חיים של בחור אחד

2007 לא הייתה כזאת גרועה. באמת. למעשה, מדובר באחת השנים המוצלחות שהיו לי מאז שהגחתי בצרחות היסטריות לאוויר העולם לפני 25 שנה (וכמה חודשים, אבל לא מדברים על זה).

אז הגיע הזמן לסכם לי, וכתוצאה מכך גם אתם צריכים לסבול מזה, מה לעשות?

אז הבה -

בתחום הרומנטי -

2 מערכות יחסים רציניות להפליא, אחת מהן ממשיכה עד 2008 לפחות.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש בסדר.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש רע.

5 שעות של בכי אחרי מערכת יחסים של שבוע שנגמרה רע.

5 שניות של דמיעה אחרי מערכת יחסים של חצי שנה שנגמרה פתאום.

אינספור דייטים לא מוצלחים, משני הכיוונים.

6 אנשים בסופשבוע אחד של התפרעות בביקור במרכז (שזה שיא חדש).

בתחום התעסוקתי -

191 משמרות בשנה האחרונה, כולל זאת.

191 פעמים ששמעתי מוזיקה איומה בעבודה.

1 מקום עבודה ששמרתי עליו למרות הנטייה שלי לנסות להתחדש כל פעם והרצון הבוער שלי לעוף משם כבר.

6 אנשים מהמחלקה שלי שפוטרו לפני חודשיים, שזה בדיוק שליש מהמחלקה.

7 שהוא הערך הגימטרי של מה ששמים עלינו רוב הזמן.

1 בוסית מקסימה.

בתחום הגאווה -

1 מצעד גאווה בירושלים.

0 פצועים / הרוגים / עצורים.

1 הרצאות בחוש"ן.

365 יציאות מהארון (לפחות).

10 מפגשים של תהל"ה (בערך).

4 שנים של פעילות של פאב גאה אחד שהגיעו לקיצן.

ובסתם תחומים -

2 ביקורים בדירה לפני שהחלטתי לקחת אותה.

1 מעבר דירה טראומטי וכבד.

1 מכונת כביסה חדשה.

3 נסיעות העברת עוד דברים מההורים לירושלים (והיד תמיד נטויה).

1 שותף חדש.

1,500 ש"ח ארנונה על הדירה הקודמת.

אינספור חברים מקסימים שהיו שם ב-2006 ויהיו שם גם ב-2008.

1 שבאופן מוחלט וסופי כבר לא תהיה שם, וטוב שכך.

3 פעמים של צבע בשיער.

500 ש"ח של קרמים נגד פגעי הזמן.

564 חברים בפייסבוק. התמכרות טוטאלית.

71 פוסטים - כולל זה.

ב-31.12.2006 ביליתי במסיבה בת"א, כשדקה לפני חצות ניגש אלי מישהו, התחיל איתי וסיימנו את הערב על חוף הים כשהוא מבצע בי מעשים מגונים ללא התנגדותי. בבוקר שאחרי הרהרתי לעצמי וחשבתי ';ובכן, אם ככה מתחילה השנה, היא חייבת להיות שנה טובה';. את הלילה של השנה החדשה, ה-31.12.2007, אני אבלה לצערי עם חברים, אבל בגפי, כי עיניים עושה קצין תורן. אז אני אשלח לו נשיקה גדולה גדולה באוויר.

שתהיה לכם שנה מצויינה ומשובחה,

גזר

ערב יום השואה. אני במשמרת. כדי להזדהות עם היום הזה החלטתי להתחפש לדרדס שואה. והרי התוצאות לפניכם, בחשיפה בלעדית, תמונה של ילד-גזר.

כן, ככה זה כשאין אף אחד במשרד. אני יכול לבוא עם פיג'מה, ולקוות שפיית השיניים לא תפתיע אותי באמצע הלילה באיזה ביקור, כי שמעתי שהיא נורא מכוערת. בגלל זה היא באה כשאנחנו ישנים. תנסו אתם לממן מתנות למיליוני ילדים ברחבי העולם בלי למכור את הגוף שלכם.

ובזמן שאני פה מרוויח את לחמי, זו-שקוראת ישנה במיטתי. יש לי אישה במיטה. זה קורה הרבה לאחרונה. לא ברור. מזל שאני לא שם.

אני מניח שאם היו לי הרבה קוראים קבועים (ולא שאני מזלזל חס וחסה בקוראי הקבועים והנאמנים שאותם אני כבר מכיר, אני פשוט מדבר על אנשים ברמות של אלילי ישראבלוג), הייתי חייב לכם שני עדכונים:

העבודה בניו יורק

דיברתי הערב עם הבוסית שלי. היא אמרה שהיא תברר. לא בטוח שזאת בכלל משרה של relocation, כך שיש מצב שאם אני אתקבל, אני לא אקבל הטבות כמו שכר דירה. ואז צריך לראות אם זה בכלל כדאי. בואו נגיד שהיא לא פסלה את זה לגמרי. היא קצת סקפטית, כמוני, לגבי הניסיון הנדרש, אם כי יש לי כמה תכונות ששווה להם לשמור (ולא, לא זה שאני זיון מצויין, אם כי בניו יורק, לכו תדעו, אולי זאת מעלה).

ילד המדבר

הבחור השני (אחרי רועי המפורסם) שקיבל תגית משלו, כבר לא עמנו. הוא עדיין בחיים, אל דאגה, הוא לא מת, הוא פשוט לא איתי יותר. דיברנו היום קצרות במסנג'ר (יש לו טינה עזה לטלפונים, הוא הזהיר אותי מראש), והוא הסביר לי שזה לא ממש ילך עכשיו, בהמשך לשיחתנו מאתמול שבה הוא הסביר לי שהוא מהורהר והכל בגלל שהוא צריך להספיק הרבה דברים שקשורים ללימודים ולהתרכז בזה הרבה. יעני, הכין את השטח. אז אפשר לומר שראיתי את זה בא. זה עבר די חלק, לא התבאסתי, וזה אומר שכן נוכל לשמור על איזשהו קשר. גם ככה סקס לא ממש היה. זה בהחלט היה יותר טוב מהפרידה האחרונה שלי, שבה החלטתי להמיר את גופי המוצק בשלולית שפוכה של בכי, למשך כ-4 שעות ברצף מול/על בערך כ-ל בנאדם שמכיר אותי. הפעם פשוט הלכתי לישון - לא בגלל זה, בגלל שהייתי נורא עייף, כי אותו ילד מהפוסט הקודם החליט להעיר אותי בשעה 9 בבוקר, ואחרי אתמול שהיה קשה (ראו למטה, אני לא רוצה להסיט את הנושא). כמובן שהשתקתי את הפלאפון וחזרתי לישון, אבל זה הטריד אותי עד שהתעוררתי סופית ב-12 לפנות בוקר.

וכן, אני בסדר, אם כי גברים מסוקסים או נערים צעירים שנועדו לנחם אותי, בצירוף צ'ק תנחומים, ניתן לשלוח אלי.

איזה יום של כיף, איזה כיף שהיה לי אתמול

פראפרזות על שירים? אני? לא.

אז כמו שציינתי, אתמול חגגנו את יום ההולדת המי-יודע-כמה (אני-יודע-כמה, לשאלתכם) של סימן-תמיהה היקר. זה התחיל בחגיגות פרועות שכללו אלכוהול וסמים קלים בערב שלפני ומאנצ' היסטרי של תותים בשוקולד (תודה לאל על הקניות בסופר!), מה שגרם להשכמה המוקדמת (11 בבוקר) להיות קשה מנשוא. דחפתי את העדשות לעיניים, לבשתי את בגד הים האופנתי שלי מכיתה י"ב (שנת 2000, למי שלא יודע לחשב), חולצה שנקינאית להפליא, כובע, משקפ"שים, קרוקס (קרוקסינל!) ועפנו הימה. חוף הילטון היה שומם מהרגיל, אולי בגלל שהיו בערך 20 מעלות, והשמש הפציעה לסירוגין מבין עננים בודדים. מפתיע כמה קר כשהשמש מתכסה רק לרגע בענן. בקיץ אני עוד אתגעגע לזה.

למרות הריקנות בחוף הילטון, אפשר לומר שהיו שם כמה ספצימנים לא רעים בכלל, ואני תוהה עד כמה בחור עם גזרה של בגט אפוי אבל עם סימנים ראשוניים של שרירי בטן עושה להם את זה. בכל מקרה, אתמול בצהריים עוד הייתי ב'מערכת יחסים', אז לא ממש ניסיתי לעכס כשעברתי לידם. מזל שהבאנו בחורה לתגבורת, אולי זאת-שקוראת גרמה להם לחשוב שאנחנו לא 'כאלה'. ממש.

משם, כשרעב תקף אותנו (מי אמר מאנצ'יז, שוב?), המשכנו לצוד סושי. ישבנו במסעדה שאפשר להגדיר אותה כ'אֶה'. לא התעלפתי. פייר, אני מאוכזבת. מכל ההו-הא שעשו ממנה, האוכל היה סביר, והאיטיות של ההגשה קצת הרסה את החוויה וגרמה לי לא לסיים את המנה העיקרית של העסקית שהזמנתי, כי כבר לא יכולתי לדחוף שום דבר (כמעט, עם הקינוח הצלחתי להתמודד).

כשהגענו לזו-שקוראת הביתה, כדי שהיא תוכל לארוז תיק ולנסוע איתנו רחוק להמשך החגיגות, הנחתי עיני על הדבר הכי יפה בעולם - מזרון. המזרון הזה שימש אותי למשך בערך חצי שעה שבה נפחתי את נשמתי מרוב עייפות, אוכל וג'וינטים, כשברקע נכנסים ויוצאים אנשים מהבית ואני בעולם אחר. וזה טוב, כי כשהגענו חזרה הביתה, לא נותר לי הרבה זמן, אלא לסיים בעזרתה ובעזרת עוד חברה שפגשנו ברחוב את מוס הנוטלה, לעשן כמה סיגריות רגילות לשם שינוי, להתקלח, לסדר את השיער (לא הצליח), ולגלות שלמרות שהייתה שמש רק 3 דקות במצטבר, נשרפתי בגב. פולנים. פפפפט.

מסיבת ההמשך לחגיגות היומולדת הייתה מוצלחת, אם כי כזכור, עוד הייתי נשוי באושר באותו הזמן, כך שלא מצאתי עניין בגברברים שהסתובבו שם. מחר, בערב השירים העבריים שבו אני מנסה את כוחי בשירה (שוב), אולי אני אצוד לי איזה גברבר רגיש. הקץ למערכות היחסים הבין-איזורי-חיוגיות.

שואה, פולין, אבל קצת בצחוק

אני מניח שאחרי זה אני אכתוב כמה דברים על שואה על אמת, אבל עכשיו אני חייב לחלוק איתכם סיפור מצחיק.

השתנתי באושוויץ. לא, לא בשירותים באושוויץ. באושוויץ, בחוץ. הבעיה העיקרית היא ששתיתי בערך שני ליטר קולה בדרך בין בירקנאו לאושוויץ, וכשהגענו לאמצע המוזיאון, הרגשתי את השתן עולה לי לראש. מילולית. כבר לא היה מקום לזה בשלפוחית אז הוא התחיל לתפוס מקום של איברים חשובים. המאבטחים לא היו קשובים להפצרותי ולרגלי המסוכלות, ובצר לי פניתי למדריכה הנפלאה שלי, והיא אמרה לי ללכת להשתין בחוץ, ושאין לי ברירה.

הלכתי מאחורי אחד הביתנים (לא אחד המפורסמים, גם לי יש גבולות), ושיחררתי את הלחץ שהצטבר, תוך שאני חושב שאני ממש מקווה שאף אחד לא רואה אותי עכשיו, ולא בגלל שאני עומד עם הזין בחוץ, אלא בגלל שאני עומד עם הזין בחוץ באושוויץ.

אני לא יודע כמה שנים לא העזתי לספר את זה לאנשים. אבל זאת לא הייתה אשמתי. רק רציתי לחזור הביתה בשלום. שיט, יום זכרון לא נכון.

טוב, אני אלך לנסות להיות פרודקטיבי לפני שאני אמשיך לכתוב פוסט נוסף ומשתפך על שואה, גבורה, והפעם בלי שתן.

(ועכשיו מנהג שאני אנסה לסגל לעצמי, להיפרד ממכם)

צ'ירז,

גזר.

טוב טוב, יש אנשים טובים בעולם. מסתבר שלא כולם קרי לבב כמוני, נוטפי רוע ורשע, עם ציניות שיכולה לספק חשמל למדינה אפריקנית ממוצעת עם הרבה מיקסרים ודודי חשמל.

בדחף לא ברור, ירדתי מהמונית אחרי העבודה ליד הסופר שנמצא (ביום רגיל) 10 דקות הליכה מהבית. החלטתי לבדוק מה אני צריך בבית חוץ ממרכך כביסה, לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט.

השיטוט עלה 427 ש"ח. אני מתנחם בזה שזה קניות כדי להביא את הבית למצב סביר, שיש לי מה להציע לאורחים, ושיש לי מוצרי בסיס לבישול. רק 8 הפרוסות של החזה עוף עלו לי 50 ש"ח. הייתי יכול לקנות אותן לא נקיות, וזה היה עולה פחות, אבל אני מכיר את עצמי, אני לא אעמוד לנקות ולפרוס שני קילו חזה עוף. אני אדם עסוק, מיינד יו.

קי-צור, אני 'חופר' שוב (תנחומי לליהי), אבל הפואנטה היא שניסיתי להיגרר עם כמות מצרכים ששוקלת כמוני. על אף משקלי הנמוך יחסית לבנאדם, אני שוקל די הרבה יחסית למצרכים. בעודי משרך את רגלי הדואבות בקרוקס האדומות אל עבר הבית ומקלל כל רגע שבו לא הוצאתי כסף ואני לא יכול לקחת מונית הביתה, או על ההחלטה המטופשת לעשות את הקניות עכשיו ולבד, עצר אדם ושאל אותי אם אני צריך עזרה.

בתור בחור מצודד, אני רגיל שאם אני עוצר בפרצוף מיואש ליד גן ציבורי חשוך, יהיה מי שישאל אותי אם אני צריך עזרה. כשבאתי לנפנף <שניה להדליק סיגריה> ולהגיד שתודהאבלאנימסתדראתהמוזמןלהמשיךבדרכך, הבנתי שזה חבר מהאוניברסיטה שלא ראיתי זמן מה. הוא התעקש לעזור לי למרות שהוא היה בדרכו ההפוכה הביתה, ועזר לי לסחוב שקיות ממש עד הבית. נשמה טובה שכמוהו. כשחשבתי איך לגמול לו, הבנתי ששכחתי לקנות קפה. אז לא יכולתי לגמול לו.

<פה הבלוג היה עלול להדרדר לתיאורי זימה, אבל בהיותי ייצור שעובד על מונוגמיה, ויתרתי על הרעיון להציע לו לישון אצלי וכו'>

שלוש קומות, כיור מלא כלים ועובש ששטפתי, ודחיסת מוצרים לשטח אחסון קטן מדי אחר כך, הגעתי למיטה, ואפילו הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת. כמובן שלא יכולתי להישאר בבית, אז קפצתי ל'שכונתי' האישי שלי, אבל לא ממש היה שם עם מי לדבר, אז הבאתי לשם את מה שהייתי צריך, ושבתי לעדכן אתכם, קוראיי הנאמנים (existence ויובי גרובי, לפי רשימת הקוראים הדנדשה שלי).

הייתה לי ישיבת חתך עם התת-בוסית שלי היום, שהוקדשה ליכולות שירות הלקוחות שלי. הן מצוינות, תודה ששאלתם. כיף לקבל פידבק חיובי כל כך, אחרי שהדרך שלי התחילה, איך נאמר, מקרטעת. ניצלתי את הישיבה ואת העובדה שהיא בחורה מצויינת, כדי להתייעץ איתה לגבי עניין המשרה בניו יורק. היא אמרה שבעקרון לא נהוג לאפשר לאנשים שנמצאים פחות משנה בחברה להגיש מועמדות לתפקיד אחר, אבל שאני אדבר עם הבוסית שלי, שבכל מקרה צריכה לאשר את הבקשה. נהלים של חברות אמריקאיות. אז אני אתפוס איתה שיחת מסנג'ר ביום ראשון, כי אני לא אהיה בעבודה בשעות שהיא נמצאת (עוד משמרת לילה).

נודע לי גם שאני, החדש, אחפוף את המגוייסים החדשים שיגיעו בתחילת החודש הבא. אמא'לה. אני. חופף.

יש בי דחף עז לסקס. אני חושב שקוראים לזה חרמנות. אבל היא לא פיזית, היא בעיקר נפשית. סוג של סיפוק התמכרות בת שנתיים בערך. אני לא יודע עם כמה אנשים שכבתי, וזה לא ממש משנה. ואני די בטוח שהמספר הוא תלת ספרתי. אני לא מרגיש מנוצל. אולי עשיתי את זה מתוך דחף פסיכולוגי או אלוהים יודע מה. אבל נהנתי (רוב הפעמים), וכשהיה זיון גרוע גם הבנתי למה ולא לקחתי ללב. אני עדיין עורג לזיון מוצלח כמו שהיה עם הבחור האחרון שיצאתי איתו, ואני מקווה שהסקס עם ילד המדבר יעלה על זה.

ובנוסף, יש לי תחושה מטופשת שעכשיו, כשאני מפתח זוגיות בריאה, או לפחות משתדל, שאני מפספס סקס מטורף עם אנשים אחרים, או דייטים אחרים, או פלירטוטים אל תוך הלילה עם כל מיני בחורים נאים שמתגלים כאנשי שיחה מרתקים. אני מרגיש שזה פספוס, אני יודע שזה לא. הזיונים יחכו, וגם הפלירטוטים. עכשיו אני מנסה להצליח עם בחור אחד ספציפי, וברגע שזה יתייצב (היי, אנחנו יוצאים שבוע ויום!) גם התחושה הזאת תעלם. בינתיים אני שומר על עצמי באופן 'מלאכותי', כי סתם זיון מגחמה של רגע יגרום לי להרגיש חרא (been there, done that, got the teethmarks), גם אם הוא ייסלח. אז מביאים ביד כשהוא בסביבתו הטבעית, המדבר.

<שניה, מוס הנוטלה צורח לי מהפריזר, כבר חוזר>

<צריך לסדר את הפריזר, הירקות הקפואים תקפו אותי כשפתחתי אותו>

<אחותי מלכת מוס הנוטלה!>

גם נורא מתחשק לי לקרוא משהו, או לראות איזה סרט, ואין לי כלום בבית. זה קצת מבאס. אז אני מזיין לכם בשכל במקום.

בטח אני תכף ארדם.

אחרי כמויות הסוכר והשמנת שאני מאביס את עצמי בהן עכשיו. או כאב ראש, או כאב בטן. או שניהם.

יאללה, נלך לבחור קטגוריות לפוסט ונסיים את העסק.