חיים של בחור אחד

חזרתי הביתה ב-10 בבוקר. יצאתי מהבית אל ההורים שלי אתמול בצהריים (באיחור אופנתי ביחס לתכנון כמובן, קשה לקום בבוקר כשהולכים לישון ב-5). לפנות ערב התחיל פקק עצבני לכל אורך כביש מספר 1, והחלטתי שעדיף לי להישאר לישון אצל ההורים בלילה ולנסוע על הבוקר הביתה. זה דרש מיליון ואחת הערכויות, כי לא הבאתי איתי כלום. ניסיתי עוד להגיע ללימודים היום, אבל חפץ חשוד במסלול של האוטובוס גרם לו לא להגיע, והבנתי שאני אאחר בחצי שעה לפחות לשיעור, אז ויתרתי על התענוג.

נסעתי להורים במטרה לראות את אחותי, שאיבדה חבר קרוב בשדרות. הוא נהרג ביום ראשון מפגיעה של קסאם ליד הרכב שבו הוא נהג - נפגע מרסיסים בצוואר, נסע כמה מטרים, התנגש בקיר, יצא מהרכב והתמוטט. בדרך לבית החולים הוא נפטר, בן 36, והשאיר אחריו ילדה בת שנתיים וחצי, שיודעת שאבא לא יחזור, אישה, וצאצא נוסף בדרך, שלא יכיר את אבא. ההכרות שלנו איתו היא בעצם דרך אישתו, חברה מאוד טובה של אחותי, ומכאן גם חברה של המשפחה. הוא היה אדם נפלא, למרות שההכרות שלי איתו הייתה שטחית למדי. הוא היה אבא נפלא, בעל נפלא, ובשלן בחסד. בכל פעם שהייתה לי ההזדמנות להתענג על משהו קטן שנשאר אחרי שכולם חיסלו הכל, הייתי מלקק את השפתיים ומבקש את המתכון.

יותר מדי ניחומי אבלים בתקופה קצרה מדי.

הייתה לי ההזדמנות לגלות את הצד האמיתי של התקשורת. חוסר ההתחשבות של הכתבים בעיתונות ובטלוויזיה במשפחות אבלות גובל בגועל נפש, אם לא עובר את הגבול הזה בדילוגים רמים. צלמים מתחבאים בלוויה למרות שהם התבקשו שלא, כאילו בר וליאו עצמם הגיעו לשם לבכורה עולמית של סרט. כתב של אחד העיתונים הגדולים יושב בשבעה ומאזין לשיחת סלון, ואז מצטט את הדברים בשם אומרם, למרות שהתבקש במפורש שלא. כתב של אחד ממהדורות החדשות חוקר את המשפחה ומענה אותה עם שאלות עומק במשך שעה וחצי, ביום הלוויה, אבל מכיוון שהאלמנה לא הסכימה להתראיין, הם ביטלו את שידור הכתבה. אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?

הוציאו אותי מהשידה אתמול. הלכתי לתומי להסתפר - ויש להדגיש בתוקף שיש לי ספר אחד, שנמצא בערך 60 קילומטר מביתי, ואני לא מוכן להסתפר אצל אף אחד אחר. הספר תמיד מדובב אותי לשיחה, ובכל פעם שואל אותי מחדש מה עם חברה, איך הבחורות פה ועוד כהנה וכהנה שאלות, שלולא הייתי יודע שהוא נשוי, הייתי חושב שהוא מנסה לחפות על משהו (בעצם, אני עדיין חושב שהוא מנסה לחפות על משהו, אבל מילא). כרגיל, הוא שאל אותי מה עם בחורות, ואני, שלא התחשק לי לפתוח את הנושא עם הספר שלי, שאחראי על אחד האיברים החשובים בגופי ולא ממש בא לי לגלות שהוא הומופוב כשאסתובב עם כרבולת על הראש, אמרתי שאין לי ממש זמן, והעבודה והלימודים והכל. ואז, משום מקום, הוא שאל בנונשלאנטיות - 'אתה לא הולך עם בחורות, הא?'. זה היה מאוד פשוט להגיד 'לא ממש'. הוא שאל כמה שאלות על איך אני יודע, איך גיליתי וכו', שלא היו לי עליהם תשובות (לך תסביר לספר שלך שהתאהבת בחבר הכי טוב שלך, שטען בתוקף שהוא סטרייט והמשך הסיפור הידוע), וניסה גם לפתח דיון נוקב על מצעד הגאווה בירושלים, שלא ממש נתתי לו להתפתח, כי בינינו, יהיה לי מספיק מזה בחודש הקרוב, אז דחיל רבאק, צא לי מהוריד.

והתספורת יצאה בסדר, למרות הכל. כנראה שספרים לא יכולים להרשות לעצמם להיות הומופובים.

בערב, בניחום האבלים, שאלו אותי אם אני כבר נשוי, והתחילו לדבר בצחוק על לשדך לי. גיסי החליף צבעים, ואני צחקקתי לי כנערה מתבגרת בפינה. לא היה לי ממש כוח להתחיל לפתוח את הנושא, לא מול אנשים שאני ממש לא מכיר. ארון קטן שכן נשארתי בו.

סיפרתי לכם, קוראיי הנאמנים, שהייתי ביומולדת של הדוקטור בשבוע שעבר, בתפקיד חיי - סטרייט. מסתבר שהצלחתי לא רע, כי הצלחתי לסובב ראשים של בחורות מאורסות. אז כל הכבוד לי. מלא זמן לא סובבתי ראשים של בחורות.  היה ממש נחמד, רק שלא נשארתי לישון, כי הרגשתי לא נעים. ההורים שלו מכירים את כל החברים שלו ואותי לא, אז הם כנראה הבינו שמשהו לא בסדר. אני מצידי ניסיתי להיות הכי קול בעולם.

מה שכן, יש לו חברה אחת שיודעת, ודיברנו קצת - היא בחורה חמודה. בלילה הוא שלח לי הודעה שהייתה מכוונת אליה, והוא אמר לה שהוא ראה שדיברנו ואם אמרתי עליו משהו. כ-זה חמד של בחור. נפגשנו איתה שוב ביום ראשון, כשהיא באה לראיונות באוניברסיטה. הוא כמובן לא ויתר על ההזדמנות להביך אותי עד זרא והדביק אותי לרצפה. בשלב מסוים הפסקתי להתנגד. אפשר לומר שאין הרבה אנשים שהיו בקמפוס ביום ראשון שלא יודעים שאני חובב זרגים.

נפגשנו גם אתמול - הוא 'הרחיק' עד לעיר הולדתי כדי שנשב קצת לקפה. לצערי, יכולנו רק להתנשק קצת באוטו, ולא יותר. אני עברתי את הגיל של להתמזמז קשות באוטו. זה לא נוח, ואחרי זה האוטו מסריח מזיעה...

וכן, הספקות עדיין מנקרים, אם כי אני מרגיש שאני מצליח להיקשר אליו אט אט. baby steps baby steps. אנחנו עוד לא חודש ביחד. אבל כן שיניתי את הסטטוס שלי ל'תפוס'. אני גם ככה לא מתכוון לעשות כלום עם אף אחד אחר, אז לפחות שאנשים לא יפנו אלי בהצעות ;-)

אני הולך לעשות סיבוב דאווין בעיר,

תשמרו על עצמכם ותהיו ילדים טובים עד שאני חוזר.

גזר.

נו, אז היום הזה היה מאוד נחמד, אפשר אפילו לתאר אותו כמושלם. הוא התחיל בליל שבת, שבו נועדתי עם שניים מחברי, סימן-תמיהה ודי, על גבי מנות יפניות משובחות, והמשיך בצפייה אינטנסטיבית בעונה השישית של 'חברים' תוך כדי עישון. אבל זאת הייתה טעות, חברים. זכרו - אם אתם נרדמים תוך כדי הצפיה, דפקתם לעצמכם את כל הלילה!

אז הלכתי לבלות קצת, וכשחזרתי וראיתי שאני לא נרדם, החלטתי להמשיך לצפות בסרט שהתחלתי לראות שוב השבוע, Torch Song Trilogy ('סיפור אהבה בשלושה פרקים'). חברים, שוב אני פונה אליכם - אם אתם רוצים לבכות את עצמכם עד השינה המיוחלת, תראו את הסרט הזה.

תקציר סרט

הסרט הנפלא מדבר על ארנולד בקוף (הארווי פיירסטין), אמן דראג בניו יורק של שנות ה-70, על חיי האהבה ה'סוערים' שלו, והרבה על היחסים שלו עם אמא שלו (אן בנקרופט), פולניה נוירוטית כמו שרבים מאיתנו מגדלים בבית. לבכות, לצחוק, ואם אתם מסוגלים, גם להראות לאמא. מן הסתם אני לא אספר לכם בדיוק מה קורה בסרט, כי זה, איך נאמר, יהרוס את הסרט, אפעס. אבל זה סרט בהחלט מוצלח ושווה צפייה. עם קופסת טישיו, ועדיף עם חבר/ה תומכ/ת.

מי שרואה סרט עד 5 בבוקר, דינו לפספס את האוטובוס שהוא תכנן לקחת לבאר-שבע כדי לפגוש את הבחור שלו. אז פספסתי את האוטובוס הראשון, והאוטובוס שאחריו היה כל כך מפוצץ שעמדתי רוב הדרך, וזה היה הקו המאסף. שעתיים נסיעה. בעמידה. אחרי שעתיים שינה והתרוצצות ברחבי התחנה המרכזית כדי להוציא כסף (כי האוטומט של הכרטיסים לא עבד, שייסה).

אבל משם זה רק עלה. נסעתי לבאר שבע כדי לפגוש את הבחור שלי, המקסים. הוא אסף אותי עם האוטו והמשכנו להדרים עד שהגענו לנחל חווארים. לא תכננו על איזה מסלול, סתם התפננות בטבע, וזה אכן עבד. טיפסנו לאיזו תלולית בתחילת המסלול, ישבנו, החזקנו ידיים כמו זוג טינאייג'רים, והסתכלנו על הנוף. אפילו היה לנו ביקור של משפחה עם שני ילדים קטנים, שהתייחסה בשיוויון נפש מוחלט לעובדה שיש שני גברים על גבעה, שמחזיקים ידיים ומלטפים אחד את השני. יש בזה משהו שמחמם את הלב, לדעת שההורים האלה שייכים למחנה ה'נכון', שהילדים שלהם יגדלו לדעת שהומואים-לסביות וכו' זה בסדר, ושהם לא ברחו משם ברגע שהם ראו אותנו. החלטנו למצוא לעצמנו נקיק נסתר כדי לשבת קצת יותר בפרטיות, וכשמצאנו אותו, ניצלנו אותו כהלכה. אני חייב לציין שעל אף שמיכת הפיקה שהוא הביא במחשבה נבונה מראש, אבנים של נגב עדיין מאוד לא נוחות בגב. קצת פחות נוחות ממזרון.

המשכנו משם, על פי התוכנית, לבקר קרובת משפחה רחוקה שלו. היא גרה לא רחוק משם, בדירונת קטנה וחמודה, ואכלנו אצלה את ארוחת הצהריים שהוא הביא (לזניה, צמחונית, משובחה וטעימה, גמרתי חצי מגש לבד). ישבנו, דיברנו, החזקנו ידיים, שוב כמו זוג טינאייג'רים. והיא הייתה ממש מקסימה, בחורה נחמדה ומאגניבה. אני תוהה האם אני אביא אותו פעם לפגוש את אחותי, או בת-דודה שלי. שלא לדבר על ההורים. אבל זה עוד רחוק. אני בקושי אצלהם :-)

באמצע הדרך חזרה לבאר שבע, כדי שאני אתפוס את האוטובוס האחרון הביתה, קיבלתי הודעה שיש ארוחת חג אצל זו-שקוראת בתל אביב. רציתי נורא להגיע, אבל לוגיסטית זה נראה לי מסובך. בתחנה המרכזית של באר שבע החלטתי לגדל משאלת מוות אמיתית משלי, כשהחלטנו שבא לנו להתנשק על הרציף. תודה לאל שלא עבר שם איזה בדואי עם טויוטה ואלה. בסופו של דבר נמצא לי טרמפ מהבית לתל-אביב (הספקתי להגיע הביתה, מקלחת מהירה, התלבשות והכל, תוך רבע שעה בערך), ואני שמח על כל שניה שהייתי שם, ועל הסאנגריה הנפלאה שהיא הכינה. כל מיני אנשים שהייתי איתם בקשר קרוב יותר פעם היו שם, וכל מיני אנשים אחרים שאני מכיר, וזאת הייתה ארוחה שמחה להפליא. בסוף הארוחה גם הספקנו לשיר קצת עם הפסנתר, והפעם, הפלה בפלה, לא זייפתי, אני חושב. נחמד שיש כאלה אירועים חברתיים, ואני מאוד מאוד שמח שהספקתי להגיע.

הרגשתי נורא מושי בארוחה, ונורא הצטערתי שהוא לא לידי. אז אמרתי לו את זה בסמס. אני מקווה שאולי מחר הוא יוכל לבוא לישון אצלי. להתעורר איתו בבוקר יכול לעשות לי את היום. הוא כל כך יפה :-).

עברו לי הרבה מחשבות מרושעות בראש, ובעיקר שאני רוצה שרועי (שגר כיום בבאר שבע) יראה אותנו במקרה שם ויקנא. אני יודע שזאת מחשבה טיפשית, אבל אני לא זוכר שכתבתי איפשהו בבלוג שאני אינטליגנט, אה? :-)

אני מאמין שאני אלך עכשיו לישון. לא לפני שאני אקרא קצת את 'הסיפור המוזר על הכלב בשעת לילה' שהוא הביא לי אחרי שאמרתי שבא לי נורא לקרוא את זה (שוב) כי קראתי על זה בבלוג של חבר. לילה טוב.

הוא כל כך יפה :-)