חיים של בחור אחד

ראיתם? עשיתי כותרת לרשימה! עכשיו אני רק צריך לא להיות בעבודה בשביל לעשות כותרת שגם תיראה מקצועית, ולעשות עוד כמה רשימות, והבלוג שלי יראה יותר טוב!

אני מתנצל. הגזמתי עם הכניסה לחדר המיטות, והתגובות שלכם האירו את עיניי. אני חושב שיש לזה קשר למתקפה ההורמונלית של החודשיים האחרונים בשילוב עם השעה המאוחרת. בכל מקרה, הקטע נערך.

אני חושב שמאז שאני ועיניים ביחד, שנינו רק אוכלים. ואני לא מתכוון ל'אוכלים בתחת'. גם, אבל לא רק. כי זה, עם כל הכבוד, לא משביע. את הקיבה, לפחות.

יש לנו (לי) מין מסורת כזאת, שבוצעה זו הפעם השלישית בסופשבוע הזה. הוא מגיע אלי לשלושה ימים מלאים פעם בשבועיים, וביום שישי אני מבשל לנו ארוחת ערב, ומזמין כמה חברים.

כמובן, שמספר שעות לאחר מכן אני מתחרט על כל העניין, כששני הכיורים בבית מלאים בכלים ואני עומד ומקרצף אותם למוות, כשהשותף שלי מתעקש לעזור למרות שהוא היה אצל ההורים שלו בארוחת ערב. הפעם השניה שאני מתחרט על זה היא כשאני מנסה לטפס על בן זוגי היקר באמצע הלילה וכל מה שאני מצליח להזיז זה את היד. שזה נחמד, אבל לפעמים אנחנו רוצים קצת יותר מזה.

הפעם השלישית שאני מתחרט על זה היא ממש עכשיו, אחרי שטחנתי את השאריות בעבודה, והאוכל ממלא כל חלקה טובה במערכת העיכול שלי, איפשהו מאמצע הושט ועד למורד המעי.

אבל לשאלתכם - כן, האוכל היה מצויין, כהרגלי. היום בבוקר (צהריים, על מי אני עובד, קמתי ב-3), חיסלתי כמעט לבדי חצי פאי שוקולד שהכנתי אתמול.

עיניים הזה שלי, כמה שהוא מקסים. אין לי מילים לתאר כמה הוא מקסים וחכם וכמה נעים לי איתו וכל הבילשוטים האלה. אני גם לא אעשה את זה, כי זה נהיה משעמם להחריד, ובטנם הרכה של קוראי כבר לא תעמוד בזה. למעשה, יותר סביר שבטנם הרכה של קוראי תעמוד בהצלחה יתרה כשאגיד לכם שהסקס מעולה, ורק נעשה טוב מפעם לפעם.

ביליתי עם הדוקטור חצי שנה מחיי. אחרי שעברתי עשרות, או בעצם, מאות מגעים מיניים (זאת לא התרברבות לשווא, זאת עובדה קיימת, לשמחתי ולצערי), הייתם מצפים שאני אבין שהכימיה המינית, שזה דבר חי וקיים, ביני לבין הדוקטור, לא ממש קיימת. הייתי צריך להבין שזה לא ממש כיף לי. זתומרת, הבנתי, אבל אמרתי לעצמי - 'נו, זה עוד יתפתח, נלמד להכיר אחד את השני' ועוד כל מיני דברים שקוראים בספרי הדרכה זוגיים. אני חושב שאחת הבעיות הבסיסיות בקשר שלנו הייתה ההעדפה המינית שלנו, או איך שלא קוראים לזה באטרף ובשאר אתרי הסקס-עלק-היכרויות. מה אני בא להגיד בעצם? שנינו אקטיבים. לקוראינו הלא-מתחנגלים אני אסביר, שהאקטיבי במערכת יחסים מינית הוא הצד החודר. לפעמים זה נלווה לכל מיני התנהגויות מיניות כגון דומיננטיות, אבל לרוב אקטיביות ופסיביות (שזה ההפך, הצד הנחדר) מצטמצמת רק לעניין החדירה (או, אם נהיה יותר בוטים, מי מזיין את מי), ושאר התנהגויות מיניות (מין אוראלי למשל) נקבעות בצורה כמעט רנדומלית. אז אם זה לא היה מספיק ששנינו לא היינו יכולים להנות מיחסי מין מלאים ביחד, הייתה לו חיבה מיוחדת לכל מיני דברים שאני לא אהבתי, ולהפך. הוא גם לא אהב לרדת ובערך עשה לי טובה כשהוא הסכים. בקיצור, היה לנו חרא סקס (חה חה חה, no pun intended), ובאין תחליף אחר, נאלצתי להסתפק ביד ימין ולהיות קרוב לא-מיני באמתלות ותירוצים שונים (השותפים בבית, הם ישמעו, פדיחות, אנחנו גם ככה צריכים ללכת, קבענו עם החבר'ה, באים אלינו חברים עוד מעט, לא התקלחתי ואני מזיע כולי, כואב לי הראש, אני במחזור).

כל העניין הזה השתנה מהר מאוד. נמצא איתי עכשיו בחור שנהנה מסקס ויש לו נסיון לא מבוטל (הוא עוד לא הספיק להגיע לרמות שלי, אבל וול, מעטים מצליחים. מעטים מנסים, האמת... ). אין לו חרדה משום דבר חדש. הוא נהנה מעצם המין. הוא נהנה ממני ואני נהנה ממנו. וכשיש גם אהבה, הכל הופך להיות יותר ויותר טוב. אני קצת מתבייש לומר שאתמול התחלנו לנסות דברים חדשים שמעולם לא ניסיתי, אפילו לא בסטוץ. דיברנו על זה עוד קצת אחר כך, ומסתבר שיש התאמה מינית לא רעה בינינו. וכן, בלי סקס, קשר לא מחזיק מעמד. עיינו ערך הקשר הקודם.

הפדיחה הכי גדולה בכל האירוע היא שנטשנו את השותף ועוד בחור שהיה אצלנו בסלון כשהם הלכו שניה לחדר אחר. פשוט התגנבנו לחדר שלי עם המשחק הנחמד הזה, והתחלנו להתעסק בשלנו. בשלב מסויים שמענו את השותף אומר לנו ביי וחשבנו שאנחנו לבד בבית. מיד הגברנו קלות את הווליום שלנו והמשכנו. קשה לומר כשלא נלחצנו כששמענו עוד קול אומר לנו להתראות ושנבוא לנעול את הדלת, זאת בעוד החבר הפלסטי נמצא, ובכן, איפה שהוא צריך להימצא. למזלנו, הוא לא נכנס לחדר כדי להגיד לנו את זה, כי אחרת נפשו הרכה הייתה מצולקת לעד.

אני מקווה שזה ברור לכל מי שקורא פה ומכיר את הנפשות הפועלות שהוא לא מעביר את המידע הזה הלאה, או דן בו בפני מי מהמוזכרים כאן. בקיצור, תקראו, תפנימו ותשתקו. כי אם לא - Revenge is a dish better served cold...

אני יכול לעבור לנושא קצת יותר רציני ופחות פופוליסטי? אני לא פה רק בשביל תאוות המציצנות שלכם, אתם יודעים!

בשבוע שעבר הרצתי בחטיבה שבה למדתי מטעם חוש"ן. אני, ועוד בחורה, התיישבנו מול חדר מלא במורות שהיחס שלהן נע בין לא אוהד למאוד מתנגד, וסיפרנו את סיפורנו האישי. זה היה יכול להיות קליל ונחמד, ללא שום בעיות, אלמלא זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי, ואלמלא לפחות חצי מהמורות שם מכירות אותי, למרות שסיימתי את לימודי שם לפני 11 שנה. הסיפור עצמו הלך די חלק, למרבה ההפתעה, למרות שכמובן שהרחבתי על פרטים לא מעניינים, ופרטים מעניינים יותר השמטתי (למשל, העובדה שהיו לי חברות, נשים, אמיתיות, עם כל האיברים שצריך). כנראה שאני כל כך מתורגל בלדבר על זה שאני הומו, ולענות על שאלות בתור הומו ייצוגי, ולהלחם את המלחמות על הזכויות שלי, שזה לא באמת משנה לי מה חושבת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים במרכז הארץ, ש"בן דוד שלה הומו ואין לה שום בעיה עם הומואים ולסביות, אבל בשביל מה צריך את כל המצעדים האלה'. לכו תסבירו לפוסטמה שמצעד הגאווה בירושלים הוא לא מצעד בשביל הכיף, אלא הפגנה, ושאני ועיניים לא יכולנו להיפרד היום בנשיקה כשהאוטובוס שלו הגיע, כי היו הרבה אנשים על האוטובוס, וחלקם לא היו מעריכים את הקצין ההומו.

החלק הכי חשוב בהרצאה היו, בשבילי, הסוף וההתחלה. ההתחלה, שבה זיהיתי את המחנכת האהובה שלי מהחטיבה, שנתנה לי כל כך הרבה כוח וגרמה לי ממש לחבב את השנים האלה בבית הספר. היא נופפה אלי, חייכה ושלחה נשיקה באוויר. בסוף ההרצאה, היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה, ואמרה לי שהיא מאוד מאוד גאה בי (לכי תעשי מצעד!) ושדיברתי כל כך יפה, וכל הכבוד לי על האומץ והיכולת. היא לקחה את הטלפון והמייל שלי ואני מקווה שהיא תעשה בו שימוש. אני נורא אשמח לשבת איתה לקפה, אישה מדהימה שכמוה. מבחינתי, גם עיניים יכול לבוא. הוא עדיין בקשר עם כמה מורות מהתיכון (טוב, זה היה לא מזמן) ואני לא יכול להגיד שאני לא מקנא קצת.

אמא שלי כמובן לא אהבה את זה. היא לא מסוגלת להתמודד עם רכילות. אמרתי לה שעם כל אהבתי אליה והרצון שלי לא לפגוע בה, זה היה לי חשוב לעשות את זה וזה חיזק אותי מאוד. אם למישהו יש בעיה איתי או עם זה שאני הומו, אמרתי לה, תתני לו את הטלפון שלי, את כתובת המייל, המסנג'ר או כל דרך התכתבות אחרת שאת מסוגלת לחשוב עליה, ושידבר איתי. נראה אם תהיה לו בעיה אחר כך.

יש מצב שתהיה לו בעיה ללכת.

כשהגעתי לחטיבה, כולי ילד גדול בן 25, נזכרתי באותו ילד בן 14 בערך, תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר, שדיבר עם איזה חבר אחר מהכיתה על כל מיני דברים של מין, והם שניהם הבינו שבא להם נורא לגעת אחד לשני בבולבול. זה קרה לראשונה מאחורי אולם הספורט בחטיבה, בשיעור חופשי. היינו עם בגדים ושכבתי עליו. גמרתי רק מההתרגשות ומהחיכוך בג'ינס, והסתובבתי עם הגועל נפש הזה כמה שעות אחר כך. לא רק הגועל נפש הדביק של השפיך. גם הגועל נפש של מה שעשיתי. אותו בחור המשיך ללוות אותי במשך 7 שנים אחר כך, כשהיינו נפגשים בכל מיני מקומות ונהנים אחד מהשני. תחושת הגועל נפש עברה מהר מאוד, לשמחתי.

אני עדיין רואה את אותו בחור, דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. אנחנו גרים באותה עיר ויש בינינו סוג של קשר רופף. אבל נזכרתי בו בהקשר אחד - הוא ועיניים חולקים אותו שם. הוא היה הראשון שלי, וכרגע, אני לא אתנגד שעיניים יהיה האחרון.

ניסיתי לסיים עם הפסקה הקודמת, אבל זה כל כך, כל כך לא אני! אז אסיים בלאקוניות פשוטה - השבוע אני מקבל מכונת כביסה חדשה! וופי! ווהו! יש לי בערך 50 קילו כביסה לעשות עכשיו! ולמרות הכל יש לי מספיק בגדים בשביל להחזיק עד יום רביעי! אני פסיכופט!

שיהיה לכם של שבוע פרסיל,

גזר.

קודם כל, למי שלא שם לב, הרווחתי לעצמי מנוי פרו. העניין בישראבלוג עכשיו הוא, שכולם יקבלו בסוף מנויי פרו. זה מתחיל כמו בג'ימייל, בחבר מביא חבר, ובסופו של דבר כולם יקבלו את המנוי הזה. אז אני קיבלתי אחד מי"ג, שלשם האנונימיות שלי אני לא אקשר לבלוג שלו, ואיתו הסליחה. בכל מקרה יש לו מספיק רייטינג!

סיומה של משמרת לילה, מוצ"ש. אין טיפת עבודה, ואני העסקתי את עצמי בלנסות למצוא איזה שיר אני אבצע בהופעה של יום שני הקרוב. עכשיו אני קולט פתאום שלא כתבתי על זה כלום פה - אבל לפני כמעט חודש, הבר היחיד של הקהילה הגאה בירושלים נסגר לבלי שוב. הוא נסגר בין השאר בגלל סיבות כלכליות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויושבות כל הערב על בקבוק קולה, ולא בצורה המילולית), סיבות אנושיות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויורדות כל הערב על בקבוק וויסקי ועושות רעש), וסכסוכים בין השותפים, בעלי המקום. קשה לומר שזה היה לי קל. סאגת ערבי הפרידה הייתה עצובה מאוד, אבל מצד שני, אפשר להמשיך הלאה. Show Must Go On. אז בערב הסגירה הופעתי, כי לא יכולתי בלי הופעת פרידה אחרונה, דמעתי על הבמה (אין תמונות, למה ציפיתם?) כששרנו ביחד שיר פרידה, ונשארתי עד הרגע האחרון, כשזה רק אני, השותף שלי, סימן תמיהה ובן זוגו (שהוא אחד הבעלים, וגם חבר יקר לי עד מאוד), י"ג מהפסקה הפותחת, ועוד איש אחד, שזה לא שהוא לא חשוב בפני עצמו, אבל לבלוג הזה הוא לא באמת חשוב. עמדנו והזלגנו עוד דמעות, כשהשותף ואני עומדים ועושים תזמורת-בצורת על השיר 'לקום מחר בבוקר'.

קמתי למחרת בבוקר, אבל שיר חדש בלב זה לא היה. זה היה בעיקר עיניים צורבות, והגררות איומה לביה"ח הדסה עין-כרם כדי לצפות בפעילות של חוש"ן. מאז הספקתי לבנות את הסיפור האישי שלי, שאולי אכתוב אותו פה בפוסט הבא, רק כדי שיהיה לי תיעוד של 20 דקות סיפור על החיים שלי. אני הולך לעוד שתי צפיות, כדי להיות מסוגל להעביר את ההרצאה בחטיבת הביניים שבה למדתי, מול המורות שם. תחשבו מה זה, לעמוד מול המורות שלכם מהחטיבה, שהכירו אתכם בתור ילד קטן, רזה, חנון ושמין זה ממנו והלאה, לבחור, אהמ, נאה למדי, שמדבר באופן גלוי על מין, ואין לו שום בעיה עם עצמו. סוג של נצחון. שבירה מוחלטת של הציר האחרון שנשאר אולי בארון המזורגג.

אני מקווה שהמורה להתעמלות לא יכעס כשהוא יגלה מה הייתי עושה בשירותים כשהייתי מבריז לו מהשיעור...

את כל הסופשבוע האחרון ביליתי עם עיניים שלי. מכיוון שהוא בצבא () וגר במרכז (לבד, הוא שוכר דירה, ההורים שלו גרים רחוק רחוק) ואני עובד וגר בירושלים, אנחנו לא יכולים להיפגש כל כך בקלות באמצע השבוע, וכשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו קמים מוקדם. אז החלטתי שאנחנו עושים צימר, אבל בזול. הוא יבוא אלי, ואנחנו פשוט לא נעשה כלום שאנחנו לא חייבים. בסופו של דבר, לא ממש יצאנו מהבית, או עזבנו אחד את השני ליותר מדי זמן. הוא הגיע אלי ביום חמישי בערב, ואני בדיוק סיימתי להבריק את החדר שלי, שהיה חורבה מבולגנת והפך להיות חדר גדול, יפה, חמים וביתי, עם מצעים חדשים מפליז (זה נעים, אין לכם מושג). אפילו שמתי פרח על המיטה כשהוא הגיע, כמה קיטשי ורומנטי.

אכן לא ממש יצאנו מהבית, מלבד ללכת לשוק ביום שישי בבוקר (צהריים, בעצם, הגענו ממש בסגירה, לפני שבת), כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב שהבטחתי לבשל לו בערב. לארוחה הוזמנו גם סימן-תמיהה ובן זוגו, וזאת בעצם הארוחה הרצינית הראשונה שאני מבשל מזה זמן מה, ארוך למדי ויותר מדי. במעונות שנאתי לבשל, ובדירה הקודמת בכלל, עם המטבח המטונף והצפוף. אז אחרי שהברקתי וקירצפתי במשך 4 שעות את הכיריים והתנור שקיבלנו בירושה מאחיה של בעלת הבית, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנצל אותם. ועל מי אם לא על עיניים שלי?

אז מה הגשנו? למנה ראשונה היה לחם תירס (קניתי תבנית סיליקון, זה גאוני) וסלט ירקות פושט אבל טעים, בתוספת אבוקדו. יאמי ובריא. למנה עיקרית הכנתי חזה עוף בצ'ילי מתוק, רימונים ושום, ובצד אורז בר עם תערובת מיוחדת לאורז שקניתי בחנות תבלינים, עם כל מיני אגוזות נחמדים כאלה, בשדרוג של צימוקי חמוציות שהיו לי בבית, ופירה תפוחי אדמה עם שבבי בצל. לקינוח הכנתי קרם ברולה, כולל השריפה של הלמעלה. היה משובח להפליא. מעורר תאבון. אחרי שהם הלכו, ונשארנו לבדנו (השותף לא היה בבית) עם הכלים, הספקנו להתגפף על הספה ולהרגיש את רעידת האדמה השניה, ולראות סרט טיפשי, כשקיבלתי טלפון שיש עוד חבורה בדרך אלינו. אז הגיעו עוד אורחים. בסופו של דבר, השותף גם חזר, וישבנו עד בערך 5 בבוקר.

כשקרסנו למיטה עיניים אמר לי שהוא שמח שזה רציני, ושזה לא היה עניין של שבועיים. כי אנחנו חוגגים חודש. ממש היום. הסברתי לו שבחיים לא הייתי מבזבז אותו על עניין של שבועיים. חבל עליו.

בחודש הזה גם הבנתי שכנראה שמה שהיה לי עם הדוקטור היה לא נכון. אני לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא היה לי מאוד חשוב, והוא בנאדם נפלא. אבל היה חסר שם אלמנט מאוד חשוב, וזאת משיכה. כי בלי משיכה, אנחנו סתם חברים טובים. וגם אם הייתה משיכה, היה בינינו כנראה שוני מיני כל כך גדול, שזה פשוט לא היה זה. וכשהוא יסיים עם הספייס שהוא רוצה לקחת (אני מניח שלא קל לו לראות פתאום שאני 'תפוס', כמו שלי לא היה קל אם הייתי רואה אותו דבר) אני אשמח שנחזור להיות בקשר, כחברים טובים. כי כאמור, הוא איש מקסים, ואני לא מצטער לרגע על חצי השנה איתו.

סיפרתי לכם כבר שפיטרו אצלנו מלא אנשים. המצב חרא. כל משמרת הופכת להיות קשה יותר מקודמתה, יש לנו יותר עומס, ובעיקר, מצפים שנספיק אותו דבר כמו שהספקנו כשהיינו פי שניים. אבל להתפטר עכשיו יהיה מטורף, ומרושע כלפי מי שפיטרו בגלל שאני אמרתי שאני נשאר.

אני לא יודע מי מכם זוכר שסיפרתי פה על 'הדרמטית'. אבל היא הוצאה סופית מחיינו הקולקטיבית. היא נתפסה בשקר מאוד גדול, שמועה שהיא הפיצה לגבי חבר קרוב שלי, שגילוייה גרם לדומינו היסטרי שדי מוטט את כל מה שהיא בנתה עליו. כל מיני שקרים קטנים וגדולים אחרים נחשפו, ולאנשים נמאס ממנה סופית. היא נשלחה לבידוד בינתיים, כשאין מישהו שבאמת מתקרב אליה, ואם כן, זה רק בשביל לעקוץ ולדקור. ומכיוון שכל האנשים עכשיו מאווררים את הרוע שלהם ואת הטינה שלהם כלפיה, אני גם שומע כל מיני סיפורים שהיא סיפרה עלי, וכל מיני דעות שלה לגבי. אני מוכן לסבול הרבה מאוד דברים, אבל לא שקרנים או אנשים צבועים. ברגע שאני תופס מישהו ששיקר לי במשהו וגרם לי לחוש כלפיו אמפתיה בגלל זה, מבחינתי הוא היסטוריה. קרה בעבר, ואני חושש שיקרה שוב בעתיד. אני מניח, שבדומה לנצרות, הדרך הכי טובה היא להתוודות. אולי אם יהיה הסבר הגיוני, אני אוכל לסלוח. אבל אם אני אגלה את זה לבד - איך אמרו ב'קיל ביל'? - הנקמה טובה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אני מסיים לעבוד עוד מעט, אתפוס עם הבחור שעובד איתי במשמרת הזאת טרמפ למקום שבו יש אוטובוסים ישירים הביתה גם בבוקר (בניגוד ל, נגיד, פה), אקרוס למיטה לכמה שעות, ואקום ללימודים. יש לי דבר אחד להגיד לכם על כל הדבר הזה - בעעעעעע.

שיהיה תחילת חורף נעים,

גזר

בצורה לא ברורה, הזמן עובר עכשיו הרבה יותר מהר. לפני שאני מבין בכלל מה קורה איתי, נגמר שבוע, ואז עוד חודש (עם חיוב אשראי חדש וטרי שאוכל לי משכורת), ועוד חודשיים, ושם עוד קמט...

קיצור, אז הנה לכם מדריך לאירועים חשובים שעתידים להגיע בחודשים הקרובים, ויתכן שאני אוסיף לכל אחד ואחד מונה משלו בצד משל הייתי פריקאצת ישראבלוג תקנית למהדרין.

shall we?

היומולדת שלי - את המונה הזה אפשר לראות בכל זאת פה בצד. בעוד קצת פחות מחודשיים (נכון לרגע כתיבת פוסט ארור זה) אני רשמית אהיה זקן בעולם ההומואים הצעירים והיפים. I'm turning twenty-dead. אבל אולי זה לא כל כך נורא. אז מה אם מעכשיו יתחילו להגיד לי 'מצטער גבר, אני מחפש צעירים' או 'סבא'לה, אתה לא אמור לישון עכשיו'. אני אתמודד. ומקסימום, אני תמיד יכול להרוג את עצמי עם חיתולי 'שקמה' למבוגרים. מה שכן, כבר הזמנתי מתנה מההורים - אני רוצה מצלמה. לא בשביל לעשות פוסטתמונות (חחחחחח ^^ XD), אלא בשביל להתעסק עם זה קצת יותר ברצינות בשביל אולי, בעתיד, גם להתעסק עם זה.

יום כיפור (או בעגה: יומכיפער) - החג הרשמי של חלק מהחבר'ה שלי בירושלים. בשנה שעברה נחשפתי לזה לראשונה, ואני ממתין ומצפה לזה בקוצר רוח השנה. המסורת היא סדר יום כיפור, במחשבה שאם אנחנו כבר הולכים לגיהנום, אז לפחות שזה יהיה בסטייל. לרוב נהוג להגיע לבית כלשהו בסביבות הצהריים, כמה שעות לפני כניסת הצום, להתחיל לבשל בצוותא את ארוחת הערב, ולדאוג שבמשך עשרים ושש השעות הקרובות, תמיד יהיה מה לאכול בהישג יד. הגישה השלטת היא 'אם אתה יכול לנשום, תאכל עוד משהו'. התפריט בשנה שעברה כלל מתאבנים מצויינים (עלי גפן ממולאים תוצרת בית, למשל), מנות עיקריות (עגל ברוטב רימונים ופירות טרופיים), תוספות (אורז מצויין), סלטים, שתיה, ולקינוח קצת נרקוטיקה קלה. המשך הלילה היה בסימן צפיה בסרטים עד ההתפגרות, ובבוקר (צהריים) הייתי אחראי על הכנת ערימה מכובדת של ופלים עם רטבים שונים ומשונים למרוח עליהם.

אבל יותר גרוע מהנרקוטיקה הלא חוקית, היא הנרקוטיקה החוקית - בוטנים מסוכרים תוצרת בית. 'קח, קח אחד, תטעם, רק אחד, לא יקרה כלום'. אנחנו יודעים איפה זה נגמר. הסיוט הכי גדול אחרי 26 שעות כאלה, פלוס הכנת האוכל בשעות שלפני שבמהלכה, כמובן, נשנשתי את עצמי למוות, הוא להגיע הביתה ולגלות שאין נייר טואלט.

המילואים/קק"צ של הדוקטור - ובכן, זה הולך להיות קצת פחות נעים, וזה קורה עוד חודש וקצת. זה גם אומר שהוא לא יהיה ביומולדת שלי. וזה אומר שאני אראה אותו פעם בשבועיים. and suddenly I'm 19 again. מחכה לחבר שיחזור מהצבא. כמה רומנטי.

שני מבחנים - עוד שבועיים. אמנם רק שניים, אבל לא בזין שלי ללמוד אליהם. ואם אני מפסיק את התואר, אני משול למת. אפילו לגיל 25 אני לא אגיע.

אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו.

יחי נשיא מדינת ישראל,

יחי! יחי! יחי!

גזר.