חיים של בחור אחד

העובדה שאני בכלל בקושי פה, ובקושי כותב.

אני אגיד לכם מה קרה - פעם הייתי כותב לכם בזמן משמרות משעממות בעבודה. לאחרונה יש עם זה בעיה - זה לא שאין משמרות משעממות בעבודה, אלא שגם המשמרות המשעממות עמוסות בעבודה כאילו היו שחורים בשדה כותנה בקרוליינה.

אבל, התמזל מזלי, והמשמרת הזאת, שהכי לא התחשק לי לעשות, הפכה קלילה. פניות הלקוחות התמעטו, הכל יציב פה מסביב, ומחר, כשאחזור לכאן בצהריים אחרי מעט מדי שעות שינה (אני נוהג לעשות לעצמי משמרות רצופות, כמו שמירות בצבא. ככה זה כשהחבר שלך קצין), המשרד עדיין יהיה ריק כי מחר כולם פה בחופשת פורים. ככה זה בירושלים, אנחנו מקבלים יום אחד אקסטרה (שאני אעביר בשינה ובעבודה). א-בל, בערב אני מקווה לצאת קצת להסתובב, אולי יהיו שאריות של תחפושות. זה כמו שאריות של שלג, רק לא בוצי.

מה שכן, אני צריך לזכור להביא איתי איזה עפרון שחור ושתי צלליות כדי לאפר איזה עין אחת, שאני ארגיש מחופש. 

אחת הסיבות לעדכון הערב הוא בגלל שהיום לראשונה פגשתי בלוגר אחר (שלא הכרתי קודם, לכן יובי גרובי לא נחשב). Cookie Dough ואני מדברים כבר זמן מה, והוא היה בחו"ל עד לא מזמן. למרבה ההפתעה, התברר לנו שלמדנו באותו בית-ספר, באותה כיתה ממש, עם אותה מחנכת. בהפרש של בערך 6 שנים, או משהו כזה. מה שהופך אותי לממש זקן. אז היום נפגשנו, בלי כוונות זדון משני הצדדים, לאור העובדה שאני נשוי באושר לבחור יפה-עיניים, והוא זה עתה בשלבי הכרות עם בחור שנשמע מקסים לא פחות. ישבנו לנו על כוס קפה, אבל מכיוון שזה היה לא נוח, עברנו לספסל.

דיברנו על הא ועל דא, ועל העובדה ש(הנה אני הורס לו פוסט שלם כנראה)הוא מתחיל ללמוד בירושלים, הלכנו לטייל בתיכון, הוא סיפר על חוויותיו מהתיכון ואני עמדתי פעור עיניים מההבדלים של כמה שנים של התפתחות טכנולוגית וההשפעה שלהן על חיינו, עד שנפרדנו, שוב, כידידים, בלחיצה יד.

דבר אחד אמסור לך מעל דף זה, יקירי, כל השאר יהיה במסנג'ר בהזדמנות אחרת - אם עוד פעם אחת אני אראה אותך מאזכר את המילה 'שמן' בהקשר שלך, אני אשלח חוליית מתנקשים לבושים בבגדי אישה ישירות אליך הביתה.

ותזכור, יש לי את הטלפון שלך.

העניינים נראו מבטיחים - השותף העיר אותי מוקדם בבוקר לפני שהוא הולך ללימודים כדי שאוכל לנצל את הסלולרי שלו כדי לתפוס את אשת הקשר שלי. אשת קשר, אתם שואלים? ובכן, נכנסתי לפני כמה שנים טובות לדיל מוצלח, שבו אני לקוח של חברה סלולרית, אבל דרך תת-סוכן שלהם, מה שנקרא בעגה 'איש קשר', או באנגלית Reseller. הוא מקבל מהם מחירים טובים בגלל כמות הקוים שיש לו, ואני מקבל ממנו תעריפים מוצלחים לא פחות. א-בל, כל מה שאני צריך לעשות, צריך לעבור דרכם. והם עובדים שלוש וחצי דקות בימים אי-זוגיים, וגם אז - תפוס.

אבל כמו שאמרתי, העניינים נראו מבטיחים, הצלחתי לתפוס אותה בקלות, היא אמרה שהמכשיר שאני רוצה (ורציתי גם לפני שאיבדתי, בדיוק תכננתי לשדרג. אבל לא ככה! לא ככה דאמיט!) אפילו נמצא במלאי, ושאני ארוץ לפקסס לה (מה קרה לאימייל?!) טופס הזמנה, ומחר בצהריים, גג ערב, יהיה לי מכשיר חדש. הודתי לה, רצתי לדואר, פיקססתי משם עם הוראות מדוייקות שבשעה זו וזו אני בעבודה (פלאס כתובת) ושעה אח"כ אני בבית (פלאס כתובת). נתתי טלפון בעבודה לתיאום וכו', והלכתי שמח וטוב לבב למרכז השירות הסלולרי שממוקם בא"ת תלפיות. מרחק של 45 דקות הליכה. באובך. מהמם לי. במרכז טיפלו בי תוך שניה (לקוח עסקי או לא?) ואופטימי מתמיד, הלכתי עם כרטיס סים חדש לעבודה (הפעם באוטובוס, לא ברגל).

כאן המצב התחיל להדרדר. הטלפון החלופי ששנוררתי ממנהלת המשרד שלנו, בחורה מקסימה וששה לעזרה, לא קיבל את הכרטיס, כי הוא דור וואטאבר, והסים שלקחתי מיועד לדור 3 (למכשיר החדש). מילא, אמרתי, מחר אקבל את המכשיר החדש שלי והכל יבוא על מקומו בשלום. יום למחרת הגעתי לעבודה, וכשראיתי שהמשלוח לא מגיע, ניסיתי לתפוס את אנשי הקשר שלי, שאמרו לי שיגיע עד 4 (אני סיימתי ב-3), ולכן חיכֵּתי. בשעה 4.30 אחה"צ, כשהמכשיר לא הגיע, התחלתי להציק למנהל החברה ההיא. הצקתי והצקתי, עד שהוא אמר לי שזה יגיע מחר בצהריים.

בצר לי, חיכיתי יום למחרת בצהריים, לחוץ טילים מהעובדה שאין אפשרות להשיג אותי ולהודיע לי לאן יגיע המכשיר, והברזתי מהלימודים בשביל לחכות. ובכן, חמור מכך, לא היה לי דרך ליצור קשר עם בן זוגי היקר, ולקבוע איתו לערב. למזלי, איתרתי אצל יובי גרובי (ההוא מתחלת הפסקה) מכשיר ממש ישן שהיה לי והשאלתי לו פעם, שפרצתי כשנסעתי ללונדון. הפריצה הזאת איפשרה לי להשתמש בסים של דור 3, ולהיות מחובר לעולם, פלאס הניתוקים של מכשיר בין 5 שנים שהבטריה שלו בשלבי אלצהיימר מתקדמים (היא חושבת שהיא דולפין, או משהו).

כשגם אז המכשיר החדש לא הגיע, החלטתי לנקוט בצעדים שאני, בתור נציג שירות לקוחות זה מספר שנים, שונא. להתקשר ולהתחיל לעלות בדרגות. אז אכן, בעידודו של סימן תמיהה שהגיע אלי לקפה, התקשרתי לחברה הסלולרית ישירות ודאגתי להבהיר להם שלא מעניין אותי איש קשר או לא איש קשר, אני משלם להם בסופו של דבר, והם צריכים לתת לי תשובות לגבי הסוכנים שלהם. עברתי ממוקד למוקד, ממוקד מכירות למוקד שליחים, ממוקד טכני למחסן, וטוב שלא מימשתי את איומי וחייגתי ישירות למנכ"ל החברה. לאחר מספר שעות קיבלתי הבטחה שהמכשיר יגיע מחר, ישירות ממי שאחראית על אנשי הקשר שלי (שאמרו, ואני מצטט, בערך - "גזר, זה שתציק לכל חברת ******* לא יעזור לך לקבל את המכשיר שלך". כן כן, אני קרציה, אבל קרציה א-סלולרית, וזה הופך אותי לקרציה נרגנת!).

ואכן, בעזרת השם והגרון שלי, המכשיר הגיע למחרת, והתקבל באהבה על ידי השותף שהיה בבית, במזל, כי אני לא יכול להיות בבית בשעות השליחות (פעילות של חוש"ן, הרבה יותר חשוב).

עכשיו אני בעליו של מכשיר חדש, א-לה-אייפון, ואני מתרה בכם, אנשים שאני מכיר ואין לי את המספר שלהם, שלחו לי אותו בסמס עם ציון העובדה שזה אתם. אלא אם כבר שלחתם לי במייל.

התשובה הייתה לא, למי שתוהה. א' - אני לא מזדיין בכסף (אם כי על זה אפשר להתפשר), ב' - אני לא מזדיין כשאני לבוש בבגדי נשים (אם כי גם על זה אפשר להתפשר) וג' - יש לי חבר (ועל זה אני ממש, אבל ממש לא מוכן להתפשר).

כך הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל.

אה, דיברנו על עבודה. אז כן, אני די שונא את העבודה שלי, למרות שאני משתדל להקרין חיוכים וכו', כי זה לא יעזור לי להיות עצבני, שום דבר לא ישתנה בהתנהלות פה גם ככה. אז אני אוציא את זה עליכם. עד ש.

חברה אחת שעובדת בחברת הייטק קטנה בצד השני של העיר העבירה את קורות החיים ששלחתי לה בשבוע שעבר (כי נמאס לי), ומחפשים אצלהם איזה משהו הייטקיסטי לואוטקיסטי לסטודנטים. ברגע שיגייסו ראש צוות, יגייסו גם צוות ויזמנו אותי כנראה לראיון. השכר דומה לשכר הנוכחי שלי, רק בלי סופי שבוע ולילות. שעות עבודה לבחירתי, בלי משמרות ושיט, ובלי סופי שבוע ולילות! אחרי שבוע (שבת עד שבת) שבו עבדתי 4 לילות (מתוך 8), ובלילות אחרים עשיתי דברים כמו לתפור תחפושת או לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה של השותף שלי ועוד ידיד ולפגוש את עיניים לשעה ואז לחזור ולתפור תחפושת, או להופיע ואז להשתכר מלא מלא, זה בהחלט ממלא אותי אושר לחשוב שיש לי סיכוי לעבוד בעבודה של אנשים אמיתיים, שבה נחים לפעמים.

בנוסף, שני חברים טובים שלי, סימן-תמיהה והפנתר (שלא שמעתם עליו עד עכשיו כי הוא פשוט לא גר בסביבה בכלל בכלל), הקימו יחד עם עוד... אחת חברת פרסום-שיווק-מיתוג. בהתחשב בזה שהם קיימים בתיאוריה בערך חודשיים, או קצת יותר, ועל הנייר פחות משבוע, וכבר יש להם די הרבה עבודות, הם רמזו לי לא בעדינות שאני כנראה אהיה האדם הראשון חוץ משלושתם שהם יעסיקו. וכן, זה מתאים לי לעבוד בתחום הפרסום. אין דבר יותר הומואי מזה, זה נכון, אבל וול.

שיהיה לכם שושן פורים שמח (פראיירים, גרים בערים בלי חומה!),

גזר.

נ.ב. מצטער שלא הגבתי לתגובות מהפוסט הקודם. זה ממש חראי מצידי, ואני אגיב להם אחרי שאסיים לטחון קצת אוכל מהארון בעבודה.

זה השבוע האחרון של הסמסטר. נגיד שהיה סמסטר בכלל. נגיד שגם לשני הקורסים שכן התקיימו הגעתי באופן סדיר. נגיד שקוראים לי ג';ורג'; בוש וברחתי מהמטוס הנשיאותי כי כל כך אהבתי את ירושלים.

היום כבר לא יכולתי להבריז. הברזתי מכל כך הרבה שיעורים שליד השם שלי ברשימת הנוכחות יש סימני שאלה. אז כמובן שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה (הלכתי לישון בסביבות 4.30) ונאלצתי לקחת מונית ב-30 ש"ח (לפחות רק 30, חשבתי שזה יהיה יותר).

זה בהחלט סיום מרענן לסופשבוע (שלא לדבר על זה שמפה אני עף לעבודה, חוזר בלילה, קם בבוקר מוקדם מוקדם, נוסע חזרה לעבודה, עובד עד 12, וחוזר ללימודים, אבל אני לא מקטר, זה לא באופי';שלי).

אני חושב שהסופשבוע היה במגמת התקדמות כללית. לא יודע למה, הוא היה די מוצלח למרות הטרטורים שהיו בסופשבוע, על קו מרכז-ירושלים. זה התחיל ביום חמישי בבוקר, כשחזרתי ממשמרת לילה מעיקה ועמוסה. מכירים את זה שמרוב שיש דברים לעשות, לא מספיקים לעשות כלום כי לא יודעים מאיפה להתחיל? אז ככה.

ואז חזרתי הביתה, במטרה לנוח קצת ואז לנסוע להורים, לפגוש את אמא, לקחת את האוטו שלה, לנסוע לתל אביב ליום העיון החודשי של חוש"ן ולחזור לירושלים.

אז חזרתי הביתה, ועשיתי כמה דברים קטנים עד שיהיה לי כוח לקחת אוטובוס למרכזית ולהורים כמו למשל לגהץ, לסדר קצת, לנקות קצת כלים, אתם יודעים, דברים קטנים ובכלל לא נוירוטיים שנוהגים לעשות כשעייפים. ואז נשכבתי לנוח שעה, כדי לא להירדם באוטובוס בצורה כזאת שתגרום לי למצוא את עצמי בקצה השני של המדינה כי לא קמתי בזמן לתחנה. נו מילא, אז ישנתי שלוש שעות במקום. וכשקמתי הרחובות כבר היו חסומים שוב בגלל בוש, אז לקחתי מונית למרכזית, שכמובן לא הצליחה להגיע כמו שצריך ועשתה עיקוף שהכפיל לי את המחיר. מילא. לפחות תפסתי את האוטובוס, נרדמתי בו וקמתי ממש לפני התחנה שלי.

ואז בריצה קלה, לקחת את האוטו, לנסוע לתל אביב, לבקר את עיניים בבסיס (יא וואראדי איזה משרד יש לו שם... ואיזה שולחן... יש לי כבר תוכניות עליו). משם, לרוץ לעיריית ת"א, לכנס, למצוא כמובן חניה באיזור (מצאתי, בחינם!), לקנות לחם, לעשות מינגלינג, לשמוע דיון על ההלכה והומוסקסואליות, לסביות, וטרנסיות, לראות את הסרט "ואהבת" (סרט גמר של הבי"ס הדתי לקולנוע בירושלים, על הומו דתי וההתמודדות שלו, מומלץ בהחלט), לנגב דמעה, לתפוס סושי (פעם שניה השבוע) עם הטרמפיסטים שלי, לקחת את השותף מאיפה שהוא היה בת"א, ולטוס הביתה, כי בבוקר צריך לקום לעבודה, ולמצוא את הדרך לשם מבלי להתקע במחסומי משטרה בגלל הביקור של בוש...

בסופו של דבר מצאתי את דרכי לעבודה במהירות הבזק, דרך רחובות קטנים ועלומים, עבדתי, השתעשעתי ונסעתי הביתה. מנוחה קלה, והופ! להורים. התפללתי כל הדרך שאני לא אעשה תאונה. לא עשיתי תאונה. אתם רואים. אני פה. מצטער.

המשך יום שישי עבר על מי מנוחות (ארוחת יום שישי אצל אחותי, שאז התברר לי שבת הדודה הקצת-קוקו שלי ילדה. היא גרושה, והילד הוא מהחבר שלה, והם לא גרים ביחד. בקיצור, אני הפכתי להיות הנורמטיבי יותר מבין הנכדים). מה שלא ציפיתי לו זאת הפגישה המחודשת והמיוחדת של כל החבר';ה. רצה הגורל וכולנו כמעט היינו אצל הורינו (מי שגר מחוץ לעיר, כמובן) באותו יום שישי והחלטנו להיפגש. איפה ניפגש, אם לא במסעדה/דיינר/ערסיאדה/רפת שבה היינו יושבים עוד בתיכון? אז כך מצאתי את עצמי יושב עם חברה שלא ראיתי מזמן (שאסרה עלי לעשן לידה, קרצה, וגרמה לי להבין שאני אהיה דוד-חבר בעוד קצת פחות מתשעה חודשים, ואסרה עלי לספר, אז אל תספרו), עם כל שאר החבר';ה ועם... רועי 1.0. בניגוד לבדרך כלל, אפילו החלפנו שלוש וחצי מילים במסגרת השיחה (הבנזונה שוב נראה טוב, הוא קיצץ את הזקן המטופש הזה שהוא מתעקש לגדל כל פעם). לא יכולתי שלא לחשוב מה היו פשר המבטים שלו לעברי, שלראשונה זה הרבה זמן היו ממש מכוונים אלי ולא לאוויר כשהוא מדבר איתי. אבל גם התקרית הזאת חלפה בשלום, עד הפעם הבאה שניפגש...

בדרך חזרה, הסעתי את ההריונית, ובשיחה אודות סקס הומואי, היא אמרה לי את המשפט הכי משעשע שאמרו לי לאחרונה: "גזר, כל כך מתאים לך להיות הומו ולא לאהוב שמזיינים אותך בתחת. אתה כזה מפונק!".

יום שבת היה האירוע הגדול - הופעה של חברים שלי באולם אמיתי ורציני בת"א. זאת הפעם השלישית השנה שהמופע הזה רץ, ואני מנהל את ההופעה, כלומר, דואג לזמנים, שהכל ירוץ, לתת את הסימנים לסאונד (התאורן לא צריך אותי, הוא מצויין גם לבד), לדאוג שהכל עובד ומתקתק וכו';. היה מצויין, למי ששאל.

בעוד שבועיים אני מוזמן למסיבת הולדת בת לזוג חברים הומואים של אחותי. הם עשו ילדה עם עוד בחורה לסבית, ואנחנו מוזמנים לבריתה. אנחנו - עיניים ואני. זאת תהיה הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לאירוע "של גדולים" ביחד, והפעם הראשונה שאני מפגיש את אחותי עם איזשהו בן זוג. גם ההורים שלי אמורים היו להיות שם, אבל הם יפסידו את זה בגלל התחייבויות קודמות. עיניים מצידו עשה קצת קולות של שטיח ואמר שהוא לא בטוח אם הוא מסוגל להתמודד עם אמא שלי כל כך מהר, עם הפרצופים שהיא עלולה לעשות לו או עם השתיקה המביכה. אני כמובן לא מוותר כל כך בקלות. אבל נראה, יש עוד שבועיים.

אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון. אני עובד מחר בבוקר, שוב, ואני אצטרך לגרד את עצמי מהמיטה בכוח בקור הזה. אני פוחד להתעטש ולהוציא למישהו עין. או יותר גרוע - לגמור ולעשות את זה...

שיהיה לכולנו שבוע טוב, ושאם כבר כל כך קפוא פה, שלפחות ירד שלג!

גזר