חיים של בחור אחד

העובדה שאני בכלל בקושי פה, ובקושי כותב.

אני אגיד לכם מה קרה - פעם הייתי כותב לכם בזמן משמרות משעממות בעבודה. לאחרונה יש עם זה בעיה - זה לא שאין משמרות משעממות בעבודה, אלא שגם המשמרות המשעממות עמוסות בעבודה כאילו היו שחורים בשדה כותנה בקרוליינה.

אבל, התמזל מזלי, והמשמרת הזאת, שהכי לא התחשק לי לעשות, הפכה קלילה. פניות הלקוחות התמעטו, הכל יציב פה מסביב, ומחר, כשאחזור לכאן בצהריים אחרי מעט מדי שעות שינה (אני נוהג לעשות לעצמי משמרות רצופות, כמו שמירות בצבא. ככה זה כשהחבר שלך קצין), המשרד עדיין יהיה ריק כי מחר כולם פה בחופשת פורים. ככה זה בירושלים, אנחנו מקבלים יום אחד אקסטרה (שאני אעביר בשינה ובעבודה). א-בל, בערב אני מקווה לצאת קצת להסתובב, אולי יהיו שאריות של תחפושות. זה כמו שאריות של שלג, רק לא בוצי.

מה שכן, אני צריך לזכור להביא איתי איזה עפרון שחור ושתי צלליות כדי לאפר איזה עין אחת, שאני ארגיש מחופש. 

אחת הסיבות לעדכון הערב הוא בגלל שהיום לראשונה פגשתי בלוגר אחר (שלא הכרתי קודם, לכן יובי גרובי לא נחשב). Cookie Dough ואני מדברים כבר זמן מה, והוא היה בחו"ל עד לא מזמן. למרבה ההפתעה, התברר לנו שלמדנו באותו בית-ספר, באותה כיתה ממש, עם אותה מחנכת. בהפרש של בערך 6 שנים, או משהו כזה. מה שהופך אותי לממש זקן. אז היום נפגשנו, בלי כוונות זדון משני הצדדים, לאור העובדה שאני נשוי באושר לבחור יפה-עיניים, והוא זה עתה בשלבי הכרות עם בחור שנשמע מקסים לא פחות. ישבנו לנו על כוס קפה, אבל מכיוון שזה היה לא נוח, עברנו לספסל.

דיברנו על הא ועל דא, ועל העובדה ש(הנה אני הורס לו פוסט שלם כנראה)הוא מתחיל ללמוד בירושלים, הלכנו לטייל בתיכון, הוא סיפר על חוויותיו מהתיכון ואני עמדתי פעור עיניים מההבדלים של כמה שנים של התפתחות טכנולוגית וההשפעה שלהן על חיינו, עד שנפרדנו, שוב, כידידים, בלחיצה יד.

דבר אחד אמסור לך מעל דף זה, יקירי, כל השאר יהיה במסנג'ר בהזדמנות אחרת - אם עוד פעם אחת אני אראה אותך מאזכר את המילה 'שמן' בהקשר שלך, אני אשלח חוליית מתנקשים לבושים בבגדי אישה ישירות אליך הביתה.

ותזכור, יש לי את הטלפון שלך.

העניינים נראו מבטיחים - השותף העיר אותי מוקדם בבוקר לפני שהוא הולך ללימודים כדי שאוכל לנצל את הסלולרי שלו כדי לתפוס את אשת הקשר שלי. אשת קשר, אתם שואלים? ובכן, נכנסתי לפני כמה שנים טובות לדיל מוצלח, שבו אני לקוח של חברה סלולרית, אבל דרך תת-סוכן שלהם, מה שנקרא בעגה 'איש קשר', או באנגלית Reseller. הוא מקבל מהם מחירים טובים בגלל כמות הקוים שיש לו, ואני מקבל ממנו תעריפים מוצלחים לא פחות. א-בל, כל מה שאני צריך לעשות, צריך לעבור דרכם. והם עובדים שלוש וחצי דקות בימים אי-זוגיים, וגם אז - תפוס.

אבל כמו שאמרתי, העניינים נראו מבטיחים, הצלחתי לתפוס אותה בקלות, היא אמרה שהמכשיר שאני רוצה (ורציתי גם לפני שאיבדתי, בדיוק תכננתי לשדרג. אבל לא ככה! לא ככה דאמיט!) אפילו נמצא במלאי, ושאני ארוץ לפקסס לה (מה קרה לאימייל?!) טופס הזמנה, ומחר בצהריים, גג ערב, יהיה לי מכשיר חדש. הודתי לה, רצתי לדואר, פיקססתי משם עם הוראות מדוייקות שבשעה זו וזו אני בעבודה (פלאס כתובת) ושעה אח"כ אני בבית (פלאס כתובת). נתתי טלפון בעבודה לתיאום וכו', והלכתי שמח וטוב לבב למרכז השירות הסלולרי שממוקם בא"ת תלפיות. מרחק של 45 דקות הליכה. באובך. מהמם לי. במרכז טיפלו בי תוך שניה (לקוח עסקי או לא?) ואופטימי מתמיד, הלכתי עם כרטיס סים חדש לעבודה (הפעם באוטובוס, לא ברגל).

כאן המצב התחיל להדרדר. הטלפון החלופי ששנוררתי ממנהלת המשרד שלנו, בחורה מקסימה וששה לעזרה, לא קיבל את הכרטיס, כי הוא דור וואטאבר, והסים שלקחתי מיועד לדור 3 (למכשיר החדש). מילא, אמרתי, מחר אקבל את המכשיר החדש שלי והכל יבוא על מקומו בשלום. יום למחרת הגעתי לעבודה, וכשראיתי שהמשלוח לא מגיע, ניסיתי לתפוס את אנשי הקשר שלי, שאמרו לי שיגיע עד 4 (אני סיימתי ב-3), ולכן חיכֵּתי. בשעה 4.30 אחה"צ, כשהמכשיר לא הגיע, התחלתי להציק למנהל החברה ההיא. הצקתי והצקתי, עד שהוא אמר לי שזה יגיע מחר בצהריים.

בצר לי, חיכיתי יום למחרת בצהריים, לחוץ טילים מהעובדה שאין אפשרות להשיג אותי ולהודיע לי לאן יגיע המכשיר, והברזתי מהלימודים בשביל לחכות. ובכן, חמור מכך, לא היה לי דרך ליצור קשר עם בן זוגי היקר, ולקבוע איתו לערב. למזלי, איתרתי אצל יובי גרובי (ההוא מתחלת הפסקה) מכשיר ממש ישן שהיה לי והשאלתי לו פעם, שפרצתי כשנסעתי ללונדון. הפריצה הזאת איפשרה לי להשתמש בסים של דור 3, ולהיות מחובר לעולם, פלאס הניתוקים של מכשיר בין 5 שנים שהבטריה שלו בשלבי אלצהיימר מתקדמים (היא חושבת שהיא דולפין, או משהו).

כשגם אז המכשיר החדש לא הגיע, החלטתי לנקוט בצעדים שאני, בתור נציג שירות לקוחות זה מספר שנים, שונא. להתקשר ולהתחיל לעלות בדרגות. אז אכן, בעידודו של סימן תמיהה שהגיע אלי לקפה, התקשרתי לחברה הסלולרית ישירות ודאגתי להבהיר להם שלא מעניין אותי איש קשר או לא איש קשר, אני משלם להם בסופו של דבר, והם צריכים לתת לי תשובות לגבי הסוכנים שלהם. עברתי ממוקד למוקד, ממוקד מכירות למוקד שליחים, ממוקד טכני למחסן, וטוב שלא מימשתי את איומי וחייגתי ישירות למנכ"ל החברה. לאחר מספר שעות קיבלתי הבטחה שהמכשיר יגיע מחר, ישירות ממי שאחראית על אנשי הקשר שלי (שאמרו, ואני מצטט, בערך - "גזר, זה שתציק לכל חברת ******* לא יעזור לך לקבל את המכשיר שלך". כן כן, אני קרציה, אבל קרציה א-סלולרית, וזה הופך אותי לקרציה נרגנת!).

ואכן, בעזרת השם והגרון שלי, המכשיר הגיע למחרת, והתקבל באהבה על ידי השותף שהיה בבית, במזל, כי אני לא יכול להיות בבית בשעות השליחות (פעילות של חוש"ן, הרבה יותר חשוב).

עכשיו אני בעליו של מכשיר חדש, א-לה-אייפון, ואני מתרה בכם, אנשים שאני מכיר ואין לי את המספר שלהם, שלחו לי אותו בסמס עם ציון העובדה שזה אתם. אלא אם כבר שלחתם לי במייל.

התשובה הייתה לא, למי שתוהה. א' - אני לא מזדיין בכסף (אם כי על זה אפשר להתפשר), ב' - אני לא מזדיין כשאני לבוש בבגדי נשים (אם כי גם על זה אפשר להתפשר) וג' - יש לי חבר (ועל זה אני ממש, אבל ממש לא מוכן להתפשר).

כך הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל.

אה, דיברנו על עבודה. אז כן, אני די שונא את העבודה שלי, למרות שאני משתדל להקרין חיוכים וכו', כי זה לא יעזור לי להיות עצבני, שום דבר לא ישתנה בהתנהלות פה גם ככה. אז אני אוציא את זה עליכם. עד ש.

חברה אחת שעובדת בחברת הייטק קטנה בצד השני של העיר העבירה את קורות החיים ששלחתי לה בשבוע שעבר (כי נמאס לי), ומחפשים אצלהם איזה משהו הייטקיסטי לואוטקיסטי לסטודנטים. ברגע שיגייסו ראש צוות, יגייסו גם צוות ויזמנו אותי כנראה לראיון. השכר דומה לשכר הנוכחי שלי, רק בלי סופי שבוע ולילות. שעות עבודה לבחירתי, בלי משמרות ושיט, ובלי סופי שבוע ולילות! אחרי שבוע (שבת עד שבת) שבו עבדתי 4 לילות (מתוך 8), ובלילות אחרים עשיתי דברים כמו לתפור תחפושת או לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה של השותף שלי ועוד ידיד ולפגוש את עיניים לשעה ואז לחזור ולתפור תחפושת, או להופיע ואז להשתכר מלא מלא, זה בהחלט ממלא אותי אושר לחשוב שיש לי סיכוי לעבוד בעבודה של אנשים אמיתיים, שבה נחים לפעמים.

בנוסף, שני חברים טובים שלי, סימן-תמיהה והפנתר (שלא שמעתם עליו עד עכשיו כי הוא פשוט לא גר בסביבה בכלל בכלל), הקימו יחד עם עוד... אחת חברת פרסום-שיווק-מיתוג. בהתחשב בזה שהם קיימים בתיאוריה בערך חודשיים, או קצת יותר, ועל הנייר פחות משבוע, וכבר יש להם די הרבה עבודות, הם רמזו לי לא בעדינות שאני כנראה אהיה האדם הראשון חוץ משלושתם שהם יעסיקו. וכן, זה מתאים לי לעבוד בתחום הפרסום. אין דבר יותר הומואי מזה, זה נכון, אבל וול.

שיהיה לכם שושן פורים שמח (פראיירים, גרים בערים בלי חומה!),

גזר.

נ.ב. מצטער שלא הגבתי לתגובות מהפוסט הקודם. זה ממש חראי מצידי, ואני אגיב להם אחרי שאסיים לטחון קצת אוכל מהארון בעבודה.

ולא ציפורים חגות ולא שום דבר.

לקחתי חופשה לא מתוכננת, בלי שום סיבה. סתם לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב פה. אם בעבר הייתי מוצא את הזמן באיזו משמרת לילה, או בשעות הבוקר המוקדמות לפני שכולם מגיעים למשרד, הרי שהיום, אחרי שכוח האדם צומצם באופן משמעותי והיקף העבודה גדל, אני מבלה את זמני בלענות להודים, אמריקאים, היספנים ושאר מוכי גורל על הבעיות הטכניות שלהם, וכאשר נשבר לי אני מכלה את זמני בבהיה במסך המרצד, או בחיפוש אחרי iPhone במאה שקל.

(רמז: אין)

אז בעבודה חרא ממש, אבל מה לעשות, זה מה יש. אני עדיין מתפלל שתימצא האפשרות לסיים את הלימודים השנה.

(רמז: אין)

אם אסיים אותם השנה, אוכל למצוא עבודה אמיתית, שלא דורשת ממני לבלות סופי שבוע או לילות במשרד, אלא אם אני רוצה ונהנה מזה. יתרה מכך, זה יאפשר לי (לצערי) לעזוב את עירי האהובה לטובת מגורים עם בן זוגי בעיר הגדולה, בירת ההומואים הישראלית. מה לעשות, אני יכול לעזוב, הוא קצת תלוי במקום המגורים שלו. מה גם שמחכה לי שם דירה (קטנה, ריקה, כמו באגדה) במחיר מצחיק במיקום מעולה...

עיניים ואנוכי מתקדמים מצויין. זה מרגיש כאילו אנחנו ביחד כבר שנים, למרות שעברו רק 4 חודשים.  זה נעים לי נורא, ואני מקווה שגם לו. יש לנו קצת קשיי תקשורת טכניים לאור העובדה שהוא עמוס מעל הראש בעבודה, ועכשיו עם המלחמה המשתוללת המצב לא טוב יותר. הוא יצא מהבסיס קצת לפני חצות.

אז איזה עוד עדכונים יש לי בשבילכם?

- לפני כמה שבועות הפגשתי בין עיניים לבין אחותי האהובה וגיסי. אחותי (כמובן) התלהבה ממנו, ודרשה בתוקף שהפעם הבאה תהיה ארוכה יותר כדי שהם יוכלו באמת לדבר. אני מקווה שהם ידברו עלי. רק עלי. אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו מוזמנים לקפה עם אחותי וגיסי, בתל אביב, לכבוד יום הולדתה של אחותי, בשיתוף עם בת דודתי וחבר שלה, וחבר טוב של אחותי... ובן זוגו. משעשע זה בטוח יהיה.

- בעלי הבית שלנו רוצים למכור את הדירה. ממש, אבל ממש לא בא לי להתחיל לחפש דירה חדשה ולעבור את הכאבראש של מעבר דירה נוסף. מצד שני, יש מצב שההורים של השותף שלי נוסעים לשבתון בחו"ל, ואנחנו נוכל להשתלט על האחוזה. היא קצת מרוחקת מהמרכז, אבל וואלה, כשלא משלמים שכ"ד, זה בהחלט סביל.

- ביום שישי לפני שבוע וקצת, בעודי יושב עם עיניים ועוד חברה בתל אביב, נהנים מהשמש ולוגמים קפה, התקשר אלי שותפי היקר כדי לספר לי שאחד ממכרינו המשותפים נפטר לפנות בוקר. אני בכוונה משתמש במילה ';מכר'; ולא ';חבר'; או ';ידיד';, כי מדובר בבנאדם שלא סימפטתי לחלוטין, וזה אנדרסטייטמנט. כן הייתי בשוק, וכן הרגשתי עצבות כלשהי על אדם שמת, אבל קשה לומר שזה זיעזע את המשך השבוע שלי. להשתתף בפסטיבל האבל ולספר כמה הוא היה בן אדם טוב סירבתי, מטעמי חוסר רצון להיות צבוע, והשארתי את זה לאנשים שבאמת היה להם אכפת ממנו. והיו לא מעט כאלה. מסתבר שרק בחברה שלנו הוא הרשה לעצמו להיות בלתי נסבל. בכל מקרה, אני מקווה שעכשיו טוב לו.

- הלימודים התחדשו וזה לא ממש כיף לי.

- אני קם עוד 5 שעות לעבודה.

אני מקווה שחידוש הרומן בינינו יחזיק מעמד, אבל רק אם תראו לי שאכפת לכם.

שיהיה לכם שבוע נפלע,

גזר

(וכן, תגובות תמיד מתקבלות בברכה)

באופן לא ברור, אני במצברוח חורף. זה קורה לפעמים, גם בקיץ כמובן, וכיאה לי, אני כל כך איטי שזה מגיע דווקא אחרי שנגמר הקור המקפיא והשמש ה"שקרנית", בערבו של יום די שמשי ונעים פה בבירת הנצח של.

אני אפילו לא יכול לשים אצבע על משהו אחד ספציפי שיכול לגרום לי לדאונר כזה. אולי זה משהו כלל עולמי כזה, כמו בפעם הקודמת שהייתי במצב כזה. למרות שהפעם הקודמת הייתה הרבה יותר קונקרטית, כי חזרתי מ"חופשה" במילואים, וכל צרות העולם נפלו עלי.

אז היום זה סתם דאונר קטן, שפשוט יעבור עם הזמן. אולי אם אני אפרוט את זה לסיבות קטנות הכל יראה יותר טוב.

היום הודיעו רשמית, שאחרי 89 ימי שביתה, שהם כמעט סמסטר שלם (פחות שבוע באוניברסיטה העברית), אנחנו חוזרים ללימודים. מה שזה אומר בעצם, שאחרי סמסטר שלם, כביכול (עשיתי שני קורסים) אני מתחיל שוב את הסמסטר, שיגמר בפסח, ואז תתחיל תקופת בחינות, וסמסטר נוסף עד אמצע הקיץ, עם בחינות בספטמבר. שזה מהמם.

מצד אחד, זה מבאס את התחת. מצד שני, הסתכלתי היום על פירוט הקורסים שכבר עשיתי, ונראה שיש מצב, בהנחה שיאשרו לי את תכנית הלימודים ואני אמצא עוד קורס וקצת לקחת, שאני אסיים את התואר כבר השנה, בשלוש שנים ולא בארבע כמו שחשבתי, ואוכל למצוא עבודה אמיתית שמעניינת אותי, כי בתכל';ס, נמאס לי כבר לעבוד בעבודות מזדמנות (וגם עבודה של 5,000 ש"ח לחודש זאת עדיין עבודה מזדמנת. אני רוצה 5 ספרות לפחות!).

אני תוהה ביני לבין עצמי, אם הפתרון נמצא לבסוף, למה היו צריכים למשוך את זה במשך שלושה חודשים. איפה הייתה אגודת הסטודנטים הנפלאה שלנו, איפה היו המרצים שבשנה שעברה המשיכו ללמד בזמן שביתת הסטודנטים, איפה היה ראש הממשלה (רמז - עסוק בלהתחמק מוינוגרד).

אני קצת מסתובב מסביב לזנב של עצמי בנוגע לכספים. עוד לא שילמתי שכר לימוד להשנה, וכנראה שנצטרך למצוא לזה פתרון כלשהו. אני בטוח שבסופו של דבר אני אסתדר, אבל זה קצת מתסכל שאני תמיד מכסה אחרי עצמי ולא מצליח לצאת מזה.

לא ראיתי את עיניים כמו שצריך כבר שבועיים בערך. הוא היה אמור לבוא אתמול ללילה, אבל הוא היה עייף וחולה ונסע לנוח אצל ההורים שלו. בשבועות האחרונים הוא עסוק בצבא, ואפילו לדבר בטלפון אנחנו לא מספיקים. לפחות ביום שלישי האחרון ';הברזנו'; מהאירוע הקבוע והלכנו לבלות קצת זמן איכות (היה איכותי בהחלט).

הספקתי גם לריב עם אמא שלי, וסוג של להשלים. היא התעצבנה שאני לא נחמד למשפחה, ואני ניסיתי להסביר לה שיש לי הרבה דברים על הראש, ושאני שוכח דברים גם ככה, אז במצבי הנוכחי אין פלא שלא זכרתי את היומולדת של האחיינית שלי. היא כמובן שולפת את קלף ה';אתה מעליב את אחותך';, רק שנראה שאחותי לא מודעת לקלף הזה כי כשדיברתי איתה הערב היא לא נשמעה נעלבת (סתם קרועה מעייפות).

טוב, זה היה פוסט מרמור. אחושלוקי מרמור.

השותף חזר הביתה עם אוכל של אמא, אני אוכל קצת, אתחבר לבקבוק טופי וודקה האהוב שלי, ואלך לישון כדי לקום מחר בבוקר לנסוע להורים, חזרה לירושלים וחזרה לת"א, לקצת זמן עיניים.

עזבו, אני פשוט לא מצחיק.

עדכון בוקר: המצב הרבה יותר טוב אחרי שירדתי אתמול על חצי בקבוק טופי וודקה וישבתי עם השותף שלי לראות קצת שטויות בטלוויזיה. לא שיש לי כוח לעשות את הנסיעות האלה עכשיו, אבל אין הרבה ברירה.

מחר מתחיל סמסטר א'1. בעסה - אני הייתי בא'2.