חיים של בחור אחד

טוב, הדלקתי סיגריה. 24 שעות אחרי הערב עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם. ערב הזוי בהחלט. אני עד עכשיו לא מבין לחלוטין מה בדיוק עשיתי שם ואיך עברתי את זה בלי לבכות. אני חושב שלקיומו של הדוקטור שם איתי היה חלק חשוב בזה בהחלט.

אחרי נסיעה בשירות, שברובה ישנתי להנאתי, הגעתי אל העיר הגדולה, שאף פעם לא ישנה. סיור קצר ברחובות שמקיפים את המרכזית, מצאתי את הדוקטור מחכה ברכבו הקט והצנוע. נשיקה קטנה ויצאנו לדרכנו.

חיפושי חניה בתל אביב זאת משימה לא קלה, אבל למזלי מצאתי לנו מקום חניה, שאף לפני שבועיים חניתי בו כשהלכתי עם בנות משפחתי, ארבעה דורות, לארוחת צהריים של שבת (חבר'ה, ברחוב מרמורק יש מקומות חניה לא מסומנים!). הליכה קצרה, והגענו לפאב, שהדבר שהכי יכול לתאר אותו זה 'פאב של סטרייטים'. כבר הרבה מאוד זמן לא יצאתי לבלות עם חברים סטרייטים בפאב כזה, שבו אני (שוב) החריג. נכנסנו יד ביד למקום (לא לפני שהייתי צריך להבהיר לדורמנית שסף הגיל בכניסה לא מעניין את הסבתא שלי, לא כשחבר שלי בכלל לא מתקרב לגיל הזה), והבנאדם הראשון שעליו נחו עיני היה... רועי. הוא ישב שם, ליד תמר, כשביניהם יושב בחור שאני לא מכיר ומחייך לעצמו בביישנות. לא יכולתי שלא לקפוא. פשוט לא ברור לי איך אחרי כמעט 5 שנים מהיום שהבנתי שאני מאוהב בבחור הזה, שגרם לי להבין כל מיני דברים על עצמי, אחרי שנים של מריבות והשלמות, ועד המריבה הגדולה האחרונה לפני שנה וחצי שמאז לא החלפנו יותר ממילה בפעמים הספורות שנפגשנו, מסוגל לגרום לי להתקפל למקום. הסתובבתי לדוקטור, חיבקתי אותו ואמרתי שאני צריך לנשום שניה. נשקתי לו, העלתי על עצמי את החיוך הכי שמח שיכולתי, ונכנסתי להגיד שלום לכולם. החבר'ה הישנים היו שם, החבר'ה שלי מהתיכון, ועוד כל מיני אנשים שעובדים עם כלת השמחה שלא ממש טרחתי להתייחס אליהם, כי לא הייתי במצברוח להיכרויות חדשות.

הערב עבר על מי מנוחות. אני ורועי לא החלפנו מילה, ואני והדוקטור התפנקנו לנו בלי לשים לב לעולם. כשמחה,, אהובת ליבי כבר בערך 14 שנה, אמרה לי שאני נראה נבוך, הוכחתי לה ההפך כשתחבתי את לשוני עמוק בגרונו של החבר שלי. נבוך כבר לא הייתי.

אף אחד לא הסכים להגיד לי מי זה הבחור החדש הזה. שמחה סירבה בתוקף להעביר מידע, וכשתמר הזכירה את השם שלו ושאלתי מי זה, היא חייכה במבוכה ואמרה 'אבל הוא לא שלי'. היא רק ישבה וצחקה איתם, ואני הייתי עסוק בלהרגיש שאני צריך להתחרות על תשומת הלב של מי שהיו החברות הכי טובות שלי, מול רועי. אפילו השארתי קצת את הדוקטור לבד כשהלכתי לשירותים כדי שהם יפתחו שיחה. מבחינתה, אנחנו לא נפגשים כמעט כי אני לא מגיע כמעט לקמפוס (אנחנו לומדים באותו קמפוס). ויש עוד הרבה סיבות אחרות.

רק פנינה שמרה על לויאליות, ונתתי לה לשוחח בחופשיות עם הדוקטור, כשהם מחליפים צחקוקים מלאי משמעות.

ברגע של שכרות אמרתי לו שהדבר שהכי כיף לי בעולם זה שהוא בסבבה עם כל החברים שלי, בלי ביישנות ובלי כלום. וזה אחד הדברים שהכי חשובים לי כשאני יוצא עם מישהו - שאני לא אצטרך להיות עסוק בלהעסיק גם אותו תוך כדי שיחה עם אנשים אחרים, אלא שוהא ידע להשתלב. והוא לקח, בגדול. אז הבנתי שאני מתחיל להרגיש משהו אליו. אני שמח שזה בא כל כך לאט. זה בריא, זה הגיוני, זה טבעי. לא שאין לי ספקות. לא שאני לא מסתכל על יותר מדי בחורים חמודים ורוצה לקחת אותם הביתה (ואני לא, אל דאגה). אבל אני מבין יותר ויותר שיש לי סוג של אוצר בידיים. אבל לאט לאט.

יצאנו מהפאב, ואני שיכור ומסטול עד אימה. ישבנו לנו על ספסל באבן גבירול, שעל כל העמודים שבו תלויים דגלי גאווה לכבוד המצעד התל אביבי שיערך ביום שישי הקרוב, והתחבקנו, והתנשקנו. עוד ועוד. ולאף אחד לא היה אכפת. אמסטרדם ממש. אם לא הייתי חש צורך עז ללכת לישון, ולהגיע לעבודה היום בצהריים, אולי היינו נשארים שם עד עכשיו. הוא הקפיץ אותי חזרה למרכזית, ואני חיכיתי למונית שירות, שהגיעה אחרי זמן שנראה כנצח, שילמתי ונרדמתי עד שהגענו הביתה. ואז קיבלתי ממנו הודעה 'אז מה, זה אומר שאני החבר שלך עכשיו?'. כאילו שאפשר לחשוב אחרת :-)

היום בצהריים, כשהגעתי לעבודה, שוב, דיברתי עם הדוקטור במסנג'ר. דיברנו קצת על אתמול, והוא אמר לי שהוא ריחם עלי ממש, כי הוא פשוט ראה שאני סובל מנוכחותו של רועי. לא היה לי הרבה מה להגיד בנושא, כי לא חשבתי שזה ברור וגלוי לכולם. אולי בגלל זה שתיתי כל כך הרבה, כדי שלא יהיה לי אכפת. הוא טוען שאנחנו צריכים לדבר, עכשיו כששנינו נמצאים במקום בוגר יותר, ואחר לחלוטין, כשלכל אחד מאיתנו יש מישהו, אולי נוכל להשלים, ולנסות לחבר מחדש את החבורה הזאת שלנו, שהייתה המקסימה ביותר ואהבתי יותר מכל. שתמיד חגגנו יחד, והיינו מקפידים להיפגש כל הזמן, ושאם אני צריך קצת ספייס בשביל לעשות את זה, הוא ייתן לי. שאני אוותר עליו בשביל זה? ניסיתי להסביר לו, עד שהוא הבין, שאני לא אוותר עליו בשביל לחבר את הכל. שגם אם אני צריך את הזמן להיות יותר אצל ההורים, כדי לפגוש את כולם, כדי לנסות לחבר את מה שהתפרק שם, אני רוצה שהוא יהיה שם איתי.

יש לו גם טענה לא ברורה שאולי רועי רצה אותי פעם, ועצר את עצמו, ועדיין קשה לו איתי, והוא הדחיק את זה, או כל מיני תיאוריות כאלה. אני נוטה לנפנף את התיאוריה הזאת, ולא כמו תמיד כי אני חושב שאני לא all that. כי אני באמת לא מאמין בזה - היו לו את כל ההזדמנויות שבעולם. הוא לא ניצל אפילו אחת. זה נחמד לחשוב שאולי זה היה העניין.

ולא, אם הוא יגיד לי שהוא רוצה אותי ותמיד רצה, אני לא חושב שאני אוכל לסלוח לו על זה ואני לא אעשה את הטעות של להיות עם בנאדם שלא מסוגל להחזיק לבן זוג שלו את היד בפאב בתל אביב, כשמולו יש זוג גברים אחר שמתנשק בלי שזה יפריע לאף אחד. אני לא אוותר על מה שיש לי עכשיו בשביל מישהו שהעביר אותי שבעים ושבעה מדורי גיהנום. לא מגיע לו, בשום אופן. זה יכאב לי, אני אכנס לבלבלת קשה, אבל לא. בפירוש לא.

האם אני צריך לנסות לדבר עם רועי? שנחזור להיות באיזשהו סוג של קשר קורקטי, ואולי החבר'ה המקסימים שלי, שעברו איתי כל כך הרבה, נחזור להיות כולנו ביחד, חבורה צוחקת ומאושרת, שנוסעת לטיולים בסופי שבוע, שנפגשת לקפה, שהולכת לים בשבת בבוקר. שנוסעים לבקר אחד את השני בבתים החדשים, באוניברסיטה... ואני לא יודע מה לעשות. כבר הרבה מאוד זמן שאני משתדל שלא להתייעץ עם אנשים לגבי דרכי פעולה, כי הוכחתי לעצמי שאני חייב ללכת עם מה שאני מרגיש - ולראייה, כל הסיפור עם רועי היה נמנע אם הייתי עושה מה שחשבתי שנכון והייתי הולך ומספר לו כל מה שאני יודע בלי שזה יתפוצץ והוא יחשוב שדיברתי עליו מאחורי הגב - ורק במקרה הזה אני לא מסוגל. קבעון לא ברור. אני מרגיש שאני חייב להתייעץ עם אנשים שיודעים ומכירים את שנינו, כדי לדעת אם בכלל יש לזה טעם, או שאני שוב אהיה במצב צבירה של מגבון לח אחרי מנת כנפיים ב'דיקסי'.

כל כך הרבה דברים פתרתי עם עצמי בשנים האחרונות - דברים שבלב - ורק זה נשאר בלתי פתור. לאלוהים פתרונים.

שלא תדעו עוד צער,

גזר.

הוא כתב לי שיר. הוא כתב לי שיר, כמו של משוררים. אף אחד לא כתב לי שיר אף פעם. אני אפילו לא חשבתי שאני מסוגל לאהוב שירה, אבל הוא כתב לי שיר. בא לי לתפוס אותו ו... ו... לדפוק לו... כזאת נשיקה. אני עדיין ממוגג (מלשון 'התמוגגות'). פתק בקושי כתבו לי, אז שיר?

אני מקווה שיצא לי לראות אותו ביום שלישי בת"א. ממש מקווה. אני אעשה את כל המאמצים לדאוג שזה יקרה. זו-שקוראת קצת מודאגת מההתקדמות המהירה, אבל אני מפוכח, אני מסתכל על הכל בפרספקטיבה הנכונה. לאט לאט.

ותוך כדי שאנחנו מדברים, אני קולט את הבחור האחרון שיצאתי איתו, זה ש'נפרדנו' אחרי שבוע והייתי קצת מפורק, מחובר למסנג'ר, והוא אף פעם לא מחובר למסנג'ר. לא יכולתי להמנע מלפנות אליו. אז דיברנו קצת. לא שום דבר מעניין. לא ירדתי לזנות, לא הסתמרטטתי, סתם שיחה, casual. חשבתי לנסות לגרום לו לקנא, אבל מה שלא הייתי עושה, זה היה די שקוף. אבל למקרה שהתחלתי לשכוח איך הוא נראה, ראיתי את התמונה שלו במסנג'ר. אוי געוואלד.

הבוקר הלכתי להחזיר את העגיל בגבה. בלונדי החליט אתמול בלילה שבא לו לעשות עגיל בגבה, אז קפצתי על ההזדמנות והחזרתי את העגיל בגבה שהורדתי סתם לפני כמה חודשים. הקקה הקטן כואב יותר ממה שהוא כאב כשעשיתי אותו. אה, ונחשו איפה אני? בעבודה! ייפי!

שרתי אתמול. היה בסדר. לקח לי זמן להתניע, ואת הבית הראשון שרתי עם ליווי מהצד שניסה להחזיר אותי לסולם ולתווים הנכונים, אבל כשהתאפסתי היה בסדר גמור, בעיקר יחסית לפעם ראשונה. לא היו הרבה אנשים בקהל, רוב אלה שהיו, היו חברים שלי, והרגל שלי רעדה כמו כל פעם שאני עולה על במה. אני מניח שגם הקול שלי רעד קלות, אבל בסדר, פעם ראשונה. בקיץ אני כנראה אעבוד על זה. לכוכב נולד אני לא אלך, אבל זה לא רע לדעת עוד משהו.

היסטוריה גאה

אחת התגובות על פוסט האוחצ'ות עיצבנה אותי. מישהו שם טען בתוקף שאין עתיד לשיוויון זכויות מלא, בחברה מילטריסטית כמו החברה הישראלית. שכל מה שהושג זה מס שפתיים והכל דברים בעלמא. שאין קהילה. וששונאים אוחצ'ות.

אז לא, אני לא מגדיר את עצמי כאוחצ'ה. אני מסוגל להתנהג כמו אוחצ'ה מזעזעת שלא בראה השטן (מריל סטריפ?), אבל זה בעיקר תלוי בחברה שבה אני נמצא. וזה בעיקר בשביל הכיף, או בשביל הצחוקים. או שלא, אני לא יודע ולא אכפת לי. אני לא מטיף לאהבת אוחצ'ות/קוקיצות/נשיות וכו', וכל אחד יסתובב עם מי שבא לו, אבל שנאה זה כבר מוגזם.

אז רציתי לספר לכם קצת על מאבקה של הקהילה הגאה, או קהילת הלהט"ב (לסביות-הומואים-טרנס-בי), או בל"ה (במקור ביסקסואלים-לסביות-הומואים, והחל מאתמול - בעיקר לא הטרוסקסואלים, ותודה לדי). כדי שמי שמכם שעוד לא עשה שיעורי בית, ילמד קצת.

כידוע, הומוסקסואליות (וכל שאר ה'תופעות' הקשורות) לא ממש התקבלה בברכה בעולם, עם כמה יוצאי דופן. הומוסקסואלים היו נרדפים בכל העולם, וגם בארה"ב ה'נאורה'. פשיטות משטרתיות על ברים של הקהילה היו עניין שבשגרה, והעצורים היו מואשמים ב'התנהגות בלתי הולמת'. שינויים שונים התרחשו בארה"ב לפני 1969, אך ליל ה-27 ביוני היה שונה. באותו שבוע נפטרה ג'ודי גארלנד, שהייתה אייקון קהילתי חשוב (ואמא של לייזה מינלי, לא פחות חשוב ;-)). לרוב, הפשיטות היו ידועות מראש, אך הפשיטה על הבר 'סטונוול' בניו יורק הייתה מאוחרת מהרגיל, ובה ניסו לעצור אנשים בעלי תעודות זיהוי (לפי החוק, היה ניתן לעצור אנשים ללא תעודות מזהות, אנשים הלבושים בבגדי המין השני או מועסקים במקום). ישנן כמה גירסאות לפרוץ המהומות, אחת מהן טוענת כי אישה לסבית ניסתה להאבק בשוטרים לאחר שנעצרה, והשניה טוענת כי דראג קווין התחילה להסתובב סביב אחד השוטרים אחרי שזה תקף אותה עם אלה. בסופו של דבר, פרצו מהומות קשות בעידוד היושבים במקום ויושבי ברים סמוכים, כאשר 400 שוטרים נאלצים להתמודד עם 2000 מפגינים הצועקים Gay Power. מרבית המותקפים במהלך אותו לילה היו גברים בעלי מראה או התנהגות נשיים (מה שאנחנו מכירים כ"אוחצ'ות"). המהומות חזרו על עצמן גם בלילות שלאחר מכן, וכוחות לפיזור הפגנות לא הועילו והותקפו במטר אבנים. זו הייתה ההתקוממות הראשונה והחשובה ביותר, שהובילה להקמתם של ארגונים לשיוויון זכויות לקהילה בארה"ב ובשאר מדינות המערב. חודש הגאווה מצויין מאז כל חודש יוני בכל העולם.

בישראל, כרגיל, הכל מגיע באיחור.

עד מרץ 1988, קיום יחסי מין הומוסקסואליים היה אסור בחוק, על אף שאף אדם לא הואשם בזה, אלא כחלק מעיסקת טיעון (למשל, בעילת קטין). בשנת 1998 נערך בפעם הרביעית בגן העצמאות בת"א אירוע ה"וויגסטוק", שהיה אביהם של מצעדי הגאווה בישראל. העירייה ניסתה לסגור את האירוע קצת לפני השעה 7 בערב, בטענה שזו השעה הכתובה ברשיון, אך הקהל במקום התקומם על העובדה הזאת, ובהנהגתן של מספר דראג קווינז, החלו להתפרע ולחסום צמתים, ובהמשך לצעוד לכיוון כיכר רבין. שוטרים שבאו לפנות את המפגינים לבשו כפפות גומי, דבר שגרם להתרעמות נוספת. זוהי הייתה הפריצה הראשונה של זכויות ההומוסקסואלים (וכו') בישראל. בהמשך, מאבקים נוספים כגון בג"צ דנילביץ' (יונתן דנילביץ' נ' אל-על אודות השוואת זכויותיהם של זוגות חד מיניים לזוגות הטרוסקסואלים בחברה) ובג"צ ירוז-חקק (אימוץ הדדי של ילדיהן של שתי נשים החיות בזוגיות) תרמו לקידום המאבק ההומוסקסואלי. לאחרונה אושר רישום של זוגות שנישאו בקנדה (שם הנישואים החד-מיניים חוקיים) כנשואים בתעודת הזהות, ומכך גם תרם להשוואת הזכויות של זוגות אלה לזוגות הטרוסקסואליים הנהנים מהטבות בגלל נישואיהם.

על אף הקשיים בהשגת שיוויון מלא בארץ, אפשר לראות שהחברה הישראלית מתקדמת בצעדי תינוק לעבר הכרה, והחוק מתקדם יותר מאשר בארה"ב למשל, שם הומואים החיים מחוץ לארון משוחררים מהצבא או מסורבים בגיוס. השאיפה האידיאלית כמובן היא הגעה לסטטוס חוקי הקיים במדינות כמו הולנד, או במדינה פחותה בשאר מדינות אירופה, אך אין דרך לשנות את זה מלבד מאבקים משפטיים מייגעים והצגת נראות קהילתית במוסדות השלטון או בערים הגדולות.

ואני לא יכול שלא לסיים בנימה אישית - הגיעו למצעד הגאווה בירושלים ב-21 ביוני. תלחמו על זכות הקיום שלכם במרחב. תלחמו על זכותם של הומואים ולסביות לחיות בעיר הבירה של מדינת ישראל מבלי לסבול מהטרדות. וחכו, המאבק עוד יחריף ואתם עוד תשמעו ממני על זה :-)