חיים של בחור אחד

אני לא יודע מה גרם לי לא לכתוב פה כל כך הרבה זמן - אני חושב שמדובר בחודשיים לפחות. יכול להיות שבגלל שהחיים שלי התנהלו על מי מנוחות, לא באמת היה מעניין מספיק בשביל שאני אלאה אתכם בתיאורים נפלאים על החיים המקסימים מסוכר שלי. אישית, אם הייתי נאלץ לקרוא פוסט אחרי פוסט של 'יו-כמה-טוב-לי-אני-כל-כך-מאושר', סביר להניח שהייתי נוטל את החוק לידי ויורה לכותב בראש המאושר שלו.

כבר כתבתי גרסא לפוסט הזה, אני חושב שזה היה כשהייתי באיזו משמרת לילה משמימה בעבודה, וקיבלתי תגובה של _ג_ היקרה ששאלה אם אני בחיים. אז כתבתי פוסט ארוך ארוך, ואז האתר המחורבן קרס והפוסט הלך לאבדון. אז לקח לי זמן, ובעיקר שעמום של משמרת בוקר כשאין אף אחד מסביבי ואני במחשב כל כך רחוק שאפילו אם הם רוצים לראות מה אני עושה, יהיה להם קשה, והנה אני כותב את הפוסט.

אז קודם כל, בקשה מכל אלה שקוראים פה ומכירים אותי מחיי האמיתיים - אני מבקש, או מתחנן, לא לקבל טלפונים / מיילים / סמסים / הודעות מסנג'ר / הודעות בג'יטוק ששואלות מה קרה, אם הכל בסדר, או שאם אני רוצה לדבר על זה אז אני מוזמן. אני יודע שאני מוזמן ואני מודה לכם על זה, ואם לא השתמשתי באופציה הזאת, כנראה שאין צורך.

אבל למה שאני לא אהיה בסדר? האמת שאין שום סיבה. יש כאלה שיגידו שבגלל שאני והדוקטור נפרדנו אני אמור להיות לא בסדר. אבל אני בסדר. זה קרה לפני שבועיים, ואני בסדר. האמת, שהייתי בסדר באותו ערב. ידעתי שזה הולך להגיע, הרגשתי באינטואיציה הנשית שלי שיהיה בסדר, אבל מכיוון שאני לא אישה, הנחתי שאסור לי לסמוך על אינטואציות מתחזות. כבר בסופשבוע לפני זה הוא הבריז לי, והשאיר אותי לחכות לו בעבודה כשהוא היה אמור לאסוף אותי. הוא פשוט נרדם ולא התעורר בזמן בגלל שהוא היה עייף מהצבא (תזכורת - הוא סטודנט-עתודאי ועושה קורס קצינים כחלק ממסלול החובה שלו). גם ביום שבת לא נפגשנו בגלל סדר העדיפויות שלו, ובשבוע שאחרי זה, האחרון שלו בצבא לתקופה הקרובה, הייתי עסוק בלהיות עצבני עליו. הבנתי שמשהו קורה שם והוא לא בסדר.

ביום שישי לאחר מכן הוא הגיע לדירה החדשה שלי (פרטים בהמשך), ועוד מרחוק הבנתי שזה נגמר. נו מילא, כשהוא טורח להחזיר לי את הדובון הצבאי שהשאלתי לו (ולא החזיר לי את המעיל הנכון, ובזאת איבדתי את אחד ממעילי הטיולים השווים ביותר שהיו לי) מיד כשהוא מסיים את הקורס, כנראה שמשהו לא בסדר. אין הרבה מה לפרט בעניין, כי זה לא באמת מעניין. הנקודה התחתונה היא שהוא לא אוהב כמו שהוא חושב שצריך לאהוב, לא התגעגע כמו שצריך להתגעגע, ובאופן כללי, זה פשוט לא זה. שזה בערך מה שניסיתי להגיד לו כמה חודשים לפני זה, ולא ממש הצלחתי.

זה לא שאני לא אוהב אותו. אני לא חושב שאני אי פעם אפסיק לאהוב אותו. אבל זאת לא אהבה צורבת כזאת, אלא אהבה לבנאדם נפלא, שבזכותו הייתה לי חצי שנה נפלאה, שלימדה אותי כל כך הרבה. זה קלישאתי עד להקיא, אבל נכון. ובכלל, עכשיו אני יכול לשים סימון נחמד על 'מערכת יחסים רצינית', אם ישאלו אותי.

אחרי שסימסתי למספר אנשים מצומצם את ההתרחשות, וקיבלתי מספר טלפונים מודאגים ששואלים לשלומי (כן, הכל בסדר, אתה לא שומע? כן, אני בסדר, לא, אתה לא צריך לבוא מטיז אל-נבי כדי להיות איתי כי אתה לא הולך לקבל מזה סקס הלילה, אני בסדר, אני מושך באף כי אני מנוזל כבר שבועיים בגלל הסתיו, אני בסדר!). ואז חשבתי לעצמי על הריבאונד, על איזה לילה של הצ'טקמקות משובחת עם אחד מטובי בנינו, ובדיוק כשבאתי לבדוק אם הוא מחובר לאינטרנט, הוא התקשר. אות משמים! אמרתי. הוא היה במקום הקבוע שלי, עם... הבחור החדש שהוא יוצא איתו. והנה הלכה תוכנית ההצ'טקמקות המשובחת שלי. במקום זה הלכתי לפגוש אותו ואת הבחור הזה, ובלונדי בא לשעשע אותי.

בלונדי הופתע מאוד שבניגוד לפעם שעברה שבה נפרדתי ממישהו (אחרי שבוע וחצי, יש לציין), אני לוקח את זה בצורה יחסית קלילה, ולא שותה לשכרה ודופק את הראש על הבר. הוא אפילו התחיל לדאוג. יש לו מזל שהוא תפוס, אחרת הייתי מממש תוכניות זדוניות עליו.

בשבוע שלאחר מכן החלטתי 'להשלים פערים'. כאמור, מכיוון שהדוקטור היה עסוק בללמוד להיות קצין, לא ממש הספקנו להשתעשע בחודשים האחרונים, ואני, בתור זקנה בלה ומתפרקת עם ליבידו של טינאייג'ר, הייתי צריך לכסות על כל החודשים האלה. אז כיסיתי עליהם ביום ראשון בבית, ביום שני ליד המועדון, וביום שלישי במועדון בת"א... קצת התגעגעתי לזה. גם בתור אישה נשואה ומסורתית תמיד קיננה בתוכי השרמוטה הקטנה שרק רוצה לתפוס מישהו זר, לפרג'ע לו את הצורה וללכת מבלי לדעת את השם שלו.

עוד בזמן זוגיותי הפורחת עם הדוקטור התיידדתי עם בחור אחד, צעיר למדי (צריך למצוא לו כינוי, נקרא לו 'עיניים'). בחלוף זמן מה, כששנינו היינו תפוסים, אמרנו שאולי בקונסטלציה אחרת, של רווקות, היה יכול לקרות משהו. אבל מכיוון ששנינו היינו בזוגיות מלבלבת, לא היה סיכוי שיקרה משהו. הזוגיות שלו הייתה קצרה טווח, ואילו שלי נמשכה קצת יותר, אבל בסופו של דבר, נגמרה גם היא. הבחור הזה היה אחד הראשונים שקיבל את הדיווח על סיומה. מפה לשם, יצאנו. התנשקנו. וזהו בערך. ישנתי אצלו ולא קרה הרבה מעבר לזה. שנינו רוצים, אני רק רוצה לחכות עם זה קצת כדי להרגע קצת מהקשר הקודם ולא לקפוץ למשהו עם ראש מבולגן כדי לא לפגוע בו. חבל לי לבזבז בחור כזה על ריבאונד.

נפגשנו שוב ביום שלישי, שוב בת"א, בערב ששנינו מגיעים אליו פחות או יותר באופן קבוע. הייתה לי הרגשה לא נעימה כאילו כולם מסתכלים עלינו - אחרי הכל, מכירים את שנינו שם. מין הרגשה של 'לא היה לך חבר לא מזמן? אתה כבר סיימת להתאבל?'. אבל, כפי שאמרו חכמים ממני - כואב-לי-כוס. או אם לדייק - כואב-לי-כווווווווווווווווס. לא התמזמנו בהיסטריה, סתם ישבנו מחובקים ומדי פעם הגנבנו נשיקה. ושוב ישנו ביחד. ושוב לא באמת קרה הרבה. בשבוע הבא הוא נוסע מהעבודה לחו"ל לשבוע. הבעיה העיקרית היא שהעבודה שלו היא הצבא. הוא אפילו עדיין לא בקבע. מה השלב הבא, תיכוניסט?!

מקווה שאחרי שהוא יחזור אני אהיה יותר פנוי להתחיל משהו. אני ממש אוהב לישון כפיות...

עברתי דירה. מדובר בשדרוג היסטרי מהחורבה שגרתי בה קודם. דירה אמיתית, עם סלון, ומרפסות, בשכונה נעימה, פחות רועשת (אם כי אני עדיין לא גר בכפר), ועם שותף שהוא גם חבר וגם סוג של קולגה. אנחנו בדירה כבר חודש ועדיין לא סיימנו לסדר. אולי כדאי שנתאפס על זה...

יש לי סופשבוע עמוס - יש סמינר של חוש"ן שאני צריך לעבור כדי להתנדב שם. חוש"ן זה ארגון שמעביר הרצאות בבתי ספר וגופים שונים בנושא נטייה מינית. לוקחים גבר ואישה מגדריים (כלומר, הומו ולסבית, טרנס וביסקסואלית או כל שילוב אפשרי אחר) לכל הרצאה והם מספרים את הסיפור האישי שלהם ומשאירים זמן לשאלות. זה אומר שכל הסופשבוע אני אבלה באיזור המרכז, אצל ההורים שלי, ואהיה עסוק בקצת זיוני-שכל סטייל סמינרים של התנועה. בטוח יהיה משעשע. במיוחד כי מי שמעבירה אותו היא מישהי שהייתה איתי בצבא.

ובנימה אופטימית זו של בוקר נורא מוקדם, אאחל לכולכם סופשבוע נעים,

גזר.

נו, אז התגעגעתם אלי בזמן שנלחמתי למען המולדת?

שבתי לי ביום ראשון שעבר אחרי שסגרתי שבת (!) במילואים (!). החיילים בבסיסים עובדים בסבבים, כלומר, כל אחד סוגר שבת אחת לשתיים, לפי סדר מסוים. כך שיצא שרוב האנשים שהכרתי (כי הם היו בבסיס כשהגעתי בשבוע לפני זה ולא היו בבית) נסעו הביתה לסופשבוע, וזה כלל גם את הקצין שהיה אחראי עלי, הבחור החמוד-למדי-יש-לך-מזל-שאני-תפוס-חזק, ואני נותרתי בדד ומשועמם. אפילו ספר לא הבאתי.

זה גרם לי קצת לחשוב על כל מיני שינויים שקרו מאז שהייתי בצבא. וזה, למי שלא מצליח לחשב, שלוש שנים וחצי. שלוש שנים וחצי מאז שהשתחררתי, ובערך שנתיים מאז שהפסקתי לעבוד בצבא בתור אזרח (גם את זה עשיתי). ואז זה היכה בי:

כמות ההומואים ביחידה שלי מצטמצמת. האופנה הנוכחית אצלנו זה... לסביות.

אם בזמן השירות שלי (כשהייתי סטרייט בכלל, על מה אתם מדברים?) היחידה הייתה מוצפת הומואים, היום הלסביות מתחילות להרים את הראש ולהשתלט לנו על היחידה, כאילו אין מספיק תקנים בחיל התובלה או בשריון.

שלא תבינו אותי לא נכון, מקומם של ההומואים לא נפקד ביחידה, והפורום המיוחד ברשת הדוא"ל היחידתית להומואים עדיין קיים, רק שהוא מקבל לשירותיו גם לסביות עכשיו. זה - עוד לא עשו. מה שכן, כמויות המחמאות שקיבלתי, בתור בשר חדש, איכותי, בל תתאורנה. אני מילואימניק, זה הופך אותי למישהו עם נסיון חיים, אבל מכיוון שאנשים שם עוד זוכרים אותי, אני גם לא זקן מדי. הדפתי את הצעירים השונים באמצעות שילוב של המילה 'חבר שלי' בכל מיני משפטים אקראיים, וקיטורים בלתי פוסקים על העובדה שהוא סובל בקורס קצינים בעוד שאני נהנה מהמזגן שיש במגורי הקצינים ובמשרדי העבודה.

אבל אם הייתי צריך תזכורת לכוח ההומו-תל-אביבי ביחידה, קיבלתי אותה ביום שלישי, כשביקשתי קבל עם ופורום ממי שמגיע לאויטה באותו ערב למסור ד"ש לחבר שהופיע שם. יום לאחר מכן קיבלתי ממנו סמס המום ששלושה אנשים שונים מסרו לו ד"ש ממני, והוא תהה בקול האם מחבל שרוצה לפגוע ביחידה צריך להתפוצץ בדארק-רום.

דארק-רום (ש"ע) - חלל חשוך, לרוב במסיבות גייז, המאפשר לקיים אקטים מיניים עם בני זוג מזדמנים בחסות העלטה המוחלטת. אוחצ', אל תשאלי איזה לירד פגשתי אתמול בדארק רום בקלאב, דוט חשה את עצמה אקטיבית אבל הג'ונג'... דקקט. טוב, נסחפתי, זה לפעם אחרת.

באותו שבוע גם הצטרפו אלינו שתי בנות ששירתו איתי, שגם הן באו לעשות מילואים. אחת מהן הייתה קצינה בזמן שאני הייתי אזרח שם, והיא התגלתה כפאג-האג (חובבת הומואים) מושבעת. יש לה מיליון חברים הומואים, היא אוהבת להשתזף בחוף הילטון (מעוז ההומואיאדה בחופי תל אביב), ונורא כיף לה לדבר עם הומואים על כל מיני דברים. מזל שאני והקצין היינו שם בשביל לבדר אותה.

והשניה? השניה לא כל כך מעניינת. התנהגה בכלבתיות מתנשאת, ונמחקה מהזכרון שלי מהרגע שהיא עזבה.

האמת, שדי נהנתי במילואים. אני יודע שזה מפתיע. רוב האנשים מקללים את המעטפה החומה, או הלבנה, כשהיא מגיעה. אני דווקא נהנתי. הייתי מאוד מועיל, החמיאו לי על המקצועיות שלי (מה שהיה חסר לי ברוב שירותי הצבאי, תודות למספר קצינים עלובי נפש עם אובר-מערכתיות) וגם נחתי קצת מהעבודה (עד כדי כך שנכנסתי לדכאון כשחזרתי). אני בטח עוד אחזור, ובטח אם זה תלוי בקצין שלי, שהיה מרוצה עד מאוד. ולא מהסיבות שאתם חושבים, חצופים.

הייתי שבוע ומשהו בלי סקס, וזה די הרבה בשבילי, לפחות מאז שהתחלתי להזדיין בצורה סדירה (לפני שלוש שנים). זה היה מאוד בעייתי, במיוחד כשהייתי מוקף באנשים יפים במדים. זה לא יפתיע אף אחד שמכיר אותי, אבל יש לי פטיש לא קטן למדים. אני זוכר סטוץ אחד עם איזה קצין, שביקשתי ממנו שיהיה על מדים כשאני מגיע. מסכן, עלה בשבילי על מדים בשבת... אבל אי אפשר להגיד שזה לא השתלם לו ;-). ועם כל המחסור בסקס, הקצין הזה מחליף לידי בגדים ונשאר בבוקסר צמוד. גררררר. כאמור, יש לו מזל שאני תפוס. ולא, אני לא מאמין בזה שלא מסתכלים על אף אחד בזמן שיש לך מישהו. אני רק בנאדם - אם אני רואה משהו יפה, אני אסתכל.

באחד הבקרים החליטו לעשות הקפצת תרגול. כרזו משהו אחרי האזעקה, וכל מי שהיה במגורים לא ממש שמע על מה מדובר. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בזמן אמת. אני לבשתי ג'ינס וסנדלים ויצאתי החוצה, הלום שינה, עם הקצין. בדרך איזה קצין בכיר עם מגאפון צעק עלינו לרוץ, כי זאת הפצצה ארטילרית. הגענו למחסה, ואני, בלי לצחצח שיניים, עדיין מנסה להתעורר, בוהה באויר ומנסה להבין מה עשיתי רע, ולמי, שזה מגיע לי. זה כמובן דפק לי את כל היום, כי אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לדפוק שנצ, אחרת לא הייתי שורד. בערב עוד יצאתי לאכול בשקם של הבסיס הסמוך, כך שהיום הזה הוכתר כבזבוז משווע. אבל היי, לפחות עכשיו אני יודע מה לעשות אם יש הפצצה ארטילרית בזמן שאני במילואים (וזה לא עניין של מה בכך, בבסיס שנמצא בערך חצי קילומטר מחוץ לטווח הקסאמים).

איכשהו, לא הולך לי עם מנהלה צבאית. קמתי לי מוקדם במיוחד ביום ראשון במטרה להשתחרר, אך הפלה-בפלה, השלישות החליטה להיות סגורה באותו בוקר. סתם כך. לי היה טרמפ הביתה בשעה מוקדמת כלשהי, ואני לא התכוונתי להיות כאחד האדם ולנסוע באוטובוס רק בגלל שהשלישות סגורה. מה גם שנמאס לי קצת מהמדבר, רציתי הביתה, הזבובים לא הפסיקו להדבק אלי (ייתכן שזה הצבע של המדים שדומה לחרא?). אז מה עושה מילואימניק טוב? מריץ טלפונים בבסיס. בסוף שחררו אותי בזמן, והספקתי לתפוס את הטרמפ, אך נדפקתי בדבר אחד - לא קיבלתי עדיין את הטופס הצהוב לביטוח לאומי. מה שאומר שיש סיכוי טוב מאוד שלא אקבל את המשכורת על הימים האלה החודש. וזה יוצא משהו כמו 2000 ש"ח, אם לא יותר. 13 יום מילואים. יש לי עד יום ראשון לקוות שזה יגיע.

כאמור, הדוק בקורס קצינים. זה אומר שבשבת שכן יצאתי מהמילואים הוא סגר, ובשבת שאני סגרתי הוא יצא הביתה. למזלי, לבחור יש אוטו, וסבלנות, והוא נסע אל המדבר לבקר אותי. סוג של אבסורד שבזמן שהוא הגיע התנגן ברדיו השיר של אנני לנוקס - ...and it feels like I'm seventeen...

נסענו לנו לאכול (כי זה שבת, וסמכתי על זה שאני יוצא ולא אכלתי את ארוחת הצהריים הצבאית המזעזעת של שבת), ואחרי זה חיפשנו לנו מקום להתבודד. אני אחסוך לכם מעכשיו את הנסיונות - בנגב המערבי אין יערות וחורשות, ואנחנו נאלצנו להתחבא עם האוטו מאחורי כמה שיחים שהיו ליד הכביש, שהפרידו אותו מהשדה. יותר מדי לא קרה, למעט פורקן מידי ל... רגשותינו. עברתי את הגיל שבו אני מסוגל פיזית לעשות סקס מלא באוטו. ועוד באוטו קטן. המזל הגדול שלנו הוא שהקאנגו שראתה אותנו ועצרה לבדוק למה יש טרנטע באמצע השדה שמסתכל על הבסיסים בסביבה (כולל הבסיס האולטרה-מגה-סופר-סודי שבו הייתי, עם האנטנות הסופר-מגה-אולטרה ענקיות שרואים מרדיוס של 10 קילומטרים), תפסה אותנו בשלב שסתם עמדנו מחוץ לאוטו והתחבקנו. מיותר לציין שנכנסנו לאוטו וברחנו משם...

עכשיו, ברגעים אלו ממש, הוא סוגר 21. עבר כבר שבוע, וזה משאיר לנו רק שבועיים, עד שהוא יוצא לרבעו"ש. האל יברך את ראש השנה. או שהוא כבר עשה את זה. הוא די לא נהנה שם, עד סובל, וגם הרגליים שלו לא במצב מזהיר, ואני ממלא את התקן של אמא שלי, ודואג שהוא לא יעשה מה שאסור לו, ואפילו מאיים עליו שאני אתקשר למפקדים שלו לצעוק עליהם. כבר אמרתי לו שאני מברר איפה המפקדת שלו גרה, ואני אגיע אליה באישון לילה לדפוק לה מכות. לפחות בראש השנה הוא יהיה יותר מלילה אחד בבית, מה שאני מקווה יאפשר לו לבוא לישון איתי קצת. זה חסר לי יותר מסקס. אני כזה לסבית.

יום אחרי שחזרתי מהמילואים הייתה לי הופעה. הופעה די גדולה, למען האמת, שעשינו עליה חזרות ואימונים במשך שלושה חודשים. אני לא יודע למה, אבל אני הייתי אדיש לחלוטין לגדולת ההופעה. החזרות לא הרגישו לי שונות מחזרות אחרות, חוץ מהעובדה שעבדתי עם די ולא סתם לבד כשהתחשק לי, אבל לא הרגשתי איזשהו משהו גדול. הרבה מהאחרים היו בלחץ, היה גם מי שהיה אובר-דרמטי ולקה בהתמוטטות עצבים, אבל אני נשארתי בשלי, מסרב להתייחס לזה יותר מהרגיל. יכול להיות שזה עניין של ותק וניסיון. הייתי הכי ותיק שם, עם הכי הרבה 'שעות במה' במצטבר, ובין היחידים שלא ממש מפחד לעבוד עם די, וזה אפילו די קל לו. ההופעה הייתה פיצוץ, כמובן, ומחיאות הכפיים הרימו את התקרה. ולא רק לי, לכולם. לכולם מגיע ח"ח עצבני על ערב מושקע.

אבל יום שלישי כבר סימן את השבוע כ'אחד מהשבועות האלה'. מהרגע שהגעתי לעבודה הכל הדרדר. קודם שיטוטים בחום בניסיון למצוא מטען חדש למחשב שלי, ששבק חיים אחרי שנתיים (ואחרי כמה חודשים של קרטוע), ואז להגיע לעבודה ולהתעצבן על זה שקידמו אנשים אחרים בזמן שלא הייתי פה ועלי פסחו. בנוסף, היה לי מבחן היום (הלך בסדר, אני מקווה, למרות שלמדתי אליו בערך 3 שעות) שלא התחשק לי ללמוד אליו וגם לא ראיתי מתי אני עושה את זה,  וגם יצאתי בהגרלה לעשות משמרת בזמן שכל החברה מבלה ביום הכיף השנתי. בנוסף, בתחילת השבוע הבחורה שאמורה לקחת ממני את החוזה של הדירה הנוכחית הודיעה לי שהיא מצאה משהו אחר ועוד האשימה אותי בזה שלא עזרתי לה עם הדירה שלי (הייתי במילואים, דה?), וזאת הפעם השניה שהיא עושה לי משהו כזה - היא הייתה אמורה להיות השותפה המקורית, במקום הנבלה שגר איתי בתחילת השנה, וברגע האחרון החליטה שאין לה כסף והיא נשארת במעונות. אז סלחתי, כי מה יכולתי להגיד. אבל כשזאת כבר הפעם השניה, גם לי יש את הגבולות שלי. דיגמנתי היום התעלמות מוחלטת כשעברתי מולה באוניברסיטה. בקיצור, כל הדברים האלה הביאו אותי לחשק עז להכניס את עצמי לאיזה פריזר ולצאת משם עוד כמה שנים. היום התווסף גם הצורך לבנות מערכת לשנה הבאה, כשרק בשביל לבנות אותה צריך לפחות תואר שני במשהו מתוחכם כמו פיזיקה גרעינית. אני אישית התחלתי לסנן אנשים בכל אמצעי התקשורת שבהם אני זמין לרוב, ולאחר מכן הודעתי קבל עם ועדה שעדיף לשמור ממני מרחק בימים הקרובים, כולל לשאול אם הכל בסדר או להגיד לי 'אני שם אם תרצה לדבר'. אבל השבוע עובר, ולמרות שיש לי משמרת בשבת, הוא די נגמר. מחר בן זוגו של סימן-תמיהה הזמין אותי לארוחת ערב אצלהם, ואם אני כבר לא עובד, אני אנצל את ההזדמנות.

בשבוע הבא אסע לי להורים לסופשבוע, ואשלים פערים עם חבר שלא ראיתי כבר חודשיים. אולי אפילו אתפוס קצת שמש בים. אלוהים גדול. אה. ואראה את האחיינית שלי. ואולי אשמע את אמא שלי אומרת שהיא רוצה שאני אזמין את הדוק ליומולדת שלי (עוד 11 יום!).

איך שר אתמול (בזמן שלמדתי למבחן, לא ראיתי, באמת שלא, הטלוויזיה הייתה פתוחה, אבל לא הסתכלתי, למדתי למבחן, באמת!) שלומי בראל בגמר כוכב נולד?

רַשְׁליות.

המשמרת נגמרת עוד פחות משעה. בשעה טובה. אני הולך הביתה לישון. לילה של חמישי זה מבאס לעתים, בגלל העובדה שזה ערב של יציאה, אבל מצד שני יש משהו מעודד בעובדה שאתה ישן בשישי בבוקר ולא סתם ביום חול. אף אחד לא מתקשר אליך ביום שישי בבוקר סתם.

ספטמבר נעים לכולם,

גזר.

אחד הכותבים המוצלחים פה (שהאמת, גרם לי גם בעקיפין לכתוב פה) שאל אותי למה אני לא עושה פרו לשבועיים. אז עשיתי פרו לשבועיים. אולי יהיה מצב וזה ימשיך לבד עד שיפתרו את בעיית הפרו

כשעזבתי אתכם, לפני כמעט 24 שעות, זה היה סוף המשמרת שלי. קצת אחרי שסיימתי מצאתי לי פינה שקטה במשרד והלכתי לישון, על הרצפה, עם כירבולית, עד שהיינו אמורים לצאת ליום הכיף המחלקתי. בצעד חסר תקדים, שחררו את כל המחלקה (שעובדת 24/7) ושמו אנשים שיחליפו אותנו פה, כדי שכו-לם יוכלו לבוא. לא כולם באו (לימודים ועניינים), אבל הייתה הענות מרשימה. נסענו עם רכבים של החברה לים המלח, והתמקמנו על איזה חוף. גררתי לי כסא שיזוף, ונשכבתי לי לצלייה מתונה על החוף. אחרי מספר שכנועים גם מרחתי את עצמי בבוץ. זה כלל להוריד חולצה, דבר שאני לא נוהג לעשות בפומבי, מחשש לפגיעה ברגשות הציבור.

חבר'ה, הבוץ הזה זה להיט. פשוט להיט. אפילו הייתי ישראלי מספיק כדי לקחת לי בקבוק עם קצת בוץ. אני פשוט לא מסוגל אחרת, אחרי שישבתי וליטפתי את עצמי כל הערב - הבוץ עשה לי יופי של עור

החלק הכי יפה בכל היומכיף הזה (שהיה בעצם חצי יומכיף), זה שיש עוד אחד (כי זה היה חצי) ושאני מקבל עליו כסף כאילו עבדתי.

בערך חמש דקות לפני שירדתי מהאוטו של הבוסית שלי, גיליתי שהשארתי את המפתחות הביתה באוטו שאיתו הגענו. נאלצתי להיגרר עייף ועם ריח של ביצה קשה לעבודה של השותפה שלי, לקחת את המפתח שלה, ולקוות שהשותף שלי יגיע הביתה כדי לנעול אחרי עד שאני צריך ללכת לעבודה. כשהשותפה חזרה הביתה, הייתי בעיצומה של שינה עמוקה, לקחתי את עצמי מהמיטה, פתחתי לה את הדלת, מלמלתי משהו וחזרתי לחרופ עד המשמרת.

מחר יש ערב "שוטטות" לסטודנטים, כחלק מאירועי יום הסטודנט. זה אומר מלא סטודנטים מסתובבים ברחובות ושותים אלכוהול בזול. הבחור החדש בא לשוטט איתי, ואחרי זה הוא יישאר לישון. איזה כיף לי! וביום שלישי לא צריך לקום ולא צריך שום דבר. פשוט תענוג.

אני חושב שאני אלך עכשיו להסתכל קצת על הפונקציות של הפרו שנוספו לי. מעניין מה יש שם.

לילה טוב לי, בוקר טוב ישראל,

גזר.