חיים של בחור אחד

בשבוע שעבר התמזל מזלי להיות נוכח בחתונה של זוג גברים. כן כן, זוג גברים שעשו חתונה כמו שאתם מכירים משלל חבריכם המתרבים, עם חופה והכל, ובמקום כוס הם שברו... ארון. כמה הומואי. זה לא שהגעתי לאירוע בזכות עצמי, אלא הגעתי בזכות מקצועי השני, האומנותי. אני והשותף שלי (לדירה, לעבודה וכו';) התבקשנו להופיע שם, והאמת, אחת ההופעות הכיפיות שהיו לי. כל האירוע הזה גם בא לי טוב אחרי שרשרת הופעות שלא התכוננתי אליהן כמו שצריך ונראו כמו הפרצוף של רוחמה אברהם (בלילא!), והכסף בכלל היה מועיל. אבל לא על זה התכנסנו כאן לדבר.

הייתי בחתונה של זוג גברים. זה היה מרגש בצורה שאני לא יכול לתאר, למרות שההכרות שלי עם בעלי השמחה היא מינימלית. החל בעובדה שההורים שלהם עמדו מתחת לחופה איתם (בזמן שאני עדיין מחכה שאמא שלי תזמין את הבן זוג שלי לארוחת ערב), שהם רקדו סלואו לצלילי השיר שלהם, ושהשיר הסוגר היה ';זכיתי לאהוב';. אפילו כלבת קרח כמוני הזילה דמעה בסוף הערב. מזל שהורדתי את האיפור. את רובו, לפחות.

בכלל, כל החתונה הזאת, כל עוד לא נכנסתי לתפקיד שבשבילו שילמו לי, העבירה אותי בגלים עולים ויורדים. זה התחיל בהבנה מוזרה שאין מצב שאני מסוגל לעשות דבר כזה, והמשיך בהכרה שאולי כן, שאולי אני כן רוצה למצוא מישהו אחד, להישאר איתו כל הזמן, לבלות איתו את כל החיים, את הרגעים הטובים והרעים ואת הרגעים סתם, שחוזרים מקניות ביום שישי בצהריים.

יש לנו עוד זמן, לעיניים ולי - אנחנו אפילו לא שלושה חודשים ביחד. יש לו עוד כמעט שנתיים עד שהוא מסיים את שירות החובה והקבע שלו, ואני קודם צריך לסיים את התואר המיותר הזה שלקחתי על עצמי.

<פאוזה>

תואר מיותר. אבל בלי התואר הזה מי הייתי?

בחרתי את התואר הזה לפי המקום שבו לומדים אותו, ואת המקום שבו לומדים אותו לפי התואר. בחרתי להיות רחוק מההורים אבל קרוב. בחרתי את ירושלים שהיא מהיפות בערי העולם, על אף כיעורה.

לולא התואר הזה, לא הייתי מכיר את חוג החברים הנוכחי שלי. לולא חוג החברים הנוכחי שלי לא הייתי טורח להגיע באמצע השבוע לתל אביב. לולא זה, לא הייתי פוגש את עיניים. אולי יש משמעות בתואר הזה בכל זאת. למרות שאני לא רואה את הסוף שלו, גם בשנה ג'; המושבתת.

אולי כשאסיים את התואר, או כשהוא יסיים את השירות, מה שיקרה קודם, נעבור לגור יחד. למה אולי? כי זה תלוי אם נהיה עדיין יחד. אם נמשיך לשכב אחד ליד השני וללחוש מילים של אהבה אחד לשני באוזן, יש סיכוי סביר שזה יקרה. ואיפה נגור? ירושלים? תל אביב? חו"ל? הצלחתי לגרום לו להתאהב בירושלים, והוא החזיר לי את האמון בתל אביב. אבל זה כל כך רחוק עכשיו...

סימן-תמיהה סיפר לי היום שהוא מתחיל לחפש עבודה גם מחוץ לעיר, כלומר, יעבור מפה. הוא, שסימל לי את ירושלים מהרגע שהכרתי אותו, ממש שוקל עזיבה בגלל מחסור בעבודה נורמלית שמתאימה לאדם בגילו. ניהלנו שיחת-מסנג';ר-בעוד-עשר-שנים, כששנינו נהיה עמוק בתוך הביזנס של המדיה-תקשורת-פרסום הכל-כך הומואי סטריאוטיפי ששנינו נמשכים אליו משום מה. מקווה שחברות תחזיק מעמד גם עם עזיבה, או שהוא לא יעזוב.

אז בנימה אופטימית זו, הרשו לי לאחל לכולכם שנה טובה ומוצלחת, שזאת תהיה השנה שבה סוף סוף כל אחד מכם יאהב את עצמו בלי גבולות.

אה, וגם שלא תדרכו על קקי.

גזר.

עברו שלושה שבועות בדיוק מאז העדכון האחרון שלי. אנשים כבר שאלו אותי אם נמאס לי. האמת היא, שלא באמת נמאס לי, פשוט לא ממש היה לי זמן לשבת לבד על הבלוג. בדרך כלל הייתי עושה את זה לפני השינה, אבל כשיש לך בערך 3 שעות בממוצע בלילה, אתה לא ממש 'מבזבז' אותן על הבלוג. גם השעות בעבודה שבהן הייתי יושב וכותב הצטמצמו להפליא, כי יש הרבה עבודה. רק היום, סוף סוף, משמרת מוצ"ש, והגזרה שקטה, אז החלטתי להשלים פערים.

עזבתי אתכם בבלגן קשה שהיה לי בראש, וזה היה באיזה יום ראשון לפנות בוקר - ביליתי את כל השבת עם חברים, והייתה לי הרגשה לא ברורה ולא מוסברת, ובעיקר קשה, שאני והדוק לא צריכים להיות ביחד, שאני לא יודע, אבל משהו מפריע. ביום ראשון עבדתי, כהרגלי, כאשר כל המשמרת אני מתענה עם עצמי על העניין הזה, ומתייעץ במקביל במסנג'ר עם סימן-תמיהה, עם די ועם השותף שלי, ופה במשרד עם הבחורה שעבדה איתי, ובמקביל מנסה להכריח את עצמי ללמוד למבחן שהיה אמור להיות למחרת, שאליו למדתי אולי 10 דקות. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שאם אני כל כך מתענה עם העניין, כנראה שכדאי לסיים את זה. מכיוון שלא היינו אמורים להיפגש עד למחרת לפחות, סימסתי לו שאם הוא יכול, שיקפוץ אלי למחרת אחרי הצהריים. הוא בתגובה שלח לי סמס מחוייך שאומר 'ידעתי שאתה הולך לזרוק אותי'. מכיוון שזה סוג ההומור שיש בינינו, הבנתי שאני בבעיה עוד יותר גדולה והחזרתי לו שאנחנו צריכים לדבר.

הלב שלי דפק בהיסטריה, המשמרת התקרבה לסיומה והוא שולח לי תשובה 'אני כל כך מטומטם'. אחרי כמה החלפות סמסים קשות, הגיעו להחליף אותנו, כשהבחור שמחליף אותי אמר שהיה מישהו במסדרון בכניסה שעקב אחריו. התיאור שלו נשמע לי מאוד חשוד, והראתי לו תמונה של הדוקטור. זה היה הוא. הוא בא להפתיע אותי במשרד כדי להביא לי קפה שאני אשב ללמוד כל הלילה למבחן שהיה למחרת אחה"צ. גם השותף שלי וגם בן זוגו של סימן תמיהה ידעו את זה. יצאתי החוצה והוא היה שם, עם שתי כוסות קפה, יושב מכווץ בפינה. נתן לי את הקפה והתכוון להיכנס למעלית ולהעלם.

הוא לא הסכים להקשיב לי, ביקשתי ממנו לדבר איתו, להסביר לו, לשבת איתו קצת, שייסע אחרי הביתה כי יש לי מונית שמחכה למטה ואני לא יכול לבטל אותה, אבל הוא סירב. לא הסכים לשמוע, צעק עלי שאשתוק. ירדנו ביחד במעלית והמשכתי לנסות לשכנע אותו.

הוא הלך לדרכו ואני עליתי על המונית רועד ומבועת וסימסתי לו שייסע אחרי הביתה. ביציאה מהמתחם שבו אני עובד ראיתי אותו נכנס לרכב שלו. בצעד דרמטי, כהרגלי, צעקתי למונית לעצור, ירדתי ואמרתי לו לנסוע ושאני אמצא איך לחזור. רצתי אליו לאוטו וניסיתי לשכנע אותו לדבר. הוא לא הסכים לשמוע, שוב, ואז נכנס לאוטו ונסע לכיוון ההפוך מהבית שלי. הקרב נראה לי אבוד. הוא לא היה מוכן לשמוע מה יש לי להגיד ונסע מפה. הרמתי טלפון לסימן-תמיהה, שגר במרחק השפרצה מהעבודה שלי, ועליתי אליו. בן זוגו עדיין היה בעבודה, ישבנו, דיברנו, ואני ניסיתי לעכל.

ואז הוא החליט לשלוח לי סמס - 'אני מחוץ לדירה שלך'. 'אבל מה מחוץ לדירה?', כתבתי,  'אני אצל סימן תמיהה!'. 'אתה לא רציני', הייתה תגובתו, ואני אמרתי שאם הוא רוצה, אני עולה עכשיו על מונית ומגיע אליו, או שהוא יחזור לפה ונשב בחוץ. אבל דממה. סימסתי לדי שנגמר, והוא התקשר ואמר לי שאנחנו צריכים לדבר שוב. שהוא מאמין בזה, והוא רואה בזה משהו שיכול להצליח, ושאי אפשר לגמור את זה ככה. שזה לא אמור להיגמר. אבל הדוק לא ענה לי, ואני כבר התחלתי לדאוג, וביקשתי ממנו שיסמס לי לפחות שהוא הגיע הביתה בשלום.

אחרי שעה בערך, שנראתה לפחות כמו יום, קיבלתי ממנו סמס שאומר שהוא יהיה בכיכר ליד הבית שלי בעוד 20 דקות. הזמנתי מונית והתעופפתי לשם. הוא הגיע, כולו שפוף. מסתבר שהוא לא היה יכול לחזור הביתה כי הוא אמר להורים שהוא לא ישן בבית, אז הוא הלך לחברה, ושם יצא בפניה (היא לא הופתעה). בקור הירושלמי הוא דיבר איתי בקול נמוך שהוא לא מבין מה קרה, ואיך שיקרתי לו כשאמרתי לו שאני אוהב אותו. ולא שיקרתי, אני באמת אוהב אותו, אבל משהו לא הסתדר לי. 'אבל מה?' הוא הקשה, 'אם משהו לא מסתדר, אנחנו יכולים לעבוד על זה'. השיחה הייתה קשה, וברגע שהוא התחיל לבכות ולהזכיר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה אני חשוב לו, התחלתי לבכות גם אני, כשהלב שלי, כמעט פיזית, מתכווץ וכואב בתוך החזה, ולי מתחשק להעלם ולהתפוגג, רק כדי לא להרגיש את זה יותר. הוא היה מאוד חד אלי, ניסה לפגוע בי חזרה, ואני המשכתי להתענות. לא הסכים שנתראה יותר לעולם, שהוא לא יוכל לשבת איתי בתור ידיד ולשמוע על אנשים שיצאתי איתם, על סקס שהיה לי. שאני מאבד אותו לתמיד. בשלב מסויים הוא אמר לי ללכת, שאם אני לא אלך הוא לא יוכל להיות הראשון שיקום וילך. קמתי, הלכתי, ועצרתי, והסתובבתי, והוא סילק אותי שוב, ושוב המשכתי ללכת, והסתובבתי, והוא סילק אותי שוב. הלכתי הביתה, מרחק של שתי דקות הליכה, ממרר בבכי בלתי נשלט, כשהסלולרי שלי צפצף, בערך באמצע הדרך. מילה אחת על המסך - 'תחזור'.

אז חזרתי. חזרתי וגררתי אותו אלי הביתה. כל הכאב הזה הסביר לי שוב שאני לא מסוגל לוותר עליו. שמעולם לא הרגשתי כל כך בטוח, כל כך נאהב, כל כך רגוע, שפגשתי מישהו שמוכן למחול על כל השטויות שלי, שהוא אינטליגנטי וחכם, מבריק, מצחיק, יפה, בוגר, דואג, סימפטי ואיכפתי, שאני יכול סתם לישון איתו בלי להרגיש מועקה. אהבה ולא התאהבות. אז כן, ברור שיש דברים שמפריעים לי, וגם לי יש דברים שמפריעים לו. אבל מה לעשות, אפילו אני לא מושלם.

ומאז אנחנו ביחד, כמה ימים יותר משלושה חודשים. ביום ראשון הוא התחיל את ההכנה לקורס הקצינים שלו, שהוא פחד ממנו כל כך. הוא עתודאי, ולכן מחוייב לעשות קורס קצינים. השיחות שלנו מסתכמות בתחלופת סמסים כרגע, כי בקושי יש לו זמן לנשום. הוא מונה לסוג של חניך תורן (אני לא זוכר מה המונח המדוייק, אחרי הכל, יכולת קליטת הקיצורים הצבאיים שלי התדרדרה בשלוש השנים מאז השחרור שלי) והוא מקבל פידבקים חיוביים מהמפקדים שלו, וזה טוב, כי מה שכותבים עליו יעבור איתו לקורס עצמו. ביום רביעי הוא יתחיל את הקורס, בתקווה שהוא יעבור את בוחן הכניסה של הכושר הגופני (מה שנקרא 'בר-אור'. אם אני אתפוס את הבר-אור המניאק הזה אני אקרע לו את הפרצוף, נשבע לכם. אה, מסתבר שהוא מת לפני שנתיים. שיט.). בבוחן שהיה בהכנה הוא לא ממש הצליח, ואם עד לא מזמן הוא רצה להיכשל בבוחן ולעוף מהקורס, עכשיו הוא אומר שהוא מעדיף לסיים את זה עכשיו. ובכן, נראה השבוע. הוא גם נמצא בחדר עם חבר טוב שלו מהלימודים, שמאז שהוא סיפר לו על עצמו הם קצת התרחקו. הם מדברים קצת יותר עכשיו... בתקווה שהם יוכלו להחזיר את מערכת היחסים שלהם. בסוף החבר הזה עוד ייצא מהארון - וכמה שהוא חתיך ;-)

אני לא היחיד שהתהפך במערכת היחסים הזאת. גם בן זוגי היקר נתן לי הזדמנות לחזור לתפקידי הקודם בסקס, ואנחנו מוגדרים עכשיו רשמית כ'זוג ורסטילי'. איך הגלגל מתהפך מסתובב.

אני אישית יוצא בעצמי למילואים בשבוע הבא. בתור ג'ובניק, המילואים לא ממש קשים פיזית, ואני אפילו התנדבתי לצאת למילואים, כי זה סוג של חופשה מהעבודה. 10 ימים של לעשות משהו קצת אחר, קצת מעניין יותר, שגם תורם, ובאותה הזדמנות, למנוע מהם לקרוא לי לשמירות בכל מיני מפעלים סודיים לייצור במבה ליד דימונה. את המילואים האלה 'השגתי' דרך האינטרנט, כשבאחת מהרשתות החברתיות, איתרתי את הקצין שאחראי היום על החוליה שבה שירתתי בסדיר. הוא מאוד שמח לשמוע שאני מוכן להתנדב, ותיאמנו תאריכים. הקטע המשעשע ביותר הוא, שהוא ה-אקס ה-מיתולוגי של רועי 2.0. זה שעשה לו בלגן בראש קצת לפני שאנחנו יצאנו. מי אמר 'נקמה מתוקה'?

אז אני אעטה על עצמי מדים בשבוע הבא ואלך לשרת את המדינה. לפחד מ'מה יחשבו עלי בבסיס' אני לא צריך, אחרי הכל - מודיעין. אני רק תוהה אם יהיה שם מישהו שראה הופעות שלי ויזהה אותי ;-)

מצאתי דירה, ששייכת לחמה וחמותה של חברה. דירה מקסימה, קצת יקרה, אבל שווה את המחיר. אני עובר עם חבר באוקטובר. לא, לא עם הדוקטור. זה מוקדם מדי ואני לא חושב שאנחנו יכולים להתחייב לדבר כזה כל כך מוקדם. אני מאוד שמח לעזוב את החורבה שאני גר בה עכשיו, לדירה נורמלית, עם סלון נורמלי, מערכת חשמל מסודרת, מרפסות, והכי חשוב, בלי שני פאבים של ערסים מול המרפסת.

אני חושב שזהו זה. לא קרה הרבה יותר מדי בשלושת השבועות האחרונים, חוץ מהדרמות המטורפות שתוארו לעיל. אני אחזור לקרוא את הארי פוטר ששוכב אצלי כבר שבועיים בערך ואני לא מצליח לסיים. אני בעמוד 289 מתוך 607. המשמרת נגמרת עוד שעה וחצי.

רק אהבה, לכולם,

גזר.