חיים של בחור אחד

די נשבר לי שבכל פעם שאני יושב בתחנת אוטובוס, ואני מתכוון בכל פעם, מגיע אלי מאבטח של התחבורה הציבורית ומנסה לפתח שיחה כדי לקבוע האם אני מסוכן לציבור. אני לא מסוכן לציבור! כלומר, אני כן, אבל רק במצבים מסוימים, ולא כמו שאותו מאבטח חושב.

"אחי, מה נשמע?".

מפה יש שתי אופציות - אם ממש אין לי כוח (כי השעה 6 בבוקר ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט כי רק התגלגלתי מהמיטה לפני רבע שעה), ואני מהנהן, אז הוא לא יעזוב אותי עד שמילים עם פ' רפה, למשל 'מעלף', כדי שהוא יבחין במבטא הישראלי-יהודי שלי.הוא לא ישיג תשובה שתוכיח לו שהמבטא שלי רחוק מלהיות ערבי. רק אם אני אענה 'בסדר' רוטן, הוא יעזוב אותי. או אולי עדיף

לא משנה מה אני אלבש ומה אני אחזיק ביד, תמיד יחשדו בי. ואני לא רואה שום סיבה לזה. גם אם אני אראה כמו האוחצ'ה מהגיהנום או אהיה בטרנינג וטי שרט שאי אפשר להחביא מתחתיהם ולו מקל דינמיט אחד, תמיד יציקו לי. ולא, אני לא שחום בשום צורה. הכי שחום שאני מגיע זה 'אדום-שרוף', כנצר למשפחה גרמנית-פולנית-רומנית גאה.

לכו תבינו איזה איום רואים בי מאבטחים של התחבורה הציבורית פה.

מאוד נחמד לי עם הבחור החדש. לא ארחיב במילים, כי זה עינא-בישא. מחר ניפגש לנו ללאנץ' טרם עבודתי.

היום היה פה יום ירושלים. צעדת הדגלים המסורתית של הציבור הדתי. הרחוב הראשי נראה כאילו נשפכה פה מכולה של דוסיות, והניסיון לפלס את דרכי בהמון המשומל (מלשון שמלה) בלי לחלל אף אחת מהקדושות על ידי נגיעה של הומו טמא היה מאוד משעשע, במיוחד כשאני מת להגיע כבר הביתה.

בת-דודה של אמא שלי נפטרה השבוע. מסרטן. רווקה כל חייה, עם חיים שמבחוץ נראו די אומללים. אני מקווה שלא כך היה הדבר. בשלב האחרון היה לה סרטן וצהבת. בגלל הצהבת אי אפשר היה לטפל בסרטן, בגלל הסרטן אי אפשר היה לטפל בצהבת. לפחות נגאלה מיסורייה, ועברה לעולם שכולו טוב.

בקניון ליד העבודה שלי היה היום סטוק-דיי. באתי במטרה לבזבז את התלושים שיש לי עוד מפסח, אבל לא מקבלים תלושים על מבצע, אז בזבזתי כסף אמיתי. אלף-שלוש-מאות ש"ח לערך. ויצאתי עם 4 זוגות מכנסיים (שלושה קצרים, אחד ארוך אלגנט שהשיב לי את האיבר האבוד שלי - תחת), חולצה מכופתרת, שתי חולצות פולו, כובע, שני זוגות גרביים ושני זוגות תחתונים.

בדרך עוד הספקנו (אני וסימן-תמיהה שהצטרף אלי ל-spree) להרים לכמה מוכרים בחנויות בקניון. היה משעשע פלוס.

נא להרחיק אותי מקניונים בחודשים הקרובים.

ניצלו"פ (ניצול פוסט) - זו-שקוראת, מלא מזל טוב, ובהצלחה, ואני גאה בך (in more than one way).

אני הולך להכין שניצל,

שיהיה לילה טוב ופורה,

גזר.

שאני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שעל מספר הימים מיום שישי ועד היום אפשר להגיד את המילה האנגלית המושלמת - hectic.

תחילתו של הפיאסקו ביום שישי, עת הגעתי לתל אביב לעניינים תעסוקתיים. העניינים התעסוקתיים לא ממש מעניינים, אבל בואו נגיד שגיליתי שאני לא אוהב שמלקקים לי את הנעליים. משם נסעתי עם זו-שקוראת חזרה לביתה המעוצב להפליא, וקפצנו לאוויטה. המקום היה שומם, כיאה לשעה 4.00 בבוקר. אז הלכנו לישון אחרי ארוחת בוקר שכללה שניצל ופירה ב"דיטה", והתעוררנו נורא מוקדם, ב-2.

החלטתי לחזות באותו יום בגופות שזופים ולתת לגופי הצנום והלבנבן מעט צבע, על מנת שיתבלבלו ביני לבין יזהר כהן. אז נדדנו אט אט אל עבר חוף הים. הבחירה הטבעית שלנו הייתה חוף הילטון. חוף הילטון, לסטרייטים (טפו) מביניכם, הוא חוף מאוד, אהמ, קהילתי. אפשר להגדיר אותו כ'תצוגת בגדי הים של אטרף דייטינג'.

ואני מאוד שמח שבחרנו את החוף הזה, כי פגשנו שם חברים והכל ומגניב ויוווווו איזה כיף חחחחחחח ^^.

משם, המשכנו לאכול סושי. שוב. סושי זה טעים וטוב. הצטרף אלינו אחד החבר'ה שפגשנו בים. אותו אחד שכמה ימים לאחר מכן יאבד את אחיו. חזרנו לבית של זו-שקוראת, שם ארזתי את תיקי והחלטתי שאני נוסע הביתה, וחוזר עוד הערב לת"א כדי להספיק למסיבה, כי גם ככה תכננתי לחזור למרכז ליום הזכרון.

זו-שקוראת הצטרפה אלי, וגם החבר הזה, ישבנו עם סימן-תמיהה וחבר שלו לאכול, ארזתי תיק, עבדתי עם חבר על משהו בקצרה, ועפנו למונית שירות. כאן נכנס הפוסט שנכתב ממונית השירות. מיותר לציין שהמונית לא יצאה בזמן, ואת המסיבה פספסנו.

הגיע לו יום ראשון, ערב יום הזכרון. החלטתי שנורא בא לי ללכת לים. אבל אז לא התחשק לי ללכת לים. ואז כן התחשק לי להשתזף, אבל לא התחשק לי ללכת לים. אבל כן התחשק לי שופינג. אז לבשתי לעצמי גופיה, וגררתי את גב' שקוראת לסיור בויה דה לה אוחצ'ה התל-אביבית, הווה אומר - שדרות אוחצ'ילד, שינקין ובוגרשוב. כן כן, לבשתי גופיה. לראשונה בחיי הבוגרים יצאתי מהבית לבוש בגופיה. מה לא עושים בשביל לשזף את הכתפיים.

השלל מאותו יום - הרבה בגדים.

המלצה מאותו יום - חנויות טי-שרטס בבוגרשוב. 4 טי-שרטס מגניבים ב-100 ש"ח. שלא לדבר על שני הבוקסרים ב-50...

אוטובוס להורים, והופ, יום הזכרון.

את מוצאי יום הזכרון 'חגגתי' בעבודה. ראיתי את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. זאת מין מסורת קבועה, שלא משנה מה, אני משתדל לראות את הטקס. ראיתי אותו אפילו בלונדון, על האינטרנט. באיכות מחורבנת. כשרצתי לגג לראות זיקוקים מהר הרצל, גיליתי שיש רכס לא קטן שמפריד ביני לבין השמיים של הר הרצל, כך שכל מה שיכולתי לראות זה את העשן של הזיקוקים. כמה שעות אחר כך הגעתי בעצמי להר הרצל, להשתתף בלוויה הצבאית הראשונה בחיים שלי.

הלוויה הייתה נוראית. לא הכרתי את האח שמת, אני לא מכיר את ההורים, אני מכיר רק את החבר הזה. ולראות אותו מפורק ושבור לא עושה לך טוב. עמדתי עם חברים שלנו שבאו, ובכינו כולנו. כולם ספדו לו - דודה שלו, המנהלת מהתיכון, אחותו התאומה, בנות הדודות שלו... וזעקות השבר של כל הנוכחים. אי אפשר להישאר אדיש. עמדנו מחובקים, כשהרעשים של ירי הכבוד מתערבבים ברעשים של הזיקוקים מבמות הבידור בירושלים.

משם, ישר לתל אביב, למסיבה. חברים שלי הופיעו שם והבטחתי להם שאני אקח אותם. נכנסנו לאוטו והיינו צריכים לשכוח מהכל. שמנו שירים שמחים וניסינו להיכנס לאווירה.

המסיבה הייתה נחמדה. פגשתי שם שני חברים, שאמרו לי שרועי 2.0 נמצא שם. עם רועי 2.0, בניגוד לרועי 1.0, יצאתי למשך שבוע וחצי. הוא אותו אחד שהתחיל איתי, היה לנו שבוע וחצי כיפי, ואז הוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה, והוא מבולבל. ניתקתי את השיחה והלכתי לבכות על בלונדי ועל כל העולם. 4 ומשהו שעות של בכי, עם כאב ראש היסטרי ביום שאחרי.

אז אני, כמובן, לא יכולתי שלא לחפש אותו. הסתובבתי בין כ-1000 איש בניסיון למצוא את הפרצוף המוכר והיפה שלו, כשהלב שלי דופק. ודופק ודופק ודופק.

בסופו של דבר מצאתי אותו, חייכתי בנונשלאנטיות, התחבקנו ונראה שהוא שמח לראות אותי. ירדתי לרקוד איתו ועם עוד בחור, שנמרח עליו בצורה מוזרה (ולא, הם לא יוצאים או משהו, שאלתי). נמרחנו שלושתנו, דיברתי איתו קצת, נמרחתי איתו קצת לבד, אבל שום החלפת נוזלים. באיזשהו שלב החלטתי שמספיק וזה הזמן לחזור הביתה. הלכתי חזרה לחדר ההלבשה, לחברים שלי, וכיליתי את זעמי בפרצוף שלי. עם פינצטה.

יום אחרי זה לא ממש התעוררתי בזמן, ואיחרתי לעבודה. מזל שזה היה יום קצר ויצאתי מוקדם. לקחתי את בלונדי והעפתי אותנו חזרה לתל אביב. קצת לפני עוד הספקתי לשלוח מסרון (סמס!) לרועי 2.0, שהתגעגעתי אליו קצת. עד היום לא התקבלה תשובה. אולי הפלאפון שלו מקולקל ;-).  הגענו לאוויטה לראות עוד הופעה של חברים, ותוך כדי החלטתי להנות קצת. אז סימסתי לאיזה סטוץ עכשוי, וקבעתי איתו.

שלחתי את בלונדי חזרה הביתה עם חברה, הקפצתי את זו-שקוראת הביתה, כמעט עשיתי תאונה בדרך כשפניתי שמאלה כשלמסלול הנגדי היה ירוק, והגעתי אליו, לא לפני שהסתובבתי במשך חצי שעה לחפש חניה בגבעתיים.

היה מעולה, תודה. השותף שלו הצטרף אלינו. ככה אני אוהב את הזיונים שלי - מלוכלכים, חסרי עכבות וביזאריים ;-)

היום בצהריים הגעתי לעבודה מהבית של ההורים שלי. איחרתי, כמובן. לוקח שעות לנסוע את הדרך הזאת באוטובוסים. בבוקר עוד הספקתי להתכתב עם הדרמטית בסמסים כדי להסביר לה שאין לי כוח לשמוע את זיוני השכל שלה. ועכשיו, כהרגלי, אני בעבודה. מחכה שהיא תיגמר, המשמרת. יש לי עוד עבודה לעשות בלילה, עוד קצת מזומנים בשביל לבזבז.

תהיו טובים ותישנו הרבה,

גזר

יהבנתי שיש לי משפחה אלטרנטיבית. אין שום רע במשפחה הביולוגית שלי, לפחות לא יותר רע מכל משפחה ישראלית-ממוצא-פולני אחרת שאני מכיר. אבל יש לי פה בעיר גם משפחה גדולה, אלטרנטיבית.

כשעברתי לפה, לפני שנה וחצי, הכרתי שניים וחצי אנשים, ביניהם השותף שלי וחברינו המשותפים. לאט לאט הכרתי גם חבר'ה מהלימודים, והייתי יוצא מדי פעם לשתות בירה איתם, או שהיינו הולכים לאכול משהו בעיר, או כל בילוי אחר שאני יכול לחשוב עליו. חברים, וזה במקביל להתפרקות החבורה שלי מהבית, בגלל אותו אחד שהזכרתי כבר. אז היו לי חבר'ה, והיתי מגיע לפעמים להורים שלי ונפגש עם חבר'ה שם, ופה ושם שיגועים עניינים.

אבל לאט לאט התחלתי להכיר עוד אנשים. אדם אחד, ואז חברים שלו, ועוד חברים, ואנשים אחרים שהוא מכיר, ואנשים אחרים שאני מכיר, ולאט לאט נוצרה לי משפחה. משפחה שהעברתי איתה חג או שניים כשלא היה לי כוח לחזור להורים שלי או כי העדפתי לבלות איתם את הזמן, משפחה שאחד מחבריה יהיה תמיד זמין אם יש בעיה, משפחה שמכירה את כל השגעונות והשטויות שלי, וחלקם אפילו מצחיקים אותם. כזאת שמחבקת כשצריך, ומרביצה כשמגיע (לא אלימות פיזית אמיתית,, אין צורך להתקשר לקדמן. בעצם, אין צורך להתקשר לקדמן כי כבר קצת עברתי את הגיל).

הפעם הראשונה שהבנתי את החשיבות של המשפחה הזאת, הייתי כשרציתי לצאת מהארון מול ההורים שלי. מול חברים שלי יצאתי ברגע שהבנתי בעצמי. זה היה פשוט ונחמד. אבל הורים - זה משהו אחר - אני לא אוהב לערב את ההורים שלי בחיי הפרטיים, וזה גם ככה משהו שמאוד קשה לעשות (ועל זה בפעם אחרת). המשפחה הזאת נתנה לי ייעוץ (כי רובם כבר עברו את זה בשלב זה או אחר) ותמיכה. ישבתי עם חבר (אח? אמא? אבא? דוד? סבתא? זאת משפחה מאוד מעוותת...) לאכול משהו כמה ימים לפני שתכננתי לספר להורים, והוא שאל אותי מה יכול להיות הדבר הכי גרוע שיקרה לי. אמרתי שאלימות זאת לא אופציה, לא אצל ההורים שלי, אבל מקסימום, ושאני בכלל לא צופה שזה יקרה, זה שהם יודיעו לי שהם מנתקים איתי כל קשר, ואז אני פשוט אצטרך לארגן את עצמי, להפסיק ללמוד לתקופה ולהרוויח כסף כדי להחזיק את עצמי בלעדיהם, אבל שזה אפשרות כל כך לא סבירה, אבל הכי גרועה. אחרי הנהון ומבט אמפתי הוא אמר לי 'רק תזכור שיש לך גם משפחה פה'. משפטים כאלה מחממים גם את הלב של כלבות זקנות ומרירות כמוני.

חצי שנה אחרי זה, הגזר פוגש בחור מקסים בתל-אביב, הם נפגשים עוד פעמיים, הסקס מטורף, והגזר מתחיל להתאהב. בשיחת טלפון שבוע אחרי זה, נפרדנו. לא בצורה מגעילה, הבחור אמר שהוא לא בדיוק יודע מה הוא רוצה, ואיפשהו גם האקס היה מעורב בזה, מה שהעיף אותי לתהומות של דכאון רציני. צעדתי לי חזרה עם עיניים לחות לפאב הקבוע שם ישבו רוב חבריו, ביקשתי מהבעלים שהיה בבר וגם הוא אחד מחברי האהובים, משהו חזק לשתות, וסיפרתי לו שזה נגמר עם הבחור המקסים. אחרי כמה כוסות משקה מחוזקות, התחילתי להרגיש את הדמעות הרציניות עולות לאט לאט למעלה, ופרצתי בבכי מתייפח, מהסוג הבלתי נשלט. כמויות האהבה שהורעפו עלי באותו הערב מהחברים שלי הם מה שהחזירו אותי בימים אחר כך חזרה למסלול. כל אחד שראה אותי דומע את עיני למוות חיבק אותי חיבוק חזק, בלי להגיד כמעט אף מילה. חבר אחד אמר לי שאני חייב לזכור כמה הם, חברים שלי, אוהבים אותי, ושאני מוקף בכל כך הרבה אהבה. אוי, כמה שאהבתי אותו על המשפט הזה.

את הערב הזה סיכמתי בצעידה קצרה חזרה הביתה, ראש לאסלה, ניסיונות כושלים להקיא, התעלפות מוחלטת על המיטה תוך המשך ההתייפחות, שינה עד הצהריים ובחילה איומה ב-24 השעות שלאחר מכן. מסקנה ילדים? שני וודקה רד בול, ייגרמייסטר ולונג איילנד אייס טי מחוזק בצירוף שברון לב קטנטן, זה לא נעים.

משפחה לא-ביולוגית שלי, אני אוהב אתכם הרבה.

ולאירועי היום שעבר, חשובים לא פחות

אני נוסע מחר לטיול, והייתי אמור לנסוע בטרמפ עם חברה להורים שלי ומחר בבוקר לנסוע לטיול משם, אבל לא היה לי כוח לנסוע והעדפתי להישאר פה עם חברים שלי ועם חברה שישנה אצלי, אז הלכתי לאכול לצהריים קצת סושי איתה ועם עוד חברים, ביניהם בחור אחד מקסים, שהוא במקרה ובלי קשר לכלום, טרנסג'נדר, או בשפת היומיום, טרנס. במקרה שלו, זה אומר שהוא, בפשטות ובלי להיות פוליטיקלי קורקט, גבר שנולד בגוף של אישה והוא, וכולם, מדברים אליו ועליו בלשון זכר. כשרציתי ללכת עם החברה שישנה אצלי לאיזור התעשייה לקנות את השידה שאני צריך (אין לי מקום בארון לכל הבגדים שלי...) הוא הציע להקפיץ אותנו, ובסופו של דבר גם הצטרף אלינו. משם זה התגלגל לשופינג בחנות העודפים הסמוכה של קסטרו, שם ניסיתי לבזבז את התלושים שקיבלתי מהעבודה לפסח וכפרס על התחפושת לפורים, אבל הם לא מקבלים תלושים. אבל כבר הגעתי, מה, לא נעשה שופינג? אז בזבזתי 480 ש"ח. לא נורא. ועוד נשארו לי תלושים. אז יצאתי גם עם שידה חדשה שהתחלתי להרכיב (לא פשוט כמו איקאה!) וגם עם הרבה בגדים לשים בתוכה. אז הגענו שלושתנו אלי, לאכול בביתקפהמסעדה ליד הבית שלי, המשכנו לפגוש את החבר'ה, בילינו בערב נחמד, וחזרנו לאותו מקום, הפעם בשביל קינוח, עם כולם... ועם כל מה שאכלתי היום, אני עדיין נראה כמו פליט בוסני. בהחלט יום פורה ונחמד, בלי עבודה, בלי לימודים ובלי יותר מדי דברים כבדים.

כשפגשתי את החבר'ה, היו שם גם שני החברים שלי שהתחילו לצאת ולא סיפרו לי. אמרתי שלום, כי טינה אני לא יכול לנטור להם, והלכתי לחדר האחורי. ואז נכנס אחד מהם, ההוא שיצאתי איתו אז, ואמר לי שהוא סיים את זה בדרך לפה. הרגשתי קצת רע עם עצמי שזה ממש קצת שימח אותי, אבל מכיוון שבכל מקרה זה לא היה רציני, הבחור השני יתאושש עוד מעט. את עזרתי לא יכולתי להציע כי הייתי תקוע בין שניהם ולא רציתי להביך. אבל הוא קיבל את החיבוק הנורא נורא גדול שלי, והחלפנו כמה מילות עידוד בגרמנית (פטיש משותף של שנינו, הייקים).

וכמו שאמרתי, מחר אני נוסע לטיול, מין קבוצה של הומואים שיוצאת לטייל ביחד בלי גוף רשמי שמארגן. כל חודש וקצת למקום אחר, עם גרעין קבוע ואנשים מתחלפים. הייתי בטיול כזה פעם והיה נחמד. אני מקווה שהפעם ההומופוביים העצמיים יהיו מיעוט בלתי מורגש, כי אין לי כוח להתחיל להצדיק את עצמי שאני לא עומד בסטנדרטים של הגבריות המסוקסת שהם חושבים שצריכה להיות מנת חלקם של ההומואים באשר הם, או להסביר להם שניתוחים לשינוי מין, או בשם הנכון יותר, sex reassignment surgeries, הם לא מה שגורמים ל'בעיה' הזאת, אלא להפך. לא יאומן כמה סתומים אנשים יכולים להיות, או לפחות מושפעים בצורה מחרידה מהחברה הסגורה שסביבם. מישהו אמר לי בזמנו שהם מנסים להציב את גבול ה'נורמליות' קצת אחריהם, וכדי שהם ייחשבו לנורמליים למרות שהם הומואים, הם צריכים קבוצת ייחוס 'לא נורמלית'.

אני צריך לקום ב-6.30 כדי לנסוע לתל אביב לפגוש את מי שייקח אותי ועוד חבר לטיול, והשעה כבר כמעט 5. ויתרתי על שנת הלילה, ואני אשן בדרכים, כי התיק עוד לא ארוז ואני פשוט לא אקום. נראה בדקות הקרובות מה קורה איתי. מהטיול, ישירות חזרה למשמרת לילה בעבודה במוצ"ש... איזה כיף :-)