חיים של בחור אחד

ראיתם? עשיתי כותרת לרשימה! עכשיו אני רק צריך לא להיות בעבודה בשביל לעשות כותרת שגם תיראה מקצועית, ולעשות עוד כמה רשימות, והבלוג שלי יראה יותר טוב!

אני מתנצל. הגזמתי עם הכניסה לחדר המיטות, והתגובות שלכם האירו את עיניי. אני חושב שיש לזה קשר למתקפה ההורמונלית של החודשיים האחרונים בשילוב עם השעה המאוחרת. בכל מקרה, הקטע נערך.

אני חושב שמאז שאני ועיניים ביחד, שנינו רק אוכלים. ואני לא מתכוון ל'אוכלים בתחת'. גם, אבל לא רק. כי זה, עם כל הכבוד, לא משביע. את הקיבה, לפחות.

יש לנו (לי) מין מסורת כזאת, שבוצעה זו הפעם השלישית בסופשבוע הזה. הוא מגיע אלי לשלושה ימים מלאים פעם בשבועיים, וביום שישי אני מבשל לנו ארוחת ערב, ומזמין כמה חברים.

כמובן, שמספר שעות לאחר מכן אני מתחרט על כל העניין, כששני הכיורים בבית מלאים בכלים ואני עומד ומקרצף אותם למוות, כשהשותף שלי מתעקש לעזור למרות שהוא היה אצל ההורים שלו בארוחת ערב. הפעם השניה שאני מתחרט על זה היא כשאני מנסה לטפס על בן זוגי היקר באמצע הלילה וכל מה שאני מצליח להזיז זה את היד. שזה נחמד, אבל לפעמים אנחנו רוצים קצת יותר מזה.

הפעם השלישית שאני מתחרט על זה היא ממש עכשיו, אחרי שטחנתי את השאריות בעבודה, והאוכל ממלא כל חלקה טובה במערכת העיכול שלי, איפשהו מאמצע הושט ועד למורד המעי.

אבל לשאלתכם - כן, האוכל היה מצויין, כהרגלי. היום בבוקר (צהריים, על מי אני עובד, קמתי ב-3), חיסלתי כמעט לבדי חצי פאי שוקולד שהכנתי אתמול.

עיניים הזה שלי, כמה שהוא מקסים. אין לי מילים לתאר כמה הוא מקסים וחכם וכמה נעים לי איתו וכל הבילשוטים האלה. אני גם לא אעשה את זה, כי זה נהיה משעמם להחריד, ובטנם הרכה של קוראי כבר לא תעמוד בזה. למעשה, יותר סביר שבטנם הרכה של קוראי תעמוד בהצלחה יתרה כשאגיד לכם שהסקס מעולה, ורק נעשה טוב מפעם לפעם.

ביליתי עם הדוקטור חצי שנה מחיי. אחרי שעברתי עשרות, או בעצם, מאות מגעים מיניים (זאת לא התרברבות לשווא, זאת עובדה קיימת, לשמחתי ולצערי), הייתם מצפים שאני אבין שהכימיה המינית, שזה דבר חי וקיים, ביני לבין הדוקטור, לא ממש קיימת. הייתי צריך להבין שזה לא ממש כיף לי. זתומרת, הבנתי, אבל אמרתי לעצמי - 'נו, זה עוד יתפתח, נלמד להכיר אחד את השני' ועוד כל מיני דברים שקוראים בספרי הדרכה זוגיים. אני חושב שאחת הבעיות הבסיסיות בקשר שלנו הייתה ההעדפה המינית שלנו, או איך שלא קוראים לזה באטרף ובשאר אתרי הסקס-עלק-היכרויות. מה אני בא להגיד בעצם? שנינו אקטיבים. לקוראינו הלא-מתחנגלים אני אסביר, שהאקטיבי במערכת יחסים מינית הוא הצד החודר. לפעמים זה נלווה לכל מיני התנהגויות מיניות כגון דומיננטיות, אבל לרוב אקטיביות ופסיביות (שזה ההפך, הצד הנחדר) מצטמצמת רק לעניין החדירה (או, אם נהיה יותר בוטים, מי מזיין את מי), ושאר התנהגויות מיניות (מין אוראלי למשל) נקבעות בצורה כמעט רנדומלית. אז אם זה לא היה מספיק ששנינו לא היינו יכולים להנות מיחסי מין מלאים ביחד, הייתה לו חיבה מיוחדת לכל מיני דברים שאני לא אהבתי, ולהפך. הוא גם לא אהב לרדת ובערך עשה לי טובה כשהוא הסכים. בקיצור, היה לנו חרא סקס (חה חה חה, no pun intended), ובאין תחליף אחר, נאלצתי להסתפק ביד ימין ולהיות קרוב לא-מיני באמתלות ותירוצים שונים (השותפים בבית, הם ישמעו, פדיחות, אנחנו גם ככה צריכים ללכת, קבענו עם החבר'ה, באים אלינו חברים עוד מעט, לא התקלחתי ואני מזיע כולי, כואב לי הראש, אני במחזור).

כל העניין הזה השתנה מהר מאוד. נמצא איתי עכשיו בחור שנהנה מסקס ויש לו נסיון לא מבוטל (הוא עוד לא הספיק להגיע לרמות שלי, אבל וול, מעטים מצליחים. מעטים מנסים, האמת... ). אין לו חרדה משום דבר חדש. הוא נהנה מעצם המין. הוא נהנה ממני ואני נהנה ממנו. וכשיש גם אהבה, הכל הופך להיות יותר ויותר טוב. אני קצת מתבייש לומר שאתמול התחלנו לנסות דברים חדשים שמעולם לא ניסיתי, אפילו לא בסטוץ. דיברנו על זה עוד קצת אחר כך, ומסתבר שיש התאמה מינית לא רעה בינינו. וכן, בלי סקס, קשר לא מחזיק מעמד. עיינו ערך הקשר הקודם.

הפדיחה הכי גדולה בכל האירוע היא שנטשנו את השותף ועוד בחור שהיה אצלנו בסלון כשהם הלכו שניה לחדר אחר. פשוט התגנבנו לחדר שלי עם המשחק הנחמד הזה, והתחלנו להתעסק בשלנו. בשלב מסויים שמענו את השותף אומר לנו ביי וחשבנו שאנחנו לבד בבית. מיד הגברנו קלות את הווליום שלנו והמשכנו. קשה לומר כשלא נלחצנו כששמענו עוד קול אומר לנו להתראות ושנבוא לנעול את הדלת, זאת בעוד החבר הפלסטי נמצא, ובכן, איפה שהוא צריך להימצא. למזלנו, הוא לא נכנס לחדר כדי להגיד לנו את זה, כי אחרת נפשו הרכה הייתה מצולקת לעד.

אני מקווה שזה ברור לכל מי שקורא פה ומכיר את הנפשות הפועלות שהוא לא מעביר את המידע הזה הלאה, או דן בו בפני מי מהמוזכרים כאן. בקיצור, תקראו, תפנימו ותשתקו. כי אם לא - Revenge is a dish better served cold...

אני יכול לעבור לנושא קצת יותר רציני ופחות פופוליסטי? אני לא פה רק בשביל תאוות המציצנות שלכם, אתם יודעים!

בשבוע שעבר הרצתי בחטיבה שבה למדתי מטעם חוש"ן. אני, ועוד בחורה, התיישבנו מול חדר מלא במורות שהיחס שלהן נע בין לא אוהד למאוד מתנגד, וסיפרנו את סיפורנו האישי. זה היה יכול להיות קליל ונחמד, ללא שום בעיות, אלמלא זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי, ואלמלא לפחות חצי מהמורות שם מכירות אותי, למרות שסיימתי את לימודי שם לפני 11 שנה. הסיפור עצמו הלך די חלק, למרבה ההפתעה, למרות שכמובן שהרחבתי על פרטים לא מעניינים, ופרטים מעניינים יותר השמטתי (למשל, העובדה שהיו לי חברות, נשים, אמיתיות, עם כל האיברים שצריך). כנראה שאני כל כך מתורגל בלדבר על זה שאני הומו, ולענות על שאלות בתור הומו ייצוגי, ולהלחם את המלחמות על הזכויות שלי, שזה לא באמת משנה לי מה חושבת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים במרכז הארץ, ש"בן דוד שלה הומו ואין לה שום בעיה עם הומואים ולסביות, אבל בשביל מה צריך את כל המצעדים האלה'. לכו תסבירו לפוסטמה שמצעד הגאווה בירושלים הוא לא מצעד בשביל הכיף, אלא הפגנה, ושאני ועיניים לא יכולנו להיפרד היום בנשיקה כשהאוטובוס שלו הגיע, כי היו הרבה אנשים על האוטובוס, וחלקם לא היו מעריכים את הקצין ההומו.

החלק הכי חשוב בהרצאה היו, בשבילי, הסוף וההתחלה. ההתחלה, שבה זיהיתי את המחנכת האהובה שלי מהחטיבה, שנתנה לי כל כך הרבה כוח וגרמה לי ממש לחבב את השנים האלה בבית הספר. היא נופפה אלי, חייכה ושלחה נשיקה באוויר. בסוף ההרצאה, היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה, ואמרה לי שהיא מאוד מאוד גאה בי (לכי תעשי מצעד!) ושדיברתי כל כך יפה, וכל הכבוד לי על האומץ והיכולת. היא לקחה את הטלפון והמייל שלי ואני מקווה שהיא תעשה בו שימוש. אני נורא אשמח לשבת איתה לקפה, אישה מדהימה שכמוה. מבחינתי, גם עיניים יכול לבוא. הוא עדיין בקשר עם כמה מורות מהתיכון (טוב, זה היה לא מזמן) ואני לא יכול להגיד שאני לא מקנא קצת.

אמא שלי כמובן לא אהבה את זה. היא לא מסוגלת להתמודד עם רכילות. אמרתי לה שעם כל אהבתי אליה והרצון שלי לא לפגוע בה, זה היה לי חשוב לעשות את זה וזה חיזק אותי מאוד. אם למישהו יש בעיה איתי או עם זה שאני הומו, אמרתי לה, תתני לו את הטלפון שלי, את כתובת המייל, המסנג'ר או כל דרך התכתבות אחרת שאת מסוגלת לחשוב עליה, ושידבר איתי. נראה אם תהיה לו בעיה אחר כך.

יש מצב שתהיה לו בעיה ללכת.

כשהגעתי לחטיבה, כולי ילד גדול בן 25, נזכרתי באותו ילד בן 14 בערך, תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר, שדיבר עם איזה חבר אחר מהכיתה על כל מיני דברים של מין, והם שניהם הבינו שבא להם נורא לגעת אחד לשני בבולבול. זה קרה לראשונה מאחורי אולם הספורט בחטיבה, בשיעור חופשי. היינו עם בגדים ושכבתי עליו. גמרתי רק מההתרגשות ומהחיכוך בג'ינס, והסתובבתי עם הגועל נפש הזה כמה שעות אחר כך. לא רק הגועל נפש הדביק של השפיך. גם הגועל נפש של מה שעשיתי. אותו בחור המשיך ללוות אותי במשך 7 שנים אחר כך, כשהיינו נפגשים בכל מיני מקומות ונהנים אחד מהשני. תחושת הגועל נפש עברה מהר מאוד, לשמחתי.

אני עדיין רואה את אותו בחור, דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. אנחנו גרים באותה עיר ויש בינינו סוג של קשר רופף. אבל נזכרתי בו בהקשר אחד - הוא ועיניים חולקים אותו שם. הוא היה הראשון שלי, וכרגע, אני לא אתנגד שעיניים יהיה האחרון.

ניסיתי לסיים עם הפסקה הקודמת, אבל זה כל כך, כל כך לא אני! אז אסיים בלאקוניות פשוטה - השבוע אני מקבל מכונת כביסה חדשה! וופי! ווהו! יש לי בערך 50 קילו כביסה לעשות עכשיו! ולמרות הכל יש לי מספיק בגדים בשביל להחזיק עד יום רביעי! אני פסיכופט!

שיהיה לכם של שבוע פרסיל,

גזר.

אני יושב וכותב לכם, לכל אחד ואחת מכם, במקום ללמוד לבוחן שיש לי עוד שעה. העובדה שיש לי כאב ראש שמקורו בעובדה שהלכתי לישון ב-4 אתמול אחרי שעבדתי ב-sweat shop הפרטי שלי (דמיינו אותי, אצבעות דקות, יושבות ותופרות קילומטרים על קילומטרים של בדים, מנסה להשחיל חוט במחט תוך כדי פזילה, ופורם דברים שתפרתי עקום כי אני עייף ודואב).

אז נסעתי לאוניברסיטה, באתי להיכנס לשיעור, והבנתי שאני לא אשרוד אותו לבד. שינעתי את עצמי לקפיטריה ושם אני עכשיו (ג, תסתכלי מסביב, אולי זה אני שם עם המחשב הנייד). יש לי בוחן אחר כך, ואני לא יודע איך אני אכתוב כל מיני בילשוטים על חוקים הקשורים לסיכולים ממוקדים בראי המשפט הבינלאומי הפומבי. גונ"פ. גועל נפש.

עריכת תוספת: הקפיטריה מנקודת מבטו של הגזר. פרצופים טושטשו למניעת זיהוי וביצוע מעשים מגונים. אין לי מושג מי אלה, אבל הם עשו לי הרבה רעש.

אז מה חדש מה חדש מה חדש? האמת שאין הרבה חדש, ובגלל זה לא כתבתי עד עכשיו. לא שעכשיו יש לי הרבה מה לכתוב, אבל אז לפחות אני אוכל להאשים אתכם בהישגי האקדמיים הלקויים.

ביום חמישי הקרוב יצעד, אי"ה, מצעד הגאווה והסובלנות 2007, ברחובותיה של עירי הקדושה. נכון לעכשיו יש אישור משטרה לקיום האירוע, למרות שניצב מחוז י-ם, אילן פרנקו (החתיייייייייייייייייייייך!!!!!!!!1111), אמר שזה כפוף להתרעות שיהיו באותו זמן. החרדים מצידם מתפרעים פחות מהאירועים של נובמבר, אז במשך שבועיים צפון ירושלים (שזאת צורה מאוד מנומסת להגיד 'השכונות של הדוסים') בערה בניחוחות של צפרדעי זבל שרופים. להזכירכם, לבסוף בוטל המצעד והאירוע הפך להיות הפנינג במתחם/מכלאה סגור/ה, שאמנם היה נחמד, אבל הריח מהשפלה וביזוי.

השנה, כנראה כהחלטה אסטרטגית של הרבנים החשובים, ההפגנות מאוד מועטות וכוללות קומץ מאוד מצומצם יחסית של שבאבניקים, נערים חרדים שהיו מוגדרים כ'ערסים' או 'ילדי רחוב' בחברה החילונית. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בעובדה שהאירועים של נובמבר 2006 עוררו כזה הד שעודד ילדים וילדות חרדים לשאול ולחקור את ההורים שלהם מה זאת הגאווה הזאת, ומה זה ה'הומו-לסבים' האלה. אפילו להפגנת הענק שנערכה אמש ברחוב בר-איראן הידוע לשמצה במעוזי החרדים בירושלים הגיע מיעוט שבמיעוט ממה שצפו, לא יותר מ-3,000 איש.

באמת שאין לי בעיה שהחרדים יחשבו שאני תועבה, מגעיל, דוחה וחייב במיתה. הבעיה שלי היא בעיקר כשהם מנסים לבצע את פקודותיו של הקב"ה ולרצוח אותי בעצמם. אני אומר - תנו לקב"ה לשפוט אותי כשאעמוד מולו ביום מן הימים. אם ידון אותי לכף חובה, יהי כך. אבל תהיו בטוחים שאם תיפול שערה משערות ראשי, אני לא אהיה זה שאשן במיטה אחת עם לוציפר.

אני יודע שלא כל כך הרבה אנשים קוראים פה, או שכן, אבל אני כן אנצל את הפלטפורמה הזאת לקריאה אחרונה לפני שאני חוזר ללמוד -

בואו בהמוניכם לירושלים ביום חמישי. ההפגנה הזאת היא לא רק על זכויות הקהילה ההומולסביטרנס, ההפגנה הזאת היא על פניה של ירושלים ושל מדינת ישראל. האם תהיה זו מדינה דמוקרטית, בה כל אדם יוכל לחיות כרצונו כל עוד הוא לא עובר על החוק, או מדינה בעלת נורמות של דיקטטורות אסלאמיות חשוכות שבה סממנים של אהבה ותשוקה הם אסורים ודנים את המבצע אותם למוות.

ירושלים היא אכן עיר קדושה. הכותל המערבי, כנסיות הר הזיתים, מסגדי הר הבית, קברו של ישו, עיר דוד. מקומות קדושים שחוקי הדת חלים עליהם. אך מה הופך את רחוב המלך דוד לקדוש? האם מלון המלך דוד, או אולי עותק של פעמון החירות האמריקאי שנמצא בסופו, בגן הפעמון? אין ספק שאם עיריית ירושלים הייתה חולשת רק על האגן הקדוש, ודרך חברון בואכה כביש 1 הייתה מסמלת את הגבול בין ירושלים לעיר, לדוגמא 'קרית שלום', לא היה כל טיעון על קדושה באיזורים הללו.

מלבד זאת, כל אלה מכם שמסכימים עם הטיעוןן על קדושתה של ירושלים, בעצם מסמנים אותי כאדם טמא. כאדם מגעיל ודוחה, שמבזה את החברה והדת בה הוא חי, שמלכלך את סביבתו. אבל לא אני, לא בן זוגי, לא חברי וחברותי לקהילה, אף אחד מאיתנו לא מלכלך ולא מזהם. אנחנו אנשים יפים, טובים, שנותנים מעצמנו לחברה, שמנסים לחיות לפי דרכנו ולא לפי מה שמכתיב לנו ספר אחד.

ישנן מספיק סיבות למה המצעד הזה חשוב, למה כל הנראות של הומולסביטרנסימות היא חשובה, ולמה כדאי להביא את הנושא למודעות. אבל יש פוסט אחד בבלוג בתפוז, שמתאר את זה בצורה הכי טובה. אתם לא רוצים את זה על מצפונכם. ויש גם את הפוסט הזה. והבלוג הזה. יש בוחן בסוף השיעור.

הלכתי ללמוד,

גזר.

כן, אתם זוכרים אתמול שאמרתי שאני קם מוקדם? אז קמתי מוקדם, ומאז לא ממש ישנתי שוב. והנה אני פה איתכם שוב אחרי יום גדוש אירועים בצורה בלתי רגילה.

אז עבדתי היום בבוקר מוקדם. המשמרת זרמה די בניחותא, למרות שלא הייתה דקה שקט. אבל זה נחמד להיות הבכיר במשמרת, כי את כל הדברים המעצבנים אפשר להעביר לחדשים, ואני מתעסק בדברים חשובים שנותנים לי קצת קרדיט אצל הבוסים שלי. למזלי, בגלל הנסיעה לחיפה הצלחתי להתחמק מישיבת צוות משמימה. במקום זה קפצתי לקניון לקנות לי חולצה, במקום החולצה המג'ייפה שבאתי איתה אתמול.

בדיוק כשסיימתי את סבב השופינג שלי, גרוב אסף אותי מהקניון לחיפה, ואספנו את סימן תמיהה ועוד חברה סטרייטית-קווירית-תומכת-יותר-הומואית-מכולכן-ביחד ושעטנו לעבר חיפה, לתמוך במצעד הגאווה הראשון שנערך שם. פיסת היסטוריה. מכיוון שהתברר שיש לנו מקום פנוי באוטו, אחרי כל מיני שינויים בתוכניות, אספנו גם את הדוקטור בדרך, והפלגנו בדרכנו הארוכה אל עבר הכרמל. אני חייב לציין שהפתעתי את עצמי ואת כולם ביכולות הניווט שלי בחיפה, שמשום מה הייתה לי נורא ברורה. זה מה שהצצה קטנה במפה יכולה לעשות, אה? כשהגענו למקום, באיחור של שעה, מסתבר שהמצעד עוד לא התחיל, כי 16.30 בזמן הומואים זה בעצם 18.00.

ואז יצאנו לדרך. בערך שתי דקות אחר כך, נחו עיני על רועי 2.0, שגר בעיר הזאת. תהיתי אם אני אראה אותו, והתלבטתי בין רצון לראות אותו לידיעה הברורה שאם אני אראה אותו אני ארגיש חרא. למזלי, הדוקטור היה איתי, ולכן גררתי אותו לקול מחאותיו הנרפות שלא ממש בא לו לשחק במשחק הזה, להגיד שלום בנונשלאנטיות. ובכן, אמרתי שלום, הם הציגו אחד את השני, שני הגברים בחיי, והמשכנו ללכת. בדרך היו עוד כמה אינסידנטים מוזרים, כשמישהו צילם אותי וטען שהוא מכיר אותי by reputation ושאמרו לו שאנחנו דומים (ואנחנו לא, זה אפילו על סף המעליב). את הצעידה הקשה במעלה ההר, לאורך של בערך 200 מטר, קינחנו בארוחה באיזו מסעדה מקומית לא מוצלחת במיוחד, והתעופפנו הביתה. התפגרתי לי על הדוקטור ל-40 דקות שינה בערך, וכשהגענו הביתה עוד הלכתי לפגוש את שמחה ובן זוגה, וחזרתי הביתה.

קצת אחרי שנמרחתי למיטה כדי לנוח קצת, הרעש מבחוץ התחיל שוב. גם הפעם התקשרתי למשטרה, רק שהפעם התעקשתי שהם יגיעו ויטפלו בזה ולא רק יסלקו כמה אנשים מהרחוב. אז אכן שלחו ניידת, לקחו ממני תלונה, רשמו לי מספר אירוע, ואמרו שאם זה חוזר על עצמו להתקשר שוב והם יקבלו דו"ח. הלילה לא היה לי כוח, אבל מעכשיו מתחילים לדפוק להם דו"חות - לילה לילה. קפצתי להגיד שלום במועדון הבית ועפתי לי הביתה.

ולמה החמוץ?

1. קיצרו את המצעד בירושלים. הוא הפך למין ביזיון של 500 מטר, כי המשטרה שיחקה מלוכלך ודחתה את האישור, ולבסוף התנתה אותו בכל מיני דברים שהבית הפתוח לא מסוגל לממן, ולכן הם החליטו לשנות קצת דברים כדי שלא יבטלו את הכל בסוף. זה קצת מעצבן. במיוחד כשהרוחות מתלהטות שוב, ושורפים פחים ומרביצים לשוטרים, ומתקשרים לחבר המועצה שמייצג את הקהילה הלהט"בית במועצת העיר ומאיימים עליו נון-סטופ (הייתי לידו כמה שעות היום, הוא לא מפסיק לקבל טלפונים).

2. חסר לי קצת כסף. ידעתי שאני במצב לא מזהיר, אבל בדרך כלל חוסר הכסף הטוטאלי מגיע בסוף החודש. החודש הוא הגיע ב-15. אין משיכת כספים, אין שום דבר. גיליתי את זה במקרה כשקיבלתי את הכרטיס שלי, שנבלע כי טעיתי בקוד. כשהתקשרתי להפעיל אותו בטלבנק, זה הקריא לי את היתרה שלי. בהתחלה הופתעתי לגלות מספר ארבע-ספרתי שמתחיל במילה 'חמש', אבל רק כשבסוף המחשב הודיע 'חובה', הבנתי שזה לא כיף. לא נורא - בעקרון, אני צריך לקבל כספים מכל מיני מקומות, וכנראה הגיע זמן הגביה. אני מסרב להיות מודאג מזה.

3. הסרט שעשו עלי לא נחל הצלחה. הוא אמנם היה תרגיל לבית ספר לקולנוע, ואמנם דווח לי שהביצוע שלי היה מצויין, אבל עדיין מבאס אותי שבלונדי השקיע בו כל כך הרבה זמן וקטלו אותו. הוא אמר שהוא יספר לי בימים הקרובים מה אמרו. מזל שיש לו חבר שינחם אותו קצת.

4. רועי לא ענה לי ורועי 2.0 קצת מציק לי מאחורי הראש. לא ראיתי אותו מחובר למייל או למסנג'ר שבוע מאז ששלחתי לו. כשהוא סוף סוף התחבר פתאום, ציפיתי לקבל תשובה, ויוק. אין כלום. לא שלא צפיתי אופציה כזאת, אבל זה קצת מבאס. ואני לא אסרב לקבל תשובה גם אחרי שבועיים אם הוא רוצה להתבשל עם עצמו. ורועי 2.0, אני כל הזמן נזכר כמה הוא יפה. אבל יש לי את הדוקטור, שביליתי איתו זמן מדהים היום. לא יכולתי להפסיק ללטף אותו ולהחזיק לו ידיים. או כמו שהוא אמר - 'אני מבין שמצעדים עושים לך את זה. יאללה, מצעד כל יום!'.

5. עייפות. זה בעצם מה שהופך את ארבעת הסעיפים לקצת יותר מעיקים. אני חושב שזה הזמן ללכת לישון.

תהיו מה זה בסדר,

גזר.