חיים של בחור אחד

בשבוע שעבר התמזל מזלי להיות נוכח בחתונה של זוג גברים. כן כן, זוג גברים שעשו חתונה כמו שאתם מכירים משלל חבריכם המתרבים, עם חופה והכל, ובמקום כוס הם שברו... ארון. כמה הומואי. זה לא שהגעתי לאירוע בזכות עצמי, אלא הגעתי בזכות מקצועי השני, האומנותי. אני והשותף שלי (לדירה, לעבודה וכו';) התבקשנו להופיע שם, והאמת, אחת ההופעות הכיפיות שהיו לי. כל האירוע הזה גם בא לי טוב אחרי שרשרת הופעות שלא התכוננתי אליהן כמו שצריך ונראו כמו הפרצוף של רוחמה אברהם (בלילא!), והכסף בכלל היה מועיל. אבל לא על זה התכנסנו כאן לדבר.

הייתי בחתונה של זוג גברים. זה היה מרגש בצורה שאני לא יכול לתאר, למרות שההכרות שלי עם בעלי השמחה היא מינימלית. החל בעובדה שההורים שלהם עמדו מתחת לחופה איתם (בזמן שאני עדיין מחכה שאמא שלי תזמין את הבן זוג שלי לארוחת ערב), שהם רקדו סלואו לצלילי השיר שלהם, ושהשיר הסוגר היה ';זכיתי לאהוב';. אפילו כלבת קרח כמוני הזילה דמעה בסוף הערב. מזל שהורדתי את האיפור. את רובו, לפחות.

בכלל, כל החתונה הזאת, כל עוד לא נכנסתי לתפקיד שבשבילו שילמו לי, העבירה אותי בגלים עולים ויורדים. זה התחיל בהבנה מוזרה שאין מצב שאני מסוגל לעשות דבר כזה, והמשיך בהכרה שאולי כן, שאולי אני כן רוצה למצוא מישהו אחד, להישאר איתו כל הזמן, לבלות איתו את כל החיים, את הרגעים הטובים והרעים ואת הרגעים סתם, שחוזרים מקניות ביום שישי בצהריים.

יש לנו עוד זמן, לעיניים ולי - אנחנו אפילו לא שלושה חודשים ביחד. יש לו עוד כמעט שנתיים עד שהוא מסיים את שירות החובה והקבע שלו, ואני קודם צריך לסיים את התואר המיותר הזה שלקחתי על עצמי.

<פאוזה>

תואר מיותר. אבל בלי התואר הזה מי הייתי?

בחרתי את התואר הזה לפי המקום שבו לומדים אותו, ואת המקום שבו לומדים אותו לפי התואר. בחרתי להיות רחוק מההורים אבל קרוב. בחרתי את ירושלים שהיא מהיפות בערי העולם, על אף כיעורה.

לולא התואר הזה, לא הייתי מכיר את חוג החברים הנוכחי שלי. לולא חוג החברים הנוכחי שלי לא הייתי טורח להגיע באמצע השבוע לתל אביב. לולא זה, לא הייתי פוגש את עיניים. אולי יש משמעות בתואר הזה בכל זאת. למרות שאני לא רואה את הסוף שלו, גם בשנה ג'; המושבתת.

אולי כשאסיים את התואר, או כשהוא יסיים את השירות, מה שיקרה קודם, נעבור לגור יחד. למה אולי? כי זה תלוי אם נהיה עדיין יחד. אם נמשיך לשכב אחד ליד השני וללחוש מילים של אהבה אחד לשני באוזן, יש סיכוי סביר שזה יקרה. ואיפה נגור? ירושלים? תל אביב? חו"ל? הצלחתי לגרום לו להתאהב בירושלים, והוא החזיר לי את האמון בתל אביב. אבל זה כל כך רחוק עכשיו...

סימן-תמיהה סיפר לי היום שהוא מתחיל לחפש עבודה גם מחוץ לעיר, כלומר, יעבור מפה. הוא, שסימל לי את ירושלים מהרגע שהכרתי אותו, ממש שוקל עזיבה בגלל מחסור בעבודה נורמלית שמתאימה לאדם בגילו. ניהלנו שיחת-מסנג';ר-בעוד-עשר-שנים, כששנינו נהיה עמוק בתוך הביזנס של המדיה-תקשורת-פרסום הכל-כך הומואי סטריאוטיפי ששנינו נמשכים אליו משום מה. מקווה שחברות תחזיק מעמד גם עם עזיבה, או שהוא לא יעזוב.

אז בנימה אופטימית זו, הרשו לי לאחל לכולכם שנה טובה ומוצלחת, שזאת תהיה השנה שבה סוף סוף כל אחד מכם יאהב את עצמו בלי גבולות.

אה, וגם שלא תדרכו על קקי.

גזר.

קודם כל, למי שלא שם לב, הרווחתי לעצמי מנוי פרו. העניין בישראבלוג עכשיו הוא, שכולם יקבלו בסוף מנויי פרו. זה מתחיל כמו בג'ימייל, בחבר מביא חבר, ובסופו של דבר כולם יקבלו את המנוי הזה. אז אני קיבלתי אחד מי"ג, שלשם האנונימיות שלי אני לא אקשר לבלוג שלו, ואיתו הסליחה. בכל מקרה יש לו מספיק רייטינג!

סיומה של משמרת לילה, מוצ"ש. אין טיפת עבודה, ואני העסקתי את עצמי בלנסות למצוא איזה שיר אני אבצע בהופעה של יום שני הקרוב. עכשיו אני קולט פתאום שלא כתבתי על זה כלום פה - אבל לפני כמעט חודש, הבר היחיד של הקהילה הגאה בירושלים נסגר לבלי שוב. הוא נסגר בין השאר בגלל סיבות כלכליות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויושבות כל הערב על בקבוק קולה, ולא בצורה המילולית), סיבות אנושיות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויורדות כל הערב על בקבוק וויסקי ועושות רעש), וסכסוכים בין השותפים, בעלי המקום. קשה לומר שזה היה לי קל. סאגת ערבי הפרידה הייתה עצובה מאוד, אבל מצד שני, אפשר להמשיך הלאה. Show Must Go On. אז בערב הסגירה הופעתי, כי לא יכולתי בלי הופעת פרידה אחרונה, דמעתי על הבמה (אין תמונות, למה ציפיתם?) כששרנו ביחד שיר פרידה, ונשארתי עד הרגע האחרון, כשזה רק אני, השותף שלי, סימן תמיהה ובן זוגו (שהוא אחד הבעלים, וגם חבר יקר לי עד מאוד), י"ג מהפסקה הפותחת, ועוד איש אחד, שזה לא שהוא לא חשוב בפני עצמו, אבל לבלוג הזה הוא לא באמת חשוב. עמדנו והזלגנו עוד דמעות, כשהשותף ואני עומדים ועושים תזמורת-בצורת על השיר 'לקום מחר בבוקר'.

קמתי למחרת בבוקר, אבל שיר חדש בלב זה לא היה. זה היה בעיקר עיניים צורבות, והגררות איומה לביה"ח הדסה עין-כרם כדי לצפות בפעילות של חוש"ן. מאז הספקתי לבנות את הסיפור האישי שלי, שאולי אכתוב אותו פה בפוסט הבא, רק כדי שיהיה לי תיעוד של 20 דקות סיפור על החיים שלי. אני הולך לעוד שתי צפיות, כדי להיות מסוגל להעביר את ההרצאה בחטיבת הביניים שבה למדתי, מול המורות שם. תחשבו מה זה, לעמוד מול המורות שלכם מהחטיבה, שהכירו אתכם בתור ילד קטן, רזה, חנון ושמין זה ממנו והלאה, לבחור, אהמ, נאה למדי, שמדבר באופן גלוי על מין, ואין לו שום בעיה עם עצמו. סוג של נצחון. שבירה מוחלטת של הציר האחרון שנשאר אולי בארון המזורגג.

אני מקווה שהמורה להתעמלות לא יכעס כשהוא יגלה מה הייתי עושה בשירותים כשהייתי מבריז לו מהשיעור...

את כל הסופשבוע האחרון ביליתי עם עיניים שלי. מכיוון שהוא בצבא () וגר במרכז (לבד, הוא שוכר דירה, ההורים שלו גרים רחוק רחוק) ואני עובד וגר בירושלים, אנחנו לא יכולים להיפגש כל כך בקלות באמצע השבוע, וכשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו קמים מוקדם. אז החלטתי שאנחנו עושים צימר, אבל בזול. הוא יבוא אלי, ואנחנו פשוט לא נעשה כלום שאנחנו לא חייבים. בסופו של דבר, לא ממש יצאנו מהבית, או עזבנו אחד את השני ליותר מדי זמן. הוא הגיע אלי ביום חמישי בערב, ואני בדיוק סיימתי להבריק את החדר שלי, שהיה חורבה מבולגנת והפך להיות חדר גדול, יפה, חמים וביתי, עם מצעים חדשים מפליז (זה נעים, אין לכם מושג). אפילו שמתי פרח על המיטה כשהוא הגיע, כמה קיטשי ורומנטי.

אכן לא ממש יצאנו מהבית, מלבד ללכת לשוק ביום שישי בבוקר (צהריים, בעצם, הגענו ממש בסגירה, לפני שבת), כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב שהבטחתי לבשל לו בערב. לארוחה הוזמנו גם סימן-תמיהה ובן זוגו, וזאת בעצם הארוחה הרצינית הראשונה שאני מבשל מזה זמן מה, ארוך למדי ויותר מדי. במעונות שנאתי לבשל, ובדירה הקודמת בכלל, עם המטבח המטונף והצפוף. אז אחרי שהברקתי וקירצפתי במשך 4 שעות את הכיריים והתנור שקיבלנו בירושה מאחיה של בעלת הבית, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנצל אותם. ועל מי אם לא על עיניים שלי?

אז מה הגשנו? למנה ראשונה היה לחם תירס (קניתי תבנית סיליקון, זה גאוני) וסלט ירקות פושט אבל טעים, בתוספת אבוקדו. יאמי ובריא. למנה עיקרית הכנתי חזה עוף בצ'ילי מתוק, רימונים ושום, ובצד אורז בר עם תערובת מיוחדת לאורז שקניתי בחנות תבלינים, עם כל מיני אגוזות נחמדים כאלה, בשדרוג של צימוקי חמוציות שהיו לי בבית, ופירה תפוחי אדמה עם שבבי בצל. לקינוח הכנתי קרם ברולה, כולל השריפה של הלמעלה. היה משובח להפליא. מעורר תאבון. אחרי שהם הלכו, ונשארנו לבדנו (השותף לא היה בבית) עם הכלים, הספקנו להתגפף על הספה ולהרגיש את רעידת האדמה השניה, ולראות סרט טיפשי, כשקיבלתי טלפון שיש עוד חבורה בדרך אלינו. אז הגיעו עוד אורחים. בסופו של דבר, השותף גם חזר, וישבנו עד בערך 5 בבוקר.

כשקרסנו למיטה עיניים אמר לי שהוא שמח שזה רציני, ושזה לא היה עניין של שבועיים. כי אנחנו חוגגים חודש. ממש היום. הסברתי לו שבחיים לא הייתי מבזבז אותו על עניין של שבועיים. חבל עליו.

בחודש הזה גם הבנתי שכנראה שמה שהיה לי עם הדוקטור היה לא נכון. אני לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא היה לי מאוד חשוב, והוא בנאדם נפלא. אבל היה חסר שם אלמנט מאוד חשוב, וזאת משיכה. כי בלי משיכה, אנחנו סתם חברים טובים. וגם אם הייתה משיכה, היה בינינו כנראה שוני מיני כל כך גדול, שזה פשוט לא היה זה. וכשהוא יסיים עם הספייס שהוא רוצה לקחת (אני מניח שלא קל לו לראות פתאום שאני 'תפוס', כמו שלי לא היה קל אם הייתי רואה אותו דבר) אני אשמח שנחזור להיות בקשר, כחברים טובים. כי כאמור, הוא איש מקסים, ואני לא מצטער לרגע על חצי השנה איתו.

סיפרתי לכם כבר שפיטרו אצלנו מלא אנשים. המצב חרא. כל משמרת הופכת להיות קשה יותר מקודמתה, יש לנו יותר עומס, ובעיקר, מצפים שנספיק אותו דבר כמו שהספקנו כשהיינו פי שניים. אבל להתפטר עכשיו יהיה מטורף, ומרושע כלפי מי שפיטרו בגלל שאני אמרתי שאני נשאר.

אני לא יודע מי מכם זוכר שסיפרתי פה על 'הדרמטית'. אבל היא הוצאה סופית מחיינו הקולקטיבית. היא נתפסה בשקר מאוד גדול, שמועה שהיא הפיצה לגבי חבר קרוב שלי, שגילוייה גרם לדומינו היסטרי שדי מוטט את כל מה שהיא בנתה עליו. כל מיני שקרים קטנים וגדולים אחרים נחשפו, ולאנשים נמאס ממנה סופית. היא נשלחה לבידוד בינתיים, כשאין מישהו שבאמת מתקרב אליה, ואם כן, זה רק בשביל לעקוץ ולדקור. ומכיוון שכל האנשים עכשיו מאווררים את הרוע שלהם ואת הטינה שלהם כלפיה, אני גם שומע כל מיני סיפורים שהיא סיפרה עלי, וכל מיני דעות שלה לגבי. אני מוכן לסבול הרבה מאוד דברים, אבל לא שקרנים או אנשים צבועים. ברגע שאני תופס מישהו ששיקר לי במשהו וגרם לי לחוש כלפיו אמפתיה בגלל זה, מבחינתי הוא היסטוריה. קרה בעבר, ואני חושש שיקרה שוב בעתיד. אני מניח, שבדומה לנצרות, הדרך הכי טובה היא להתוודות. אולי אם יהיה הסבר הגיוני, אני אוכל לסלוח. אבל אם אני אגלה את זה לבד - איך אמרו ב'קיל ביל'? - הנקמה טובה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אני מסיים לעבוד עוד מעט, אתפוס עם הבחור שעובד איתי במשמרת הזאת טרמפ למקום שבו יש אוטובוסים ישירים הביתה גם בבוקר (בניגוד ל, נגיד, פה), אקרוס למיטה לכמה שעות, ואקום ללימודים. יש לי דבר אחד להגיד לכם על כל הדבר הזה - בעעעעעע.

שיהיה תחילת חורף נעים,

גזר

נו, אז התגעגעתם אלי בזמן שנלחמתי למען המולדת?

שבתי לי ביום ראשון שעבר אחרי שסגרתי שבת (!) במילואים (!). החיילים בבסיסים עובדים בסבבים, כלומר, כל אחד סוגר שבת אחת לשתיים, לפי סדר מסוים. כך שיצא שרוב האנשים שהכרתי (כי הם היו בבסיס כשהגעתי בשבוע לפני זה ולא היו בבית) נסעו הביתה לסופשבוע, וזה כלל גם את הקצין שהיה אחראי עלי, הבחור החמוד-למדי-יש-לך-מזל-שאני-תפוס-חזק, ואני נותרתי בדד ומשועמם. אפילו ספר לא הבאתי.

זה גרם לי קצת לחשוב על כל מיני שינויים שקרו מאז שהייתי בצבא. וזה, למי שלא מצליח לחשב, שלוש שנים וחצי. שלוש שנים וחצי מאז שהשתחררתי, ובערך שנתיים מאז שהפסקתי לעבוד בצבא בתור אזרח (גם את זה עשיתי). ואז זה היכה בי:

כמות ההומואים ביחידה שלי מצטמצמת. האופנה הנוכחית אצלנו זה... לסביות.

אם בזמן השירות שלי (כשהייתי סטרייט בכלל, על מה אתם מדברים?) היחידה הייתה מוצפת הומואים, היום הלסביות מתחילות להרים את הראש ולהשתלט לנו על היחידה, כאילו אין מספיק תקנים בחיל התובלה או בשריון.

שלא תבינו אותי לא נכון, מקומם של ההומואים לא נפקד ביחידה, והפורום המיוחד ברשת הדוא"ל היחידתית להומואים עדיין קיים, רק שהוא מקבל לשירותיו גם לסביות עכשיו. זה - עוד לא עשו. מה שכן, כמויות המחמאות שקיבלתי, בתור בשר חדש, איכותי, בל תתאורנה. אני מילואימניק, זה הופך אותי למישהו עם נסיון חיים, אבל מכיוון שאנשים שם עוד זוכרים אותי, אני גם לא זקן מדי. הדפתי את הצעירים השונים באמצעות שילוב של המילה 'חבר שלי' בכל מיני משפטים אקראיים, וקיטורים בלתי פוסקים על העובדה שהוא סובל בקורס קצינים בעוד שאני נהנה מהמזגן שיש במגורי הקצינים ובמשרדי העבודה.

אבל אם הייתי צריך תזכורת לכוח ההומו-תל-אביבי ביחידה, קיבלתי אותה ביום שלישי, כשביקשתי קבל עם ופורום ממי שמגיע לאויטה באותו ערב למסור ד"ש לחבר שהופיע שם. יום לאחר מכן קיבלתי ממנו סמס המום ששלושה אנשים שונים מסרו לו ד"ש ממני, והוא תהה בקול האם מחבל שרוצה לפגוע ביחידה צריך להתפוצץ בדארק-רום.

דארק-רום (ש"ע) - חלל חשוך, לרוב במסיבות גייז, המאפשר לקיים אקטים מיניים עם בני זוג מזדמנים בחסות העלטה המוחלטת. אוחצ', אל תשאלי איזה לירד פגשתי אתמול בדארק רום בקלאב, דוט חשה את עצמה אקטיבית אבל הג'ונג'... דקקט. טוב, נסחפתי, זה לפעם אחרת.

באותו שבוע גם הצטרפו אלינו שתי בנות ששירתו איתי, שגם הן באו לעשות מילואים. אחת מהן הייתה קצינה בזמן שאני הייתי אזרח שם, והיא התגלתה כפאג-האג (חובבת הומואים) מושבעת. יש לה מיליון חברים הומואים, היא אוהבת להשתזף בחוף הילטון (מעוז ההומואיאדה בחופי תל אביב), ונורא כיף לה לדבר עם הומואים על כל מיני דברים. מזל שאני והקצין היינו שם בשביל לבדר אותה.

והשניה? השניה לא כל כך מעניינת. התנהגה בכלבתיות מתנשאת, ונמחקה מהזכרון שלי מהרגע שהיא עזבה.

האמת, שדי נהנתי במילואים. אני יודע שזה מפתיע. רוב האנשים מקללים את המעטפה החומה, או הלבנה, כשהיא מגיעה. אני דווקא נהנתי. הייתי מאוד מועיל, החמיאו לי על המקצועיות שלי (מה שהיה חסר לי ברוב שירותי הצבאי, תודות למספר קצינים עלובי נפש עם אובר-מערכתיות) וגם נחתי קצת מהעבודה (עד כדי כך שנכנסתי לדכאון כשחזרתי). אני בטח עוד אחזור, ובטח אם זה תלוי בקצין שלי, שהיה מרוצה עד מאוד. ולא מהסיבות שאתם חושבים, חצופים.

הייתי שבוע ומשהו בלי סקס, וזה די הרבה בשבילי, לפחות מאז שהתחלתי להזדיין בצורה סדירה (לפני שלוש שנים). זה היה מאוד בעייתי, במיוחד כשהייתי מוקף באנשים יפים במדים. זה לא יפתיע אף אחד שמכיר אותי, אבל יש לי פטיש לא קטן למדים. אני זוכר סטוץ אחד עם איזה קצין, שביקשתי ממנו שיהיה על מדים כשאני מגיע. מסכן, עלה בשבילי על מדים בשבת... אבל אי אפשר להגיד שזה לא השתלם לו ;-). ועם כל המחסור בסקס, הקצין הזה מחליף לידי בגדים ונשאר בבוקסר צמוד. גררררר. כאמור, יש לו מזל שאני תפוס. ולא, אני לא מאמין בזה שלא מסתכלים על אף אחד בזמן שיש לך מישהו. אני רק בנאדם - אם אני רואה משהו יפה, אני אסתכל.

באחד הבקרים החליטו לעשות הקפצת תרגול. כרזו משהו אחרי האזעקה, וכל מי שהיה במגורים לא ממש שמע על מה מדובר. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בזמן אמת. אני לבשתי ג'ינס וסנדלים ויצאתי החוצה, הלום שינה, עם הקצין. בדרך איזה קצין בכיר עם מגאפון צעק עלינו לרוץ, כי זאת הפצצה ארטילרית. הגענו למחסה, ואני, בלי לצחצח שיניים, עדיין מנסה להתעורר, בוהה באויר ומנסה להבין מה עשיתי רע, ולמי, שזה מגיע לי. זה כמובן דפק לי את כל היום, כי אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לדפוק שנצ, אחרת לא הייתי שורד. בערב עוד יצאתי לאכול בשקם של הבסיס הסמוך, כך שהיום הזה הוכתר כבזבוז משווע. אבל היי, לפחות עכשיו אני יודע מה לעשות אם יש הפצצה ארטילרית בזמן שאני במילואים (וזה לא עניין של מה בכך, בבסיס שנמצא בערך חצי קילומטר מחוץ לטווח הקסאמים).

איכשהו, לא הולך לי עם מנהלה צבאית. קמתי לי מוקדם במיוחד ביום ראשון במטרה להשתחרר, אך הפלה-בפלה, השלישות החליטה להיות סגורה באותו בוקר. סתם כך. לי היה טרמפ הביתה בשעה מוקדמת כלשהי, ואני לא התכוונתי להיות כאחד האדם ולנסוע באוטובוס רק בגלל שהשלישות סגורה. מה גם שנמאס לי קצת מהמדבר, רציתי הביתה, הזבובים לא הפסיקו להדבק אלי (ייתכן שזה הצבע של המדים שדומה לחרא?). אז מה עושה מילואימניק טוב? מריץ טלפונים בבסיס. בסוף שחררו אותי בזמן, והספקתי לתפוס את הטרמפ, אך נדפקתי בדבר אחד - לא קיבלתי עדיין את הטופס הצהוב לביטוח לאומי. מה שאומר שיש סיכוי טוב מאוד שלא אקבל את המשכורת על הימים האלה החודש. וזה יוצא משהו כמו 2000 ש"ח, אם לא יותר. 13 יום מילואים. יש לי עד יום ראשון לקוות שזה יגיע.

כאמור, הדוק בקורס קצינים. זה אומר שבשבת שכן יצאתי מהמילואים הוא סגר, ובשבת שאני סגרתי הוא יצא הביתה. למזלי, לבחור יש אוטו, וסבלנות, והוא נסע אל המדבר לבקר אותי. סוג של אבסורד שבזמן שהוא הגיע התנגן ברדיו השיר של אנני לנוקס - ...and it feels like I'm seventeen...

נסענו לנו לאכול (כי זה שבת, וסמכתי על זה שאני יוצא ולא אכלתי את ארוחת הצהריים הצבאית המזעזעת של שבת), ואחרי זה חיפשנו לנו מקום להתבודד. אני אחסוך לכם מעכשיו את הנסיונות - בנגב המערבי אין יערות וחורשות, ואנחנו נאלצנו להתחבא עם האוטו מאחורי כמה שיחים שהיו ליד הכביש, שהפרידו אותו מהשדה. יותר מדי לא קרה, למעט פורקן מידי ל... רגשותינו. עברתי את הגיל שבו אני מסוגל פיזית לעשות סקס מלא באוטו. ועוד באוטו קטן. המזל הגדול שלנו הוא שהקאנגו שראתה אותנו ועצרה לבדוק למה יש טרנטע באמצע השדה שמסתכל על הבסיסים בסביבה (כולל הבסיס האולטרה-מגה-סופר-סודי שבו הייתי, עם האנטנות הסופר-מגה-אולטרה ענקיות שרואים מרדיוס של 10 קילומטרים), תפסה אותנו בשלב שסתם עמדנו מחוץ לאוטו והתחבקנו. מיותר לציין שנכנסנו לאוטו וברחנו משם...

עכשיו, ברגעים אלו ממש, הוא סוגר 21. עבר כבר שבוע, וזה משאיר לנו רק שבועיים, עד שהוא יוצא לרבעו"ש. האל יברך את ראש השנה. או שהוא כבר עשה את זה. הוא די לא נהנה שם, עד סובל, וגם הרגליים שלו לא במצב מזהיר, ואני ממלא את התקן של אמא שלי, ודואג שהוא לא יעשה מה שאסור לו, ואפילו מאיים עליו שאני אתקשר למפקדים שלו לצעוק עליהם. כבר אמרתי לו שאני מברר איפה המפקדת שלו גרה, ואני אגיע אליה באישון לילה לדפוק לה מכות. לפחות בראש השנה הוא יהיה יותר מלילה אחד בבית, מה שאני מקווה יאפשר לו לבוא לישון איתי קצת. זה חסר לי יותר מסקס. אני כזה לסבית.

יום אחרי שחזרתי מהמילואים הייתה לי הופעה. הופעה די גדולה, למען האמת, שעשינו עליה חזרות ואימונים במשך שלושה חודשים. אני לא יודע למה, אבל אני הייתי אדיש לחלוטין לגדולת ההופעה. החזרות לא הרגישו לי שונות מחזרות אחרות, חוץ מהעובדה שעבדתי עם די ולא סתם לבד כשהתחשק לי, אבל לא הרגשתי איזשהו משהו גדול. הרבה מהאחרים היו בלחץ, היה גם מי שהיה אובר-דרמטי ולקה בהתמוטטות עצבים, אבל אני נשארתי בשלי, מסרב להתייחס לזה יותר מהרגיל. יכול להיות שזה עניין של ותק וניסיון. הייתי הכי ותיק שם, עם הכי הרבה 'שעות במה' במצטבר, ובין היחידים שלא ממש מפחד לעבוד עם די, וזה אפילו די קל לו. ההופעה הייתה פיצוץ, כמובן, ומחיאות הכפיים הרימו את התקרה. ולא רק לי, לכולם. לכולם מגיע ח"ח עצבני על ערב מושקע.

אבל יום שלישי כבר סימן את השבוע כ'אחד מהשבועות האלה'. מהרגע שהגעתי לעבודה הכל הדרדר. קודם שיטוטים בחום בניסיון למצוא מטען חדש למחשב שלי, ששבק חיים אחרי שנתיים (ואחרי כמה חודשים של קרטוע), ואז להגיע לעבודה ולהתעצבן על זה שקידמו אנשים אחרים בזמן שלא הייתי פה ועלי פסחו. בנוסף, היה לי מבחן היום (הלך בסדר, אני מקווה, למרות שלמדתי אליו בערך 3 שעות) שלא התחשק לי ללמוד אליו וגם לא ראיתי מתי אני עושה את זה,  וגם יצאתי בהגרלה לעשות משמרת בזמן שכל החברה מבלה ביום הכיף השנתי. בנוסף, בתחילת השבוע הבחורה שאמורה לקחת ממני את החוזה של הדירה הנוכחית הודיעה לי שהיא מצאה משהו אחר ועוד האשימה אותי בזה שלא עזרתי לה עם הדירה שלי (הייתי במילואים, דה?), וזאת הפעם השניה שהיא עושה לי משהו כזה - היא הייתה אמורה להיות השותפה המקורית, במקום הנבלה שגר איתי בתחילת השנה, וברגע האחרון החליטה שאין לה כסף והיא נשארת במעונות. אז סלחתי, כי מה יכולתי להגיד. אבל כשזאת כבר הפעם השניה, גם לי יש את הגבולות שלי. דיגמנתי היום התעלמות מוחלטת כשעברתי מולה באוניברסיטה. בקיצור, כל הדברים האלה הביאו אותי לחשק עז להכניס את עצמי לאיזה פריזר ולצאת משם עוד כמה שנים. היום התווסף גם הצורך לבנות מערכת לשנה הבאה, כשרק בשביל לבנות אותה צריך לפחות תואר שני במשהו מתוחכם כמו פיזיקה גרעינית. אני אישית התחלתי לסנן אנשים בכל אמצעי התקשורת שבהם אני זמין לרוב, ולאחר מכן הודעתי קבל עם ועדה שעדיף לשמור ממני מרחק בימים הקרובים, כולל לשאול אם הכל בסדר או להגיד לי 'אני שם אם תרצה לדבר'. אבל השבוע עובר, ולמרות שיש לי משמרת בשבת, הוא די נגמר. מחר בן זוגו של סימן-תמיהה הזמין אותי לארוחת ערב אצלהם, ואם אני כבר לא עובד, אני אנצל את ההזדמנות.

בשבוע הבא אסע לי להורים לסופשבוע, ואשלים פערים עם חבר שלא ראיתי כבר חודשיים. אולי אפילו אתפוס קצת שמש בים. אלוהים גדול. אה. ואראה את האחיינית שלי. ואולי אשמע את אמא שלי אומרת שהיא רוצה שאני אזמין את הדוק ליומולדת שלי (עוד 11 יום!).

איך שר אתמול (בזמן שלמדתי למבחן, לא ראיתי, באמת שלא, הטלוויזיה הייתה פתוחה, אבל לא הסתכלתי, למדתי למבחן, באמת!) שלומי בראל בגמר כוכב נולד?

רַשְׁליות.

המשמרת נגמרת עוד פחות משעה. בשעה טובה. אני הולך הביתה לישון. לילה של חמישי זה מבאס לעתים, בגלל העובדה שזה ערב של יציאה, אבל מצד שני יש משהו מעודד בעובדה שאתה ישן בשישי בבוקר ולא סתם ביום חול. אף אחד לא מתקשר אליך ביום שישי בבוקר סתם.

ספטמבר נעים לכולם,

גזר.