חיים של בחור אחד

או לנעורים, או לתיכון, או לכל תקופה שכבר עברה. זה תמיד נראה נעים ונחמד, אבל אם מנסים להזכר, בדיעבד, לא ממש נהנו אז ורק חיכינו שזה יעבור.

אני אצל ההורים שלי עכשיו. אותו מחשב אישי שלי, נייד, שנוסע איתי בנאמנות לכל מקום כמעט, אבל הסביבה שונה. אני במיטת הנוער שלי, שמספר הפעמים שהיא ראתה פעילות מינית כלשהי ניתן לספור על יד אחת (אקסית אחת ויחידה, ועוד איזה בחור שאזרתי אומץ להזמין לסטוץ כשההורים שלי היו בחו"ל לפני שנתיים ומשהו. היה מזעזע, תודה). מסביב החדר שלי, ששינה פניו מאז שעזבתי את בית הורי לחיים משל עצמי ומשמש חדר לאחיינית המדהימה שלי שחוגגת שנה בקרוב. אין בחדר שום דבר שלי באמת, חוץ מהתיקים שהבאתי איתי (התקלקלה לי מכונת הכביסה, אז נאלצתי לחזור אחורה בזמן ולהביא לאמא כביסה כדי שיהיו לי תחתונים נקיים לפחות). יש פה כוננית ספרים עם שאריות של הספרים שכן נשארו מאחורה כי אין לי מה לעשות איתם באמת, ואיזה ארגז וחצי מלא ניירת שאין לי כוח לסדר.

אבל החדר שלי זה כבר לא. העיר הזאת היא כבר לא שלי. אני לא זוכר את הדרך הקצרה להגיע ממקום למקום, אני לא יודע שברחוב מסויים אין מקום כבר לעצור לחכות לאנשים שצריך לאסוף, יש באמפרים חדשים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש (פה אוהבים לבנות אותם גבוהים עד כדי זינוק מהמם אל עבר העתיד גם כשאתה נוסע על 5 קמ"ש). מה שכן, העיר הזאת נותרה מכוערת כמו כל עיר פרברית של מעמד הביניים. הבנייה האיומה והמרובעת של שנות החמישים-שישים-שבעים, עם הטיח במרקם מחוספס, או יותר גרוע, שכונות המגדלים שבאות לענות על המחסור בקרקע, שבהן המרפסת של השכנים מחוברת הרמטית לחלון של חדר השינה שלך, שמחובר בתורו ישירות לאסלה של הבניין הבא. אבל העיקר שזאת דירת חמישה-חדרים-מאובזרת-עם-מטבח-משוכלל-ומדיח-כלים-על-חשבון-הקבלן-מתנה-לעשרת-הקונים-הראשונים.

הכי חמור - שהחבר'ה שלי כבר לא. החבר'ה שאיתם עברתי את התיכון והצבא, שהיו שם בשבילי ושהייתי שם בשבילם. השבוע עוד אחת מהחבורה ההרמטית הזאת לשעבר הצטרפה לספר הפרצופים, הידוע גם כ'פייסבוק'. היא נגררה לשם על ידי תמר, ובעצם נותרה עוד בחורה אחת מהחבורה הזאת שלא הצטרפה. רועי כבר שם, וכמובן שהייתי פאתטי מספיק בשביל לבקש 'חברות' והוא סירב לי (מפתיע). עכשיו, כמו שאמרתי לתמר השבוע - אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו עדיין חברים וממש אוהבים אחד את השני. מה שמזמן לא נכון. בערך מאז הפיצוץ עם רועי.

אבל למה בעצם אני נזכר בזה עכשיו? כי כמו בשנה שעברה, גם השנה חגגנו יומולדת לשמחה. היא ראשונת המזדקנות אצלנו, כי היא ילידת דצמבר של השנה לפני, ונכנסה למחזור שלנו. וכשחוגגים לה יומולדת, מתקבצים כולם מכל קצוות הארץ - תמר ואני מירושלים (למרות שתמר עדיין מבלה את רוב זמנה בעיר הולדתנו, בניגוד אלי, שנטשתי את האיזור באופן מוחלט), מ' מהמושבה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה, בעלה לעתיד כנראה, נ' שנשארה היחידה בעיר, ורועי, שמגיע מהדרום.

למראית עין אנחנו עדיין חבורה נחמדה, שכולם מכירים את כולם ובקשר קרוב. אבל בסופו של דבר, רועי ואני לא החלפנו מילה מלבד 'איפה תמר?', נ' ואני כבר נפגשנו אתמול כשהייתי לכמה שעות בעיר לפני שחזרתי לירושלים עם האוטו של ההורים בשביל להגיע למשמרת היום, עם תמר אני מדבר מדי פעם במסנג'ר, אבל לא כמו פעם, ומ' - יש שם איזושהי אי הבנה בסיסית שניסיתי לפתור היום. ניסיתי להשלות את עצמי שלא באמת אכפת לי מאנשים שנעלמים לי, אבל אני לא טיפוס כזה. כיאה למי שאוגר רשימה של כמה מאות חברים בפייסבוק, אני לא מסוגל לוותר על קשר אנושי עם אף אחד שאני לא מתעב עד עמקי נשמתי. זונה של מערכות יחסים חבריות.

מצד שני, לאירוע הזה באתי מצויד בנשק הכי חזק שלי - האושר שלי. גם אם פה ושם יש רגעים שבא לי להכניס את עצמי למיטה ולא לצאת, בשורה התחתונה טוב לי. וזה בעיקר קשור לעצמי ולא לסיבות חיצוניות. נכון שיש לי חברים מדהימים, ובן זוג מקסים (שנמצא אצל ההורים שלו, רחוק רחוק, וחסר לי כל הזמן שם), והעבודה שלי, בסופו של דבר, די שווה יחסית לעבודת סטודנטים, אבל טוב לי כי אני אוהב את עצמי. אני יודע כמה אני שווה, ואני יודע שאני שווה לא מעט, ובוחר לתקוף את העולם עם זה. אני לא יותר שווה מאחרים, ואני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבו אני אתנהג כאילו אני כן, אבל אני עדיין שווה לא מעט. אני לא נראה רע, אני לא טיפש, אני לא אנטיפת, אני לא מתוסבך. אני, אני בסדר אני. טוב לי עם מי שאני, עם מי שגדלתי להיות, עם עובדת היותי הומו, עם הדיעות שלי, עם המעשים שלי, עם הפעולות שלי ועם המחשבות שלי. טוב טוב טוב.

ואולי זה כן קשור למי שמסביבי, אבל זה כבר מזין את עצמו.

וזה לא תמיד היה ככה. אני מאחל לכל אחד ואחת שנתקלים בפוסט הזה שיבינו שאני לא מקרה מיוחד, ושזה יכול לקרות לכולם. אני אפסיק עכשיו לפני שאני אקיא במיטה.

זה לא שלא נמאס לי מהעבודה שלי. אל תטעו. הייתה לי ישיבת צוות אתמול, כרגיל, אחרי משמרת שהתחילה מוקדם מדי לפנות בוקר. התעפצתי, לא להנאתי יש לציין, וחטפתי על הראש. מבחינתי - הישיבה הזאת הייתה מיותרת בערך כמו שיעורי חינוך מיני בכיתת מחוננים. יצאתי מהמשרד עצבני, בידיעה ברורה שאני חייב לאוורר את זה עם הבוסית הנפלאה שלי מתישהו במהלך השבוע.

אני לא יודע מה עובר על אמא שלי בזמן האחרון, אבל היא מתקדמת בצעדי ענק לקראת יציאה מהארון. לא, אמא שלי לא לסבית (לא שידוע לי, לפחות), אלא במובן של האמרה הידועה (למי מאיתנו שאיתרע מזלו להיות הומולסביטרנס) ש'כשאנחנו יוצאים מהארון, ההורים נכנסים אליו'. היא לא פסלה על הסף שעיניים יגיע פעם איתי לאירוע משפחתי, אבל חנוכה האחרון היה 'מוקדם מדי'. היא אפילו הזכירה את שמו כשהייתי אצלהם בתחילת השבוע להדלקת נרות. אחותי, כרגיל, מקבלת את העובדה הזאת בקלילות, ופחדתי להרים את הראש לראות את אמא שלי נחנקת מהפסטה שאכלנו כשאחותי התחילה לדבר על הנושא. אני לא מאמין, החיים שלי עלולים להיות נורמטיביים! זוגיות! ארוחות שישי אצל ההורים! ההורים באים לבקר ואנחנו מארחים! אלוהים, זה חייב להיפסק!

אני בערך-סוג-של-שמח שעיניים ואנוכי נמצאים בנקודה בחיים שבה אנחנו לא יכולים לשנות את חיינו מקצה לקצה - אני מחוייב למקום מגורי בגלל הלימודים והעבודה (והעובדה שאני מאוהב בעיר הזאת), והוא קצין ומשרת במקום מסויים, וכמובן לא יכול להתפטר. אחרת, הייתי עלול להעלות את ההצעה שנגור ביחד, וזה כל כך, אבל כל כך מוקדם. השבוע יצא לנו לבלות 5 לילות כמעט ברצף ביחד. בלילה שבו כבר לא ישנו יחד, היה לי ריק במיטה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותו. והוא אותי, אני חושב. אני מקווה שזה לא ייגמר לעולם.

ענייני ישראבלוג:

1. באחת מהתגובות נתקלתי בבלוגר ששבה את ליבי בכתיבה ובסיפורים שלו. אז ראיתי לנכון לשלוח את כל שלושת הקוראים של הבלוג שלי לקרוא גם אצלו. לפי קריאה בבלוג שלו, יש לנו אפילו כמה קווים חופפים. שמו בישרא(אל) הוא Cookie Dough. אותו בצק-עוגיות החל לכתוב בשנת 2003, בגיל 15 המופלג, וצורת הכתיבה שלו הייתה בוגרת אז כמו שהיא עכשיו - וזה מרתק אותי בצורה שלא תאמן. ממנו הגעתי לבלוגר מקסים לא פחות ששמו Silent. לא קראתי הרבה, אבל נהנתי ממה שכן, ואני בהחלט אמשיך.

2. העיצוב של הבלוג שלי מכוער לי. בקרוב עיצוב חדש, אחרי שאני אלמד ואבין איך עושים עיצוב לבלוג. זה לא אמור להיות מסובך, אחרי הכל, אני איש הייטק מתוחכם, לא?

אני חייב להתחיל לעדכן יותר. ואני חייב לכתוב המשך למדריך המלא להומוסקסואליות. ואני חייב לסדר את החדר. ואני חייב להזמין טכנאי למכונת כביסה. ואני חייב לשלם שכר לימוד ואני חייב עוד המון המון דברים. עכשיו, אני גם חייב ללכת לישון כי הבטחתי לאמא שאני מבשל מחר את העיקרית לארוחת הצהריים (אחרי שאחותי התרעמה על זה שאני מבשל רק לעיניים ולא להם).

שיהיה לכם לילה מקסים ושבת רגועה,

גזר.

מיום רביעי כואבת לי השןבינה הימנית. האמת, שהיא מציקה כבר כמה ימים, אבל ביום רביעי כשהדוקטור היה אצלי לא יכולתי בשלב מסויים לפתוח עיניים מרוב כאבים, והוא גרר אותי לעזרה ראשונה אצל רופאת שיניים שמצאנו באינטרנט. השם יברך את גוגל. אז היא פתחה את החצי-טיפול-שורש שיש לי שם, ניקזה את כל המוגלה (פיכס) והשאירה את זה פתוח כדי שאני אוכל לנקז את כל השאר החוצה. מה שזה אומר זה שכל פעם שאני אוכל, אני צריך לשים חתיכת צמר גפן בתוך החור הזה, שאין בו כלום מלבד סידן של שן. הכל כדי שלא יכנס אוכל ויסתום את הניקוז שוב. ומתישהו השבוע אני צריך ללכת לסתום את זה. אני שונא רופאי שיניים, וזאת אחת הסיבות שאני מבועת ולא הולך אליהם. אה, בנוסף גם קיבלתי 1.5 גרם של פניצילין ליום כדי למגר את הדלקת הקטלנית, והדוקטור כמובן משגיח שאני אקח את האנטיביוטיקה, בזמן, אחרי האוכל, ולא אערבב אלכוהול.

עכשיו אני אצל ההורים שלי במרכז. זה נהיה יותר ויותר קל, כי הם מפסיקים להציק לי. מה שכן, אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלהם לזמן ארוך, שמעתי אותם רבים, ולא ריב קטן על כלים בכיור או על זה שאמא שלי משאירה דברים מבולגנים, אלא דברים יותר רציניים. אני אפילו לא רוצה לחשוב איך החיים שלי עלולים להראות אם ההורים שלי יחליטו להיפרד אחרי יותר מ-30 שנות נישואין. עזבו, פשוט עזבו.

אתם ב-אמת חושבים שאני לא אכתוב על מצעד הגאווה בירושלים, נכון? בחייכם, חשבתי שאתם מכירים אותי יותר טוב מזה.

חברים, יקירים, אוהדים ושונאים, מצעד הגאווה של ירושלים 2007 צעד, צעד בגאון, במרכז העיר. נכון שהוא לא היה המצעד האופטימלי, שביטלו לנו את ההפנינג בגלל שביתת מכבי האש, ושזה לא היה הרחוב הכי ראשי בעיר, אבל צעדנו, בלי יותר מדי תקריות. גם המסיבה שאחריו הייתה מוצלחת, ההופעות שלי היו לא רעות, וסיימתי את הערב חצי מעולף. אני מצפה ליום שבו נוכל לצעוד בלי לריב על כל צעד, לצעוד מגן העצמאות עד גן סאקר שנמצא מתחת לכנסת ולהפגין שם, כשלידנו צועדת הפגנה חרדית שקטה שמוחה על קיומנו. שלא תבינו לא נכון - אני לא חושב שאפשר לשכנע את החרדים שאני בסדר, אבל אני כן רוצה להבהיר להם שהחוק מגן עלי, ושאסור לאיים עלי ברצח. אני מאוד שמח שהרבנים התעשתו בסוף וקראו למאמינים שלהם לא לצאת להפגין כדי לא להחשף ל"תופעה".

הלכתי את המצעד עם הדוקטור, כמובן. לקראת הסוף התנשקנו, וכדי להסתיר את עצמנו מחברים ששונאים שאנחנו מתמזמזים מולם, כיסיתי את הפרצופים שלנו בדגל גאווה קטן. תוך שניה וחצי התגודדו סביבנו צלמים, שהתחילו לדחוף אחד את השני רק כדי להגיע לתפוס את הפריים. אז המשכנו הלאה. התמונה, ברוך השם, לא פורסמה בשום כלי תקשורת שראיתי. אבל בטח בחו"ל אני מפורסם.

בלוגר אחד, שאני מחבב במיוחד, ולו רק בגלל שהוא חתיך וצעיר, וגם בגלל שהוא משעשע אותי בציניות המרושעת שלו, כתב פרק בפוסט האחרון שלו על מצעד הגאווה, ששואל "אבל למה בעצם בירושלים". אז במקום לכתוב לו תגובה שתעלם בסבך התגובות (אחרי הכל, הוא ב"פעילים"), החלטתי לענות לו בפוסט שלי.

אז לשאלתך, קאמל - כי כאן אני גר. אני משלם את המסים שלי בירושלים, אני לומד בירושלים, אני אוכל בירושלים, אני אוהב בירושלים, מתנשק בירושלים ומזדיין בירושלים. למה שאני אלך למקום אחר? זאת גם העיר שלי. גם התושבים החרדים של העיר עושים בה דברים שלא מוצאים חן בעיני, כמו למשל לחסום לי רחובות בשבת, או ללכת באמצע הכביש ולהאריך את הנסיעה מהאוניברסיטה הביתה בעשרים דקות בערך. גם ערך 'פגיעה באחרים' לא מקובל עלי, בעיר שעורכת מצעד דגלים ראוותני לכבוד יום ירושלים בה צועדים עם דגלי ישראל מנקרי עיניים בעיר העתיקה, שהרבה מתושביה לא בדיוק מרוצים מהשלטון הישראלי עליהם. גם זאת פגיעה ברגשות הציבור, חבר'ה.

המצעד הזה צריך לצעוד בכל מקום שבו מתייחסים לבני אדם ככה. הוא צועד בחיפה, כי מישהו שיצאתי איתו כבר חטף מכות שם כשהוא הלך יד ביד עם חבר שלו, הוא צועד בירושלים, כי קוראים לי שם בהמה. כי אומרים לי שאני שפל וטמא, ושאני מביא צרות על עם ישראל. שאני אחריב את ירושלים. ירושלים לא תחרב בגללי, ירושלים תחרב בגלל שנאת חינם, וכל אחד ואחד מאיתנו יהיה אשם בזה. ואם צריך שנצעד גם בנתניה, או בפתח תקווה, או בבאר שבע, או בטבריה, נצעד גם שם, ואני אשתדל להגיע ולתמוך! (מה, בחיפה לא הייתי?).

אז לשנה הבאה בירושלים החופשית והמאושרת, וקאמל, אתה בא איתי, אנחנו הולכים יד ביד.

הוא חושב שאני מנסה להשכיב אותו. מילא, זה לא יהיה הסטרייט הראשון שהשכבתי. אבל כן, זה ספורט לאומי, כמו שלישיה או בתולות אצל הסטרייטים. ואני אסביר לך למה - שלישיה זה דבר מאוד נפוץ אצל הומואים. בוא נאמר בעדינות שהשתתפתי ביותר מאחת. בתולים מאוד קשה למצוא, כי צריכים לקצור אותם מאוד צעירים (ואני מדבר איתך על 13-14) וזה לא ממש חוקי. הם מזדיינים לרוב עם איזה מישהו שהם יוצאים איתו והוא בגילם, או עם איזה בגיר חסר מצפון ועכבות. ולכן גם זה יורד מהפרק.

מרוב שכתבתי לכם אני לא אגיע לדוקטור בזמן. אני אוסף אותו לפה, ואנחנו יושבים עם חברים שלי. אז אני עף להתקלח, ושלום על ישראל. תהיה עוד עריכה בהמשך, אני מבטיח.

ירושלים גאה לכולכם,

גזר.

לא, לא, לא את זה. זה עוד לא. עובדים על זה, ואני עוד לא ממש מסוגל. לאט לאט.

שלחתי לרועי מייל, בערב.

היום התחיל יחסית בסדר, למרות העובדה ששוב ישנתי לא טוב. בלילות האחרונים אני לא מצליח לישון כמו שצריך ואני מפחד שאני לא אתעורר בזמן, אז אני מתעורר מוקדם ונלחץ שכבר מאוחר. ככה השבוע חשבתי שכבר 15.30 כשהיה 9.30 (ככה זה כשמסתכלים על השעון מתוך שינה), והבוקר חשבתי שאני צריך להיות בעבודה ב-10 (כמו מחר) כשבעצם היה לי שיעור רק ב-12.

הפרעתי בשיעור. עד שאני כבר מגיע, אני מפריע למרצה. כמה מביך זה שנוזפים בך מול אולם מלא בכ-100 ומשהו סטודנטים. לפחות זה עבד לו, להרעיש יותר אני לא ארעיש.

בזמן התרגול שאחרי השיעור התחלתי לכתוב מכתב. תכננתי שזה יהיה בגדר 'מכתב שלא נשלח', והתחלתי לכתוב אותו במהלך התרגול. כשהסתיים התרגול תכננתי ללכת להירגע במסעדת הבית המוצלחת שלי, לשבת עם המחשב קצת ולכתוב שטויות, תוך כדי בליסת פסטה משובחת תוצרת המקום. התמזל מזלי ובדרך פגשתי חברה, שאמרה לי שהיא בדרך לבלוס קצת אוכל יפני (שחביב עלי עד מאוד) עם עוד חבר. שמחתי על ההזמנה ושיניתי את הכיוון. רק כשחזרתי הביתה התיישבתי להמשיך את המכתב, תוך שיחה עם הדוקטור במסנג'ר שמאוד תמך ברעיון לשלוח את המכתב הזה (אימייל, בעצם), ואמר שבמקרה הכי גרוע אני אקבל תשובה שלילית ואז אני אדע שבאמת, אבל באמת אין לי מה לחפש אצל הבנאדם הזה יותר. החלטתי גם לקבל יעוץ לא מחייב גם משמחה, יו"ר הועדה לאישור שטויות שאני רוצה לעשות.

שמחה הייתה קצת סקפטית לגבי סיכויי ההצלחה. לטענתה, הבגרות הנפשית שלו בשנה וחצי האחרונות עשתה אמנם התקדמות נאה, אבל מגיל 4 לגיל 6, שזה לא מספיק. מצד שני, היא ציינה, שהוא היה מסוגל לשבת כל הערב ביום שישי בנוכחותי למרות שהוא הצהיר הצהרות נוקבות ש-10 דקות אחרי שאגיע, והיה גם מסוגל להגיע עם החבר כשהוא ידע שאני אהיה שם. נזכרתי בהחלטה שלי לעשות תמיד את מה שאני מרגיש, ולא את מה שאנשים אחרים מייעצים לי, כי לצערי, כשלא הקשבתי ללב ולשכל שלי, ולא עשיתי מה שחשבתי שיהיה נכון לעשות (הווה אומר - לספר לו שאני יודע עליו ולא להשאיר את זה אצלי), והחלטתי לשלוח לו את המייל הזה. כמובן שעד שאני אקבל איזשהו סימן, אני אבדוק את המייל כל חמש דקות כשאני אוכל.

חשבתם שלא תקבלו את המכתב?

טוב, אז היי. זאת לא הפעם הראשונה שאני חושב לכתוב לך מכתב כזה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני כן יושב לכתוב לך. אני כותב לך כי ככה אני יכול להיות די בטוח שתקרא. אתה לא אידיוט. אולי בטלפון היית מסנן אותי, אבל אם כבר משכתי את תשומת לבך, אני מאמין שתקרא. הייתה סיבה שעד היום לא שלחתי לך כזה דבר, שנה אחרי שכתבתי לך מכתב עצבני מאוד, כשהבנתי, או אולי חשבתי, שאתה בכלל לא מעוניין לדבר איתי, אי פעם, למרות שאמרת שאולי פעם, ושאני אתן לך להרגע, מכתב שכתבתי את זה מתוך סערת רגשות, כדי להגיד לך אחת ולתמיד את כל מה שיש לי בראש, בלי להסתתר ובלי לפחד שאני אגיד משהו לא בסדר שיגרום לך להתכווץ לפינה ולשתוק. הסיבה היא שלא רציתי לצאת שוב סמרטוט, ותאמין לי אם אני אגיד לך, למרות שאתה תמיד טוען שאתה לא זוכר דברים, שיצאתי סמרטוט כל פעם שסלחתי לך למרות שהתנהגת אלי, נו, מגעיל. אבל אתה יודע שככה אני, מעולם לא נטרתי טינה לאנשים יותר מדי. כבר שנה וחצי שאני מנסה לשנוא אותך, ואני לא מצליח. אני מנסה, אני משליך הערות ממורמרות, אבל אני לא מצליח לשנוא אותך ולתעב אותך. אני גם לא מצליח להתעלם מקיומך, למרות שאולי אתה הצלחת לשכוח את קיומי. כל פעם יש איזה שטות קטנה שמזכירה לי שפעם היה לי חבר נורא נורא טוב - אם זה שיר שהיינו שומעים יחד ב'הקצה' או במסיבות, איזושהי מילה שנכנסה לנו ללקסיקון שאני משתמש בה עם חברים שלי שלא יודעים אפילו למה אני אומר אותה, סתם שיחה אקראית עם אחת מהבנות, תמונות על המחשב שאני תמיד נהנתי להסתכל עליהן, או אפילו מפגש עם אנשים שלא ראיתי כמה שנים ושואלים אותי בטבעיות מה שלומך, ואני ממלמל 'בסדר, אני מניח'. ביום שישי, כשהיינו ביומולדת הזאת, ידעתי שתהיה שם. אבל זה עדיין היה לי מוזר לראות אותך פתאום, כמו שהיה לי מוזר להיות אצלך בבית ולראות חברים שלך שלא הכרתי, כי אני רגיל שאנחנו מכירים את חוג החברים אחד של השני ברמה זו או אחרת. זה היה לי מוזר לראות אותך עם מישהו, שהיה ברור לי מה תפקידו למרות שלא הכרתי אותו, וזה היה מוזר לי אפילו לא להחליף שלום, כאילו רבנו אתמול ואנחנו שני ילדים קטנים ולא בחורים בני 25. האמת, שמחתי קצת שראיתי שאתה עם מישהו, שמחתי כשידעתי שיש לך מישהו ואתה מביא אותו לפגוש את החברים שלך, ורציתי מאוד לשבת ולדבר עם שניכם, להכיר אותו קצת. אני לא רגיל לא להכיר בני זוג של חברים שלי, ולהפך - אני רגיל להתחבר איתם כדי לגרום להם להרגיש הכי בבית, כדי שהם יהפכו באמת להיות בני בית. אבל מה לעשות, כרגע אנחנו לא חברים, אז לא ממש יכולתי. מאז יום שישי אני חושב על העניין הזה. הדוקטור (שאולי אתה מכיר אותו בתור 'חבר שלי' עכשיו) כמובן מכיר את הסיפור, כי לא יכולתי שלא לספר לו (למקרה ואני אחטוף התקף דרמטי, על אף הגמילה, זה קורה לפעמים) והוא לא הפסיק להגיד לי שאנחנו צריכים לדבר שוב. שאנחנו שנינו בוגרים מספיק, ואחרי כל כך הרבה זמן, אולי כדי לדבר, ואם לא נחזור להיות בקשר, לפחות נוכל לנסות ולהחזיר את הקבוצה המקסימה שהיינו פעם. נכון שדברים משתנים, אבל אני אופטימיסט מטבעי. אין לי הרבה מה להגיד על מה שעשיתי, או מה שקרה, או כל דבר שקשור. בהתקף של מזוכיזם טהור, ישבתי היום בשיעור ועיינתי בשיחה האחרונה שהייתה לנו, שניסיתי להסביר את עצמי. ביקשתי סליחה על זה שפגעתי בך, ואני מקווה שהחיים שלך מאז רק הלכו והשתפרו, ונראה לי ממבט חטוף שטוב לך יותר. ואולי, לך תדע, השטויות שעשיתי היו לטובה בסופו של דבר, או כמו שיש ברדיו - 'הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת'. אז מה בעצם אני בא להגיד בכל ההשתפכות הארוכה הזאת? אני רוצה שניפגש. אני רוצה שנשב לדבר קצת. אני רוצה לשמוע מה קורה איתך, איך הולך, איך באוניברסיטה, איך הבית החדש של ההורים, מה שלום כל המשפחה, ובכלל, איך החיים מתייחסים אליך. אני יודע שיוצא לך להיות פה בעיר לפעמים בביקור, אז תן לי להזמין אותך לקפה. זה קצת פחות טוב מהקפה שהיינו שותים בימי שישי בצהריים, אבל גם פה יודעים להכין קפה בנזונה.

נדבר?

קצת פרגון עצמי

קודם אני שומע מהדוקטור שאיזה אקס שלו סיפר לו שיצאתי עם מישהו שמעולם לא יצאתי איתו, אחרי זה עורכת של איזה מגזין אינטרנט שהתראיינתי בו לכתבה בשביל חבר של הדוקטור אומרת שהיא מכירה אותי, בלונדי, שצילם עלי ועל הדמות שאיתה אני מופיע, מספר לי שאנשים ראו קטעים מהחומר שהוא צילם וממש התלהבו (תלמידים ומורים), מישהו שאני מכיר ניגש אלי במיוחד הערב כדי להגיד לי שאני נראה טוב היום... רק שכל זה לא יעלה לי לראש. אני תמיד אזכור מאיפה באתי, ותמיד אזכור אתכם, קוראי הנאמנים (existence)!

מחר בערב אני נוסע להתרענן בשנית בתל אביב. זאת הזדמנות מצויינת לראות קצת את זו-שקוראת, שלא ראיתי מזמן כמו שצריך, לראות הופעה של חברים שלי ובעיקר לבלות זמן איכות עם הדוקטור גם פה וגם שם. כמובן שביום שישי אני אהיה שם שוב, לרגל המצעד/מסיבה/מפגן של בחורים חטובים בלי חולצה בחוף גורדון.

לבלונדי יש חבר, בערך מאז שאני והדוקטור ביחד, אולי קצת פחות, ואני ממש בסדר איתו. פגשתי אותו היום, והחלפתי איתו כמה מילים, והוא בחור חמוד. אני יכול להגיד בלב שלם שאני שמח בשביל בלונדי. באמת. מילא אותי אושר לראות אותו כל כך שמח, ואני לא חושב שאפילו טיפת קנאה חלפה בעורקי. הייתכן שלדוקטור יש השפעה עלי? אם כן, אז סוף סוף!

ויש לנו כבר שיר - Your Song של אלטון ג'ון.

סיגריה ולישון. מחר עובדים ב-10. דבר אחד בטוח - את החשבון של האונקולוגית שאני אקבל בעוד 10 שנים, אני שולח ישירות לרועי.

תהיו בריאים, זיי געזונט,

גזר.