חיים של בחור אחד

is to get under someone else.

זה המשפט הכי משעשע בהקשר של פרידה ששמעתי. אבל הוא לא עובד. וואלה, ממש לא עובד.

לא כתבתי פה מלא זמן - בין השאר בגלל שינויים באתר שהצריכו כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם כמו למשל לנקות את ה-cache, ומנעו ממני כל מיני דברים כמו להיכנס לפה, או אפילו לקרוא בלוגים אחרים.

אז כן. אני מזדיין כמו מטורף. יכולים להיות שניים באותו יום, יכולים להיות שניים באותו חדר. אני לפעמים תוהה האם לקיתי בהתמכרות למין. אבל אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. באמת.

יש לי מין טריגר נפלא לרצון להזדיין כמו חתולה מיוחמת - כל פעם שקורה משהו שקשור אליו. כן כן, שלושה חודשים אחר כך והוא עדיין יושב לי בראש. נכון שלפי "החוקים" יש לי שלושה וחצי חודשים להתגבר, אבל די מתחשק לי שזה יעבור. ילך, יעלם.

הצורך שלי כרגע הוא לתפוס אותו, יד על כל כתף. לא בשביל לדפוק לו צרפתית מהגיהנום. אלא בשביל לנער אותו ולהוציא הכל. ה-כל. אני רוצה לשמוע למה, מה קרה, איך מבנאדם שמציע לי לעבור לגור יחד, שסופר את החודשים, שחושב לעזוב את התפקיד בשביל שיהיה לו יותר זמן, שהתחיל איתי וחיכה שאני אהיה פנוי, שיצא עם מישהו אחר כשהייתי תפוס רק בשביל להוציא לי קצת את העיניים, שהיה לו את המפתח לדירה שלי אחרי שבוע וחצי בערך, ואת המפתח שלו אחרי ארבעה ימים, הפך להיות בנאדם כל כך קר, שפשוט נגמר לו ממני וזהו.

אני יודע פינקי, הוא ילד קטן, הוא אנטיפת, הוא מרוכז בעצמו. הוא אהב אותך ועבר לו כשהוא השיג אותך. זה לא הופך את זה ליותר כיף, זה לא הופך את זה ליותר קל. במיוחד לא לבנאדם שהיה במערכות יחסים במשך שנה ומשהו, שפתאום מרגיש לבד.

אזהרת פאתטיות.

לפעמים אני לבד בבית, השותף שלי (הקודם, או החדש-הזמני, כפרה עליך פינקי) לא נמצא, והמיטה הזוגית שלי מרגישה זוגית מדי. אני נודד עם שמיכה לסלון, שם איזה DVD של Absolutely Fabulous, ונרדם מחובק עם השמיכה מול הטלוויזיה. זה מרגיש יותר נעים, הידיעה הזאת שהספה מחכה לי, ורק לי, ומכילה רק אותי. הספה שניסתה לאכלס אותנו בשניים לא מעט פעמים ומעולם לא הייתה נוחה.

אני רק רוצה להבין מה קורה. רק רוצה לשמוע. היה מישהו אחר? אתה חושב עלי? אתה מתגעגע? למה בהפרש של יומיים אתה גם שולח לי סמס 'כדי לברר אם נתתי את הטלפון שלך למישהי בשם שרית' (אמרתי לך שעבדו עליך) וגם פונה אלי במסנג'ר כדי לברר על משהו שראית בפייסבוק של חבר משותף? בשביל מה אתה מצטט את 'שיר אהבה אינדיאני' של עלמה זוהר שנטחן בגלגלצ בפייסבוק שלך? זה מכוון למישהו? או שאתה סתם מתלהב משיר חדש ששמעת?

פשוט לתפוס ולנער. לתפוס, להחזיק חזק, ולנער. עד שיצאו דמעות, ומילים.

Closure.

קודם כל, למי שלא שם לב, הרווחתי לעצמי מנוי פרו. העניין בישראבלוג עכשיו הוא, שכולם יקבלו בסוף מנויי פרו. זה מתחיל כמו בג'ימייל, בחבר מביא חבר, ובסופו של דבר כולם יקבלו את המנוי הזה. אז אני קיבלתי אחד מי"ג, שלשם האנונימיות שלי אני לא אקשר לבלוג שלו, ואיתו הסליחה. בכל מקרה יש לו מספיק רייטינג!

סיומה של משמרת לילה, מוצ"ש. אין טיפת עבודה, ואני העסקתי את עצמי בלנסות למצוא איזה שיר אני אבצע בהופעה של יום שני הקרוב. עכשיו אני קולט פתאום שלא כתבתי על זה כלום פה - אבל לפני כמעט חודש, הבר היחיד של הקהילה הגאה בירושלים נסגר לבלי שוב. הוא נסגר בין השאר בגלל סיבות כלכליות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויושבות כל הערב על בקבוק קולה, ולא בצורה המילולית), סיבות אנושיות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויורדות כל הערב על בקבוק וויסקי ועושות רעש), וסכסוכים בין השותפים, בעלי המקום. קשה לומר שזה היה לי קל. סאגת ערבי הפרידה הייתה עצובה מאוד, אבל מצד שני, אפשר להמשיך הלאה. Show Must Go On. אז בערב הסגירה הופעתי, כי לא יכולתי בלי הופעת פרידה אחרונה, דמעתי על הבמה (אין תמונות, למה ציפיתם?) כששרנו ביחד שיר פרידה, ונשארתי עד הרגע האחרון, כשזה רק אני, השותף שלי, סימן תמיהה ובן זוגו (שהוא אחד הבעלים, וגם חבר יקר לי עד מאוד), י"ג מהפסקה הפותחת, ועוד איש אחד, שזה לא שהוא לא חשוב בפני עצמו, אבל לבלוג הזה הוא לא באמת חשוב. עמדנו והזלגנו עוד דמעות, כשהשותף ואני עומדים ועושים תזמורת-בצורת על השיר 'לקום מחר בבוקר'.

קמתי למחרת בבוקר, אבל שיר חדש בלב זה לא היה. זה היה בעיקר עיניים צורבות, והגררות איומה לביה"ח הדסה עין-כרם כדי לצפות בפעילות של חוש"ן. מאז הספקתי לבנות את הסיפור האישי שלי, שאולי אכתוב אותו פה בפוסט הבא, רק כדי שיהיה לי תיעוד של 20 דקות סיפור על החיים שלי. אני הולך לעוד שתי צפיות, כדי להיות מסוגל להעביר את ההרצאה בחטיבת הביניים שבה למדתי, מול המורות שם. תחשבו מה זה, לעמוד מול המורות שלכם מהחטיבה, שהכירו אתכם בתור ילד קטן, רזה, חנון ושמין זה ממנו והלאה, לבחור, אהמ, נאה למדי, שמדבר באופן גלוי על מין, ואין לו שום בעיה עם עצמו. סוג של נצחון. שבירה מוחלטת של הציר האחרון שנשאר אולי בארון המזורגג.

אני מקווה שהמורה להתעמלות לא יכעס כשהוא יגלה מה הייתי עושה בשירותים כשהייתי מבריז לו מהשיעור...

את כל הסופשבוע האחרון ביליתי עם עיניים שלי. מכיוון שהוא בצבא () וגר במרכז (לבד, הוא שוכר דירה, ההורים שלו גרים רחוק רחוק) ואני עובד וגר בירושלים, אנחנו לא יכולים להיפגש כל כך בקלות באמצע השבוע, וכשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו קמים מוקדם. אז החלטתי שאנחנו עושים צימר, אבל בזול. הוא יבוא אלי, ואנחנו פשוט לא נעשה כלום שאנחנו לא חייבים. בסופו של דבר, לא ממש יצאנו מהבית, או עזבנו אחד את השני ליותר מדי זמן. הוא הגיע אלי ביום חמישי בערב, ואני בדיוק סיימתי להבריק את החדר שלי, שהיה חורבה מבולגנת והפך להיות חדר גדול, יפה, חמים וביתי, עם מצעים חדשים מפליז (זה נעים, אין לכם מושג). אפילו שמתי פרח על המיטה כשהוא הגיע, כמה קיטשי ורומנטי.

אכן לא ממש יצאנו מהבית, מלבד ללכת לשוק ביום שישי בבוקר (צהריים, בעצם, הגענו ממש בסגירה, לפני שבת), כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב שהבטחתי לבשל לו בערב. לארוחה הוזמנו גם סימן-תמיהה ובן זוגו, וזאת בעצם הארוחה הרצינית הראשונה שאני מבשל מזה זמן מה, ארוך למדי ויותר מדי. במעונות שנאתי לבשל, ובדירה הקודמת בכלל, עם המטבח המטונף והצפוף. אז אחרי שהברקתי וקירצפתי במשך 4 שעות את הכיריים והתנור שקיבלנו בירושה מאחיה של בעלת הבית, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנצל אותם. ועל מי אם לא על עיניים שלי?

אז מה הגשנו? למנה ראשונה היה לחם תירס (קניתי תבנית סיליקון, זה גאוני) וסלט ירקות פושט אבל טעים, בתוספת אבוקדו. יאמי ובריא. למנה עיקרית הכנתי חזה עוף בצ'ילי מתוק, רימונים ושום, ובצד אורז בר עם תערובת מיוחדת לאורז שקניתי בחנות תבלינים, עם כל מיני אגוזות נחמדים כאלה, בשדרוג של צימוקי חמוציות שהיו לי בבית, ופירה תפוחי אדמה עם שבבי בצל. לקינוח הכנתי קרם ברולה, כולל השריפה של הלמעלה. היה משובח להפליא. מעורר תאבון. אחרי שהם הלכו, ונשארנו לבדנו (השותף לא היה בבית) עם הכלים, הספקנו להתגפף על הספה ולהרגיש את רעידת האדמה השניה, ולראות סרט טיפשי, כשקיבלתי טלפון שיש עוד חבורה בדרך אלינו. אז הגיעו עוד אורחים. בסופו של דבר, השותף גם חזר, וישבנו עד בערך 5 בבוקר.

כשקרסנו למיטה עיניים אמר לי שהוא שמח שזה רציני, ושזה לא היה עניין של שבועיים. כי אנחנו חוגגים חודש. ממש היום. הסברתי לו שבחיים לא הייתי מבזבז אותו על עניין של שבועיים. חבל עליו.

בחודש הזה גם הבנתי שכנראה שמה שהיה לי עם הדוקטור היה לא נכון. אני לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא היה לי מאוד חשוב, והוא בנאדם נפלא. אבל היה חסר שם אלמנט מאוד חשוב, וזאת משיכה. כי בלי משיכה, אנחנו סתם חברים טובים. וגם אם הייתה משיכה, היה בינינו כנראה שוני מיני כל כך גדול, שזה פשוט לא היה זה. וכשהוא יסיים עם הספייס שהוא רוצה לקחת (אני מניח שלא קל לו לראות פתאום שאני 'תפוס', כמו שלי לא היה קל אם הייתי רואה אותו דבר) אני אשמח שנחזור להיות בקשר, כחברים טובים. כי כאמור, הוא איש מקסים, ואני לא מצטער לרגע על חצי השנה איתו.

סיפרתי לכם כבר שפיטרו אצלנו מלא אנשים. המצב חרא. כל משמרת הופכת להיות קשה יותר מקודמתה, יש לנו יותר עומס, ובעיקר, מצפים שנספיק אותו דבר כמו שהספקנו כשהיינו פי שניים. אבל להתפטר עכשיו יהיה מטורף, ומרושע כלפי מי שפיטרו בגלל שאני אמרתי שאני נשאר.

אני לא יודע מי מכם זוכר שסיפרתי פה על 'הדרמטית'. אבל היא הוצאה סופית מחיינו הקולקטיבית. היא נתפסה בשקר מאוד גדול, שמועה שהיא הפיצה לגבי חבר קרוב שלי, שגילוייה גרם לדומינו היסטרי שדי מוטט את כל מה שהיא בנתה עליו. כל מיני שקרים קטנים וגדולים אחרים נחשפו, ולאנשים נמאס ממנה סופית. היא נשלחה לבידוד בינתיים, כשאין מישהו שבאמת מתקרב אליה, ואם כן, זה רק בשביל לעקוץ ולדקור. ומכיוון שכל האנשים עכשיו מאווררים את הרוע שלהם ואת הטינה שלהם כלפיה, אני גם שומע כל מיני סיפורים שהיא סיפרה עלי, וכל מיני דעות שלה לגבי. אני מוכן לסבול הרבה מאוד דברים, אבל לא שקרנים או אנשים צבועים. ברגע שאני תופס מישהו ששיקר לי במשהו וגרם לי לחוש כלפיו אמפתיה בגלל זה, מבחינתי הוא היסטוריה. קרה בעבר, ואני חושש שיקרה שוב בעתיד. אני מניח, שבדומה לנצרות, הדרך הכי טובה היא להתוודות. אולי אם יהיה הסבר הגיוני, אני אוכל לסלוח. אבל אם אני אגלה את זה לבד - איך אמרו ב'קיל ביל'? - הנקמה טובה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אני מסיים לעבוד עוד מעט, אתפוס עם הבחור שעובד איתי במשמרת הזאת טרמפ למקום שבו יש אוטובוסים ישירים הביתה גם בבוקר (בניגוד ל, נגיד, פה), אקרוס למיטה לכמה שעות, ואקום ללימודים. יש לי דבר אחד להגיד לכם על כל הדבר הזה - בעעעעעע.

שיהיה תחילת חורף נעים,

גזר

עברו שלושה שבועות בדיוק מאז העדכון האחרון שלי. אנשים כבר שאלו אותי אם נמאס לי. האמת היא, שלא באמת נמאס לי, פשוט לא ממש היה לי זמן לשבת לבד על הבלוג. בדרך כלל הייתי עושה את זה לפני השינה, אבל כשיש לך בערך 3 שעות בממוצע בלילה, אתה לא ממש 'מבזבז' אותן על הבלוג. גם השעות בעבודה שבהן הייתי יושב וכותב הצטמצמו להפליא, כי יש הרבה עבודה. רק היום, סוף סוף, משמרת מוצ"ש, והגזרה שקטה, אז החלטתי להשלים פערים.

עזבתי אתכם בבלגן קשה שהיה לי בראש, וזה היה באיזה יום ראשון לפנות בוקר - ביליתי את כל השבת עם חברים, והייתה לי הרגשה לא ברורה ולא מוסברת, ובעיקר קשה, שאני והדוק לא צריכים להיות ביחד, שאני לא יודע, אבל משהו מפריע. ביום ראשון עבדתי, כהרגלי, כאשר כל המשמרת אני מתענה עם עצמי על העניין הזה, ומתייעץ במקביל במסנג'ר עם סימן-תמיהה, עם די ועם השותף שלי, ופה במשרד עם הבחורה שעבדה איתי, ובמקביל מנסה להכריח את עצמי ללמוד למבחן שהיה אמור להיות למחרת, שאליו למדתי אולי 10 דקות. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שאם אני כל כך מתענה עם העניין, כנראה שכדאי לסיים את זה. מכיוון שלא היינו אמורים להיפגש עד למחרת לפחות, סימסתי לו שאם הוא יכול, שיקפוץ אלי למחרת אחרי הצהריים. הוא בתגובה שלח לי סמס מחוייך שאומר 'ידעתי שאתה הולך לזרוק אותי'. מכיוון שזה סוג ההומור שיש בינינו, הבנתי שאני בבעיה עוד יותר גדולה והחזרתי לו שאנחנו צריכים לדבר.

הלב שלי דפק בהיסטריה, המשמרת התקרבה לסיומה והוא שולח לי תשובה 'אני כל כך מטומטם'. אחרי כמה החלפות סמסים קשות, הגיעו להחליף אותנו, כשהבחור שמחליף אותי אמר שהיה מישהו במסדרון בכניסה שעקב אחריו. התיאור שלו נשמע לי מאוד חשוד, והראתי לו תמונה של הדוקטור. זה היה הוא. הוא בא להפתיע אותי במשרד כדי להביא לי קפה שאני אשב ללמוד כל הלילה למבחן שהיה למחרת אחה"צ. גם השותף שלי וגם בן זוגו של סימן תמיהה ידעו את זה. יצאתי החוצה והוא היה שם, עם שתי כוסות קפה, יושב מכווץ בפינה. נתן לי את הקפה והתכוון להיכנס למעלית ולהעלם.

הוא לא הסכים להקשיב לי, ביקשתי ממנו לדבר איתו, להסביר לו, לשבת איתו קצת, שייסע אחרי הביתה כי יש לי מונית שמחכה למטה ואני לא יכול לבטל אותה, אבל הוא סירב. לא הסכים לשמוע, צעק עלי שאשתוק. ירדנו ביחד במעלית והמשכתי לנסות לשכנע אותו.

הוא הלך לדרכו ואני עליתי על המונית רועד ומבועת וסימסתי לו שייסע אחרי הביתה. ביציאה מהמתחם שבו אני עובד ראיתי אותו נכנס לרכב שלו. בצעד דרמטי, כהרגלי, צעקתי למונית לעצור, ירדתי ואמרתי לו לנסוע ושאני אמצא איך לחזור. רצתי אליו לאוטו וניסיתי לשכנע אותו לדבר. הוא לא הסכים לשמוע, שוב, ואז נכנס לאוטו ונסע לכיוון ההפוך מהבית שלי. הקרב נראה לי אבוד. הוא לא היה מוכן לשמוע מה יש לי להגיד ונסע מפה. הרמתי טלפון לסימן-תמיהה, שגר במרחק השפרצה מהעבודה שלי, ועליתי אליו. בן זוגו עדיין היה בעבודה, ישבנו, דיברנו, ואני ניסיתי לעכל.

ואז הוא החליט לשלוח לי סמס - 'אני מחוץ לדירה שלך'. 'אבל מה מחוץ לדירה?', כתבתי,  'אני אצל סימן תמיהה!'. 'אתה לא רציני', הייתה תגובתו, ואני אמרתי שאם הוא רוצה, אני עולה עכשיו על מונית ומגיע אליו, או שהוא יחזור לפה ונשב בחוץ. אבל דממה. סימסתי לדי שנגמר, והוא התקשר ואמר לי שאנחנו צריכים לדבר שוב. שהוא מאמין בזה, והוא רואה בזה משהו שיכול להצליח, ושאי אפשר לגמור את זה ככה. שזה לא אמור להיגמר. אבל הדוק לא ענה לי, ואני כבר התחלתי לדאוג, וביקשתי ממנו שיסמס לי לפחות שהוא הגיע הביתה בשלום.

אחרי שעה בערך, שנראתה לפחות כמו יום, קיבלתי ממנו סמס שאומר שהוא יהיה בכיכר ליד הבית שלי בעוד 20 דקות. הזמנתי מונית והתעופפתי לשם. הוא הגיע, כולו שפוף. מסתבר שהוא לא היה יכול לחזור הביתה כי הוא אמר להורים שהוא לא ישן בבית, אז הוא הלך לחברה, ושם יצא בפניה (היא לא הופתעה). בקור הירושלמי הוא דיבר איתי בקול נמוך שהוא לא מבין מה קרה, ואיך שיקרתי לו כשאמרתי לו שאני אוהב אותו. ולא שיקרתי, אני באמת אוהב אותו, אבל משהו לא הסתדר לי. 'אבל מה?' הוא הקשה, 'אם משהו לא מסתדר, אנחנו יכולים לעבוד על זה'. השיחה הייתה קשה, וברגע שהוא התחיל לבכות ולהזכיר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה אני חשוב לו, התחלתי לבכות גם אני, כשהלב שלי, כמעט פיזית, מתכווץ וכואב בתוך החזה, ולי מתחשק להעלם ולהתפוגג, רק כדי לא להרגיש את זה יותר. הוא היה מאוד חד אלי, ניסה לפגוע בי חזרה, ואני המשכתי להתענות. לא הסכים שנתראה יותר לעולם, שהוא לא יוכל לשבת איתי בתור ידיד ולשמוע על אנשים שיצאתי איתם, על סקס שהיה לי. שאני מאבד אותו לתמיד. בשלב מסויים הוא אמר לי ללכת, שאם אני לא אלך הוא לא יוכל להיות הראשון שיקום וילך. קמתי, הלכתי, ועצרתי, והסתובבתי, והוא סילק אותי שוב, ושוב המשכתי ללכת, והסתובבתי, והוא סילק אותי שוב. הלכתי הביתה, מרחק של שתי דקות הליכה, ממרר בבכי בלתי נשלט, כשהסלולרי שלי צפצף, בערך באמצע הדרך. מילה אחת על המסך - 'תחזור'.

אז חזרתי. חזרתי וגררתי אותו אלי הביתה. כל הכאב הזה הסביר לי שוב שאני לא מסוגל לוותר עליו. שמעולם לא הרגשתי כל כך בטוח, כל כך נאהב, כל כך רגוע, שפגשתי מישהו שמוכן למחול על כל השטויות שלי, שהוא אינטליגנטי וחכם, מבריק, מצחיק, יפה, בוגר, דואג, סימפטי ואיכפתי, שאני יכול סתם לישון איתו בלי להרגיש מועקה. אהבה ולא התאהבות. אז כן, ברור שיש דברים שמפריעים לי, וגם לי יש דברים שמפריעים לו. אבל מה לעשות, אפילו אני לא מושלם.

ומאז אנחנו ביחד, כמה ימים יותר משלושה חודשים. ביום ראשון הוא התחיל את ההכנה לקורס הקצינים שלו, שהוא פחד ממנו כל כך. הוא עתודאי, ולכן מחוייב לעשות קורס קצינים. השיחות שלנו מסתכמות בתחלופת סמסים כרגע, כי בקושי יש לו זמן לנשום. הוא מונה לסוג של חניך תורן (אני לא זוכר מה המונח המדוייק, אחרי הכל, יכולת קליטת הקיצורים הצבאיים שלי התדרדרה בשלוש השנים מאז השחרור שלי) והוא מקבל פידבקים חיוביים מהמפקדים שלו, וזה טוב, כי מה שכותבים עליו יעבור איתו לקורס עצמו. ביום רביעי הוא יתחיל את הקורס, בתקווה שהוא יעבור את בוחן הכניסה של הכושר הגופני (מה שנקרא 'בר-אור'. אם אני אתפוס את הבר-אור המניאק הזה אני אקרע לו את הפרצוף, נשבע לכם. אה, מסתבר שהוא מת לפני שנתיים. שיט.). בבוחן שהיה בהכנה הוא לא ממש הצליח, ואם עד לא מזמן הוא רצה להיכשל בבוחן ולעוף מהקורס, עכשיו הוא אומר שהוא מעדיף לסיים את זה עכשיו. ובכן, נראה השבוע. הוא גם נמצא בחדר עם חבר טוב שלו מהלימודים, שמאז שהוא סיפר לו על עצמו הם קצת התרחקו. הם מדברים קצת יותר עכשיו... בתקווה שהם יוכלו להחזיר את מערכת היחסים שלהם. בסוף החבר הזה עוד ייצא מהארון - וכמה שהוא חתיך ;-)

אני לא היחיד שהתהפך במערכת היחסים הזאת. גם בן זוגי היקר נתן לי הזדמנות לחזור לתפקידי הקודם בסקס, ואנחנו מוגדרים עכשיו רשמית כ'זוג ורסטילי'. איך הגלגל מתהפך מסתובב.

אני אישית יוצא בעצמי למילואים בשבוע הבא. בתור ג'ובניק, המילואים לא ממש קשים פיזית, ואני אפילו התנדבתי לצאת למילואים, כי זה סוג של חופשה מהעבודה. 10 ימים של לעשות משהו קצת אחר, קצת מעניין יותר, שגם תורם, ובאותה הזדמנות, למנוע מהם לקרוא לי לשמירות בכל מיני מפעלים סודיים לייצור במבה ליד דימונה. את המילואים האלה 'השגתי' דרך האינטרנט, כשבאחת מהרשתות החברתיות, איתרתי את הקצין שאחראי היום על החוליה שבה שירתתי בסדיר. הוא מאוד שמח לשמוע שאני מוכן להתנדב, ותיאמנו תאריכים. הקטע המשעשע ביותר הוא, שהוא ה-אקס ה-מיתולוגי של רועי 2.0. זה שעשה לו בלגן בראש קצת לפני שאנחנו יצאנו. מי אמר 'נקמה מתוקה'?

אז אני אעטה על עצמי מדים בשבוע הבא ואלך לשרת את המדינה. לפחד מ'מה יחשבו עלי בבסיס' אני לא צריך, אחרי הכל - מודיעין. אני רק תוהה אם יהיה שם מישהו שראה הופעות שלי ויזהה אותי ;-)

מצאתי דירה, ששייכת לחמה וחמותה של חברה. דירה מקסימה, קצת יקרה, אבל שווה את המחיר. אני עובר עם חבר באוקטובר. לא, לא עם הדוקטור. זה מוקדם מדי ואני לא חושב שאנחנו יכולים להתחייב לדבר כזה כל כך מוקדם. אני מאוד שמח לעזוב את החורבה שאני גר בה עכשיו, לדירה נורמלית, עם סלון נורמלי, מערכת חשמל מסודרת, מרפסות, והכי חשוב, בלי שני פאבים של ערסים מול המרפסת.

אני חושב שזהו זה. לא קרה הרבה יותר מדי בשלושת השבועות האחרונים, חוץ מהדרמות המטורפות שתוארו לעיל. אני אחזור לקרוא את הארי פוטר ששוכב אצלי כבר שבועיים בערך ואני לא מצליח לסיים. אני בעמוד 289 מתוך 607. המשמרת נגמרת עוד שעה וחצי.

רק אהבה, לכולם,

גזר.