.

1 שבאופן מוחלט וסופי כבר לא תהיה שם, וטוב שכך.

3 פעמים של צבע בשיער.

500 ש"ח של קרמים נגד פגעי הזמן.

564 חברים בפייסבוק. התמכרות טוטאלית.

71 פוסטים - כולל זה.

ב-31.12.2006 ביליתי במסיבה בת"א, כשדקה לפני חצות ניגש אלי מישהו, התחיל איתי וסיימנו את הערב על חוף הים כשהוא מבצע בי מעשים מגונים ללא התנגדותי. בבוקר שאחרי הרהרתי לעצמי וחשבתי ';ובכן, אם ככה מתחילה השנה, היא חייבת להיות שנה טובה';. את הלילה של השנה החדשה, ה-31.12.2007, אני אבלה לצערי עם חברים, אבל בגפי, כי עיניים עושה קצין תורן. אז אני אשלח לו נשיקה גדולה גדולה באוויר.

שתהיה לכם שנה מצויינה ומשובחה,

גזר

ראיתם? עשיתי כותרת לרשימה! עכשיו אני רק צריך לא להיות בעבודה בשביל לעשות כותרת שגם תיראה מקצועית, ולעשות עוד כמה רשימות, והבלוג שלי יראה יותר טוב!

אני מתנצל. הגזמתי עם הכניסה לחדר המיטות, והתגובות שלכם האירו את עיניי. אני חושב שיש לזה קשר למתקפה ההורמונלית של החודשיים האחרונים בשילוב עם השעה המאוחרת. בכל מקרה, הקטע נערך.

אני חושב שמאז שאני ועיניים ביחד, שנינו רק אוכלים. ואני לא מתכוון ל'אוכלים בתחת'. גם, אבל לא רק. כי זה, עם כל הכבוד, לא משביע. את הקיבה, לפחות.

יש לנו (לי) מין מסורת כזאת, שבוצעה זו הפעם השלישית בסופשבוע הזה. הוא מגיע אלי לשלושה ימים מלאים פעם בשבועיים, וביום שישי אני מבשל לנו ארוחת ערב, ומזמין כמה חברים.

כמובן, שמספר שעות לאחר מכן אני מתחרט על כל העניין, כששני הכיורים בבית מלאים בכלים ואני עומד ומקרצף אותם למוות, כשהשותף שלי מתעקש לעזור למרות שהוא היה אצל ההורים שלו בארוחת ערב. הפעם השניה שאני מתחרט על זה היא כשאני מנסה לטפס על בן זוגי היקר באמצע הלילה וכל מה שאני מצליח להזיז זה את היד. שזה נחמד, אבל לפעמים אנחנו רוצים קצת יותר מזה.

הפעם השלישית שאני מתחרט על זה היא ממש עכשיו, אחרי שטחנתי את השאריות בעבודה, והאוכל ממלא כל חלקה טובה במערכת העיכול שלי, איפשהו מאמצע הושט ועד למורד המעי.

אבל לשאלתכם - כן, האוכל היה מצויין, כהרגלי. היום בבוקר (צהריים, על מי אני עובד, קמתי ב-3), חיסלתי כמעט לבדי חצי פאי שוקולד שהכנתי אתמול.

עיניים הזה שלי, כמה שהוא מקסים. אין לי מילים לתאר כמה הוא מקסים וחכם וכמה נעים לי איתו וכל הבילשוטים האלה. אני גם לא אעשה את זה, כי זה נהיה משעמם להחריד, ובטנם הרכה של קוראי כבר לא תעמוד בזה. למעשה, יותר סביר שבטנם הרכה של קוראי תעמוד בהצלחה יתרה כשאגיד לכם שהסקס מעולה, ורק נעשה טוב מפעם לפעם.

ביליתי עם הדוקטור חצי שנה מחיי. אחרי שעברתי עשרות, או בעצם, מאות מגעים מיניים (זאת לא התרברבות לשווא, זאת עובדה קיימת, לשמחתי ולצערי), הייתם מצפים שאני אבין שהכימיה המינית, שזה דבר חי וקיים, ביני לבין הדוקטור, לא ממש קיימת. הייתי צריך להבין שזה לא ממש כיף לי. זתומרת, הבנתי, אבל אמרתי לעצמי - 'נו, זה עוד יתפתח, נלמד להכיר אחד את השני' ועוד כל מיני דברים שקוראים בספרי הדרכה זוגיים. אני חושב שאחת הבעיות הבסיסיות בקשר שלנו הייתה ההעדפה המינית שלנו, או איך שלא קוראים לזה באטרף ובשאר אתרי הסקס-עלק-היכרויות. מה אני בא להגיד בעצם? שנינו אקטיבים. לקוראינו הלא-מתחנגלים אני אסביר, שהאקטיבי במערכת יחסים מינית הוא הצד החודר. לפעמים זה נלווה לכל מיני התנהגויות מיניות כגון דומיננטיות, אבל לרוב אקטיביות ופסיביות (שזה ההפך, הצד הנחדר) מצטמצמת רק לעניין החדירה (או, אם נהיה יותר בוטים, מי מזיין את מי), ושאר התנהגויות מיניות (מין אוראלי למשל) נקבעות בצורה כמעט רנדומלית. אז אם זה לא היה מספיק ששנינו לא היינו יכולים להנות מיחסי מין מלאים ביחד, הייתה לו חיבה מיוחדת לכל מיני דברים שאני לא אהבתי, ולהפך. הוא גם לא אהב לרדת ובערך עשה לי טובה כשהוא הסכים. בקיצור, היה לנו חרא סקס (חה חה חה, no pun intended), ובאין תחליף אחר, נאלצתי להסתפק ביד ימין ולהיות קרוב לא-מיני באמתלות ותירוצים שונים (השותפים בבית, הם ישמעו, פדיחות, אנחנו גם ככה צריכים ללכת, קבענו עם החבר'ה, באים אלינו חברים עוד מעט, לא התקלחתי ואני מזיע כולי, כואב לי הראש, אני במחזור).

כל העניין הזה השתנה מהר מאוד. נמצא איתי עכשיו בחור שנהנה מסקס ויש לו נסיון לא מבוטל (הוא עוד לא הספיק להגיע לרמות שלי, אבל וול, מעטים מצליחים. מעטים מנסים, האמת... ). אין לו חרדה משום דבר חדש. הוא נהנה מעצם המין. הוא נהנה ממני ואני נהנה ממנו. וכשיש גם אהבה, הכל הופך להיות יותר ויותר טוב. אני קצת מתבייש לומר שאתמול התחלנו לנסות דברים חדשים שמעולם לא ניסיתי, אפילו לא בסטוץ. דיברנו על זה עוד קצת אחר כך, ומסתבר שיש התאמה מינית לא רעה בינינו. וכן, בלי סקס, קשר לא מחזיק מעמד. עיינו ערך הקשר הקודם.

הפדיחה הכי גדולה בכל האירוע היא שנטשנו את השותף ועוד בחור שהיה אצלנו בסלון כשהם הלכו שניה לחדר אחר. פשוט התגנבנו לחדר שלי עם המשחק הנחמד הזה, והתחלנו להתעסק בשלנו. בשלב מסויים שמענו את השותף אומר לנו ביי וחשבנו שאנחנו לבד בבית. מיד הגברנו קלות את הווליום שלנו והמשכנו. קשה לומר כשלא נלחצנו כששמענו עוד קול אומר לנו להתראות ושנבוא לנעול את הדלת, זאת בעוד החבר הפלסטי נמצא, ובכן, איפה שהוא צריך להימצא. למזלנו, הוא לא נכנס לחדר כדי להגיד לנו את זה, כי אחרת נפשו הרכה הייתה מצולקת לעד.

אני מקווה שזה ברור לכל מי שקורא פה ומכיר את הנפשות הפועלות שהוא לא מעביר את המידע הזה הלאה, או דן בו בפני מי מהמוזכרים כאן. בקיצור, תקראו, תפנימו ותשתקו. כי אם לא - Revenge is a dish better served cold...

אני יכול לעבור לנושא קצת יותר רציני ופחות פופוליסטי? אני לא פה רק בשביל תאוות המציצנות שלכם, אתם יודעים!

בשבוע שעבר הרצתי בחטיבה שבה למדתי מטעם חוש"ן. אני, ועוד בחורה, התיישבנו מול חדר מלא במורות שהיחס שלהן נע בין לא אוהד למאוד מתנגד, וסיפרנו את סיפורנו האישי. זה היה יכול להיות קליל ונחמד, ללא שום בעיות, אלמלא זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי, ואלמלא לפחות חצי מהמורות שם מכירות אותי, למרות שסיימתי את לימודי שם לפני 11 שנה. הסיפור עצמו הלך די חלק, למרבה ההפתעה, למרות שכמובן שהרחבתי על פרטים לא מעניינים, ופרטים מעניינים יותר השמטתי (למשל, העובדה שהיו לי חברות, נשים, אמיתיות, עם כל האיברים שצריך). כנראה שאני כל כך מתורגל בלדבר על זה שאני הומו, ולענות על שאלות בתור הומו ייצוגי, ולהלחם את המלחמות על הזכויות שלי, שזה לא באמת משנה לי מה חושבת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים במרכז הארץ, ש"בן דוד שלה הומו ואין לה שום בעיה עם הומואים ולסביות, אבל בשביל מה צריך את כל המצעדים האלה'. לכו תסבירו לפוסטמה שמצעד הגאווה בירושלים הוא לא מצעד בשביל הכיף, אלא הפגנה, ושאני ועיניים לא יכולנו להיפרד היום בנשיקה כשהאוטובוס שלו הגיע, כי היו הרבה אנשים על האוטובוס, וחלקם לא היו מעריכים את הקצין ההומו.

החלק הכי חשוב בהרצאה היו, בשבילי, הסוף וההתחלה. ההתחלה, שבה זיהיתי את המחנכת האהובה שלי מהחטיבה, שנתנה לי כל כך הרבה כוח וגרמה לי ממש לחבב את השנים האלה בבית הספר. היא נופפה אלי, חייכה ושלחה נשיקה באוויר. בסוף ההרצאה, היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה, ואמרה לי שהיא מאוד מאוד גאה בי (לכי תעשי מצעד!) ושדיברתי כל כך יפה, וכל הכבוד לי על האומץ והיכולת. היא לקחה את הטלפון והמייל שלי ואני מקווה שהיא תעשה בו שימוש. אני נורא אשמח לשבת איתה לקפה, אישה מדהימה שכמוה. מבחינתי, גם עיניים יכול לבוא. הוא עדיין בקשר עם כמה מורות מהתיכון (טוב, זה היה לא מזמן) ואני לא יכול להגיד שאני לא מקנא קצת.

אמא שלי כמובן לא אהבה את זה. היא לא מסוגלת להתמודד עם רכילות. אמרתי לה שעם כל אהבתי אליה והרצון שלי לא לפגוע בה, זה היה לי חשוב לעשות את זה וזה חיזק אותי מאוד. אם למישהו יש בעיה איתי או עם זה שאני הומו, אמרתי לה, תתני לו את הטלפון שלי, את כתובת המייל, המסנג'ר או כל דרך התכתבות אחרת שאת מסוגלת לחשוב עליה, ושידבר איתי. נראה אם תהיה לו בעיה אחר כך.

יש מצב שתהיה לו בעיה ללכת.

כשהגעתי לחטיבה, כולי ילד גדול בן 25, נזכרתי באותו ילד בן 14 בערך, תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר, שדיבר עם איזה חבר אחר מהכיתה על כל מיני דברים של מין, והם שניהם הבינו שבא להם נורא לגעת אחד לשני בבולבול. זה קרה לראשונה מאחורי אולם הספורט בחטיבה, בשיעור חופשי. היינו עם בגדים ושכבתי עליו. גמרתי רק מההתרגשות ומהחיכוך בג'ינס, והסתובבתי עם הגועל נפש הזה כמה שעות אחר כך. לא רק הגועל נפש הדביק של השפיך. גם הגועל נפש של מה שעשיתי. אותו בחור המשיך ללוות אותי במשך 7 שנים אחר כך, כשהיינו נפגשים בכל מיני מקומות ונהנים אחד מהשני. תחושת הגועל נפש עברה מהר מאוד, לשמחתי.

אני עדיין רואה את אותו בחור, דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. אנחנו גרים באותה עיר ויש בינינו סוג של קשר רופף. אבל נזכרתי בו בהקשר אחד - הוא ועיניים חולקים אותו שם. הוא היה הראשון שלי, וכרגע, אני לא אתנגד שעיניים יהיה האחרון.

ניסיתי לסיים עם הפסקה הקודמת, אבל זה כל כך, כל כך לא אני! אז אסיים בלאקוניות פשוטה - השבוע אני מקבל מכונת כביסה חדשה! וופי! ווהו! יש לי בערך 50 קילו כביסה לעשות עכשיו! ולמרות הכל יש לי מספיק בגדים בשביל להחזיק עד יום רביעי! אני פסיכופט!

שיהיה לכם של שבוע פרסיל,

גזר.

או לנעורים, או לתיכון, או לכל תקופה שכבר עברה. זה תמיד נראה נעים ונחמד, אבל אם מנסים להזכר, בדיעבד, לא ממש נהנו אז ורק חיכינו שזה יעבור.

אני אצל ההורים שלי עכשיו. אותו מחשב אישי שלי, נייד, שנוסע איתי בנאמנות לכל מקום כמעט, אבל הסביבה שונה. אני במיטת הנוער שלי, שמספר הפעמים שהיא ראתה פעילות מינית כלשהי ניתן לספור על יד אחת (אקסית אחת ויחידה, ועוד איזה בחור שאזרתי אומץ להזמין לסטוץ כשההורים שלי היו בחו"ל לפני שנתיים ומשהו. היה מזעזע, תודה). מסביב החדר שלי, ששינה פניו מאז שעזבתי את בית הורי לחיים משל עצמי ומשמש חדר לאחיינית המדהימה שלי שחוגגת שנה בקרוב. אין בחדר שום דבר שלי באמת, חוץ מהתיקים שהבאתי איתי (התקלקלה לי מכונת הכביסה, אז נאלצתי לחזור אחורה בזמן ולהביא לאמא כביסה כדי שיהיו לי תחתונים נקיים לפחות). יש פה כוננית ספרים עם שאריות של הספרים שכן נשארו מאחורה כי אין לי מה לעשות איתם באמת, ואיזה ארגז וחצי מלא ניירת שאין לי כוח לסדר.

אבל החדר שלי זה כבר לא. העיר הזאת היא כבר לא שלי. אני לא זוכר את הדרך הקצרה להגיע ממקום למקום, אני לא יודע שברחוב מסויים אין מקום כבר לעצור לחכות לאנשים שצריך לאסוף, יש באמפרים חדשים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש (פה אוהבים לבנות אותם גבוהים עד כדי זינוק מהמם אל עבר העתיד גם כשאתה נוסע על 5 קמ"ש). מה שכן, העיר הזאת נותרה מכוערת כמו כל עיר פרברית של מעמד הביניים. הבנייה האיומה והמרובעת של שנות החמישים-שישים-שבעים, עם הטיח במרקם מחוספס, או יותר גרוע, שכונות המגדלים שבאות לענות על המחסור בקרקע, שבהן המרפסת של השכנים מחוברת הרמטית לחלון של חדר השינה שלך, שמחובר בתורו ישירות לאסלה של הבניין הבא. אבל העיקר שזאת דירת חמישה-חדרים-מאובזרת-עם-מטבח-משוכלל-ומדיח-כלים-על-חשבון-הקבלן-מתנה-לעשרת-הקונים-הראשונים.

הכי חמור - שהחבר'ה שלי כבר לא. החבר'ה שאיתם עברתי את התיכון והצבא, שהיו שם בשבילי ושהייתי שם בשבילם. השבוע עוד אחת מהחבורה ההרמטית הזאת לשעבר הצטרפה לספר הפרצופים, הידוע גם כ'פייסבוק'. היא נגררה לשם על ידי תמר, ובעצם נותרה עוד בחורה אחת מהחבורה הזאת שלא הצטרפה. רועי כבר שם, וכמובן שהייתי פאתטי מספיק בשביל לבקש 'חברות' והוא סירב לי (מפתיע). עכשיו, כמו שאמרתי לתמר השבוע - אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו עדיין חברים וממש אוהבים אחד את השני. מה שמזמן לא נכון. בערך מאז הפיצוץ עם רועי.

אבל למה בעצם אני נזכר בזה עכשיו? כי כמו בשנה שעברה, גם השנה חגגנו יומולדת לשמחה. היא ראשונת המזדקנות אצלנו, כי היא ילידת דצמבר של השנה לפני, ונכנסה למחזור שלנו. וכשחוגגים לה יומולדת, מתקבצים כולם מכל קצוות הארץ - תמר ואני מירושלים (למרות שתמר עדיין מבלה את רוב זמנה בעיר הולדתנו, בניגוד אלי, שנטשתי את האיזור באופן מוחלט), מ' מהמושבה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה, בעלה לעתיד כנראה, נ' שנשארה היחידה בעיר, ורועי, שמגיע מהדרום.

למראית עין אנחנו עדיין חבורה נחמדה, שכולם מכירים את כולם ובקשר קרוב. אבל בסופו של דבר, רועי ואני לא החלפנו מילה מלבד 'איפה תמר?', נ' ואני כבר נפגשנו אתמול כשהייתי לכמה שעות בעיר לפני שחזרתי לירושלים עם האוטו של ההורים בשביל להגיע למשמרת היום, עם תמר אני מדבר מדי פעם במסנג'ר, אבל לא כמו פעם, ומ' - יש שם איזושהי אי הבנה בסיסית שניסיתי לפתור היום. ניסיתי להשלות את עצמי שלא באמת אכפת לי מאנשים שנעלמים לי, אבל אני לא טיפוס כזה. כיאה למי שאוגר רשימה של כמה מאות חברים בפייסבוק, אני לא מסוגל לוותר על קשר אנושי עם אף אחד שאני לא מתעב עד עמקי נשמתי. זונה של מערכות יחסים חבריות.

מצד שני, לאירוע הזה באתי מצויד בנשק הכי חזק שלי - האושר שלי. גם אם פה ושם יש רגעים שבא לי להכניס את עצמי למיטה ולא לצאת, בשורה התחתונה טוב לי. וזה בעיקר קשור לעצמי ולא לסיבות חיצוניות. נכון שיש לי חברים מדהימים, ובן זוג מקסים (שנמצא אצל ההורים שלו, רחוק רחוק, וחסר לי כל הזמן שם), והעבודה שלי, בסופו של דבר, די שווה יחסית לעבודת סטודנטים, אבל טוב לי כי אני אוהב את עצמי. אני יודע כמה אני שווה, ואני יודע שאני שווה לא מעט, ובוחר לתקוף את העולם עם זה. אני לא יותר שווה מאחרים, ואני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבו אני אתנהג כאילו אני כן, אבל אני עדיין שווה לא מעט. אני לא נראה רע, אני לא טיפש, אני לא אנטיפת, אני לא מתוסבך. אני, אני בסדר אני. טוב לי עם מי שאני, עם מי שגדלתי להיות, עם עובדת היותי הומו, עם הדיעות שלי, עם המעשים שלי, עם הפעולות שלי ועם המחשבות שלי. טוב טוב טוב.

ואולי זה כן קשור למי שמסביבי, אבל זה כבר מזין את עצמו.

וזה לא תמיד היה ככה. אני מאחל לכל אחד ואחת שנתקלים בפוסט הזה שיבינו שאני לא מקרה מיוחד, ושזה יכול לקרות לכולם. אני אפסיק עכשיו לפני שאני אקיא במיטה.

זה לא שלא נמאס לי מהעבודה שלי. אל תטעו. הייתה לי ישיבת צוות אתמול, כרגיל, אחרי משמרת שהתחילה מוקדם מדי לפנות בוקר. התעפצתי, לא להנאתי יש לציין, וחטפתי על הראש. מבחינתי - הישיבה הזאת הייתה מיותרת בערך כמו שיעורי חינוך מיני בכיתת מחוננים. יצאתי מהמשרד עצבני, בידיעה ברורה שאני חייב לאוורר את זה עם הבוסית הנפלאה שלי מתישהו במהלך השבוע.

אני לא יודע מה עובר על אמא שלי בזמן האחרון, אבל היא מתקדמת בצעדי ענק לקראת יציאה מהארון. לא, אמא שלי לא לסבית (לא שידוע לי, לפחות), אלא במובן של האמרה הידועה (למי מאיתנו שאיתרע מזלו להיות הומולסביטרנס) ש'כשאנחנו יוצאים מהארון, ההורים נכנסים אליו'. היא לא פסלה על הסף שעיניים יגיע פעם איתי לאירוע משפחתי, אבל חנוכה האחרון היה 'מוקדם מדי'. היא אפילו הזכירה את שמו כשהייתי אצלהם בתחילת השבוע להדלקת נרות. אחותי, כרגיל, מקבלת את העובדה הזאת בקלילות, ופחדתי להרים את הראש לראות את אמא שלי נחנקת מהפסטה שאכלנו כשאחותי התחילה לדבר על הנושא. אני לא מאמין, החיים שלי עלולים להיות נורמטיביים! זוגיות! ארוחות שישי אצל ההורים! ההורים באים לבקר ואנחנו מארחים! אלוהים, זה חייב להיפסק!

אני בערך-סוג-של-שמח שעיניים ואנוכי נמצאים בנקודה בחיים שבה אנחנו לא יכולים לשנות את חיינו מקצה לקצה - אני מחוייב למקום מגורי בגלל הלימודים והעבודה (והעובדה שאני מאוהב בעיר הזאת), והוא קצין ומשרת במקום מסויים, וכמובן לא יכול להתפטר. אחרת, הייתי עלול להעלות את ההצעה שנגור ביחד, וזה כל כך, אבל כל כך מוקדם. השבוע יצא לנו לבלות 5 לילות כמעט ברצף ביחד. בלילה שבו כבר לא ישנו יחד, היה לי ריק במיטה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותו. והוא אותי, אני חושב. אני מקווה שזה לא ייגמר לעולם.

ענייני ישראבלוג:

1. באחת מהתגובות נתקלתי בבלוגר ששבה את ליבי בכתיבה ובסיפורים שלו. אז ראיתי לנכון לשלוח את כל שלושת הקוראים של הבלוג שלי לקרוא גם אצלו. לפי קריאה בבלוג שלו, יש לנו אפילו כמה קווים חופפים. שמו בישרא(אל) הוא Cookie Dough. אותו בצק-עוגיות החל לכתוב בשנת 2003, בגיל 15 המופלג, וצורת הכתיבה שלו הייתה בוגרת אז כמו שהיא עכשיו - וזה מרתק אותי בצורה שלא תאמן. ממנו הגעתי לבלוגר מקסים לא פחות ששמו Silent. לא קראתי הרבה, אבל נהנתי ממה שכן, ואני בהחלט אמשיך.

2. העיצוב של הבלוג שלי מכוער לי. בקרוב עיצוב חדש, אחרי שאני אלמד ואבין איך עושים עיצוב לבלוג. זה לא אמור להיות מסובך, אחרי הכל, אני איש הייטק מתוחכם, לא?

אני חייב להתחיל לעדכן יותר. ואני חייב לכתוב המשך למדריך המלא להומוסקסואליות. ואני חייב לסדר את החדר. ואני חייב להזמין טכנאי למכונת כביסה. ואני חייב לשלם שכר לימוד ואני חייב עוד המון המון דברים. עכשיו, אני גם חייב ללכת לישון כי הבטחתי לאמא שאני מבשל מחר את העיקרית לארוחת הצהריים (אחרי שאחותי התרעמה על זה שאני מבשל רק לעיניים ולא להם).

שיהיה לכם לילה מקסים ושבת רגועה,

גזר.