חיים של בחור אחד

העובדה שאני בכלל בקושי פה, ובקושי כותב.

אני אגיד לכם מה קרה - פעם הייתי כותב לכם בזמן משמרות משעממות בעבודה. לאחרונה יש עם זה בעיה - זה לא שאין משמרות משעממות בעבודה, אלא שגם המשמרות המשעממות עמוסות בעבודה כאילו היו שחורים בשדה כותנה בקרוליינה.

אבל, התמזל מזלי, והמשמרת הזאת, שהכי לא התחשק לי לעשות, הפכה קלילה. פניות הלקוחות התמעטו, הכל יציב פה מסביב, ומחר, כשאחזור לכאן בצהריים אחרי מעט מדי שעות שינה (אני נוהג לעשות לעצמי משמרות רצופות, כמו שמירות בצבא. ככה זה כשהחבר שלך קצין), המשרד עדיין יהיה ריק כי מחר כולם פה בחופשת פורים. ככה זה בירושלים, אנחנו מקבלים יום אחד אקסטרה (שאני אעביר בשינה ובעבודה). א-בל, בערב אני מקווה לצאת קצת להסתובב, אולי יהיו שאריות של תחפושות. זה כמו שאריות של שלג, רק לא בוצי.

מה שכן, אני צריך לזכור להביא איתי איזה עפרון שחור ושתי צלליות כדי לאפר איזה עין אחת, שאני ארגיש מחופש. 

אחת הסיבות לעדכון הערב הוא בגלל שהיום לראשונה פגשתי בלוגר אחר (שלא הכרתי קודם, לכן יובי גרובי לא נחשב). Cookie Dough ואני מדברים כבר זמן מה, והוא היה בחו"ל עד לא מזמן. למרבה ההפתעה, התברר לנו שלמדנו באותו בית-ספר, באותה כיתה ממש, עם אותה מחנכת. בהפרש של בערך 6 שנים, או משהו כזה. מה שהופך אותי לממש זקן. אז היום נפגשנו, בלי כוונות זדון משני הצדדים, לאור העובדה שאני נשוי באושר לבחור יפה-עיניים, והוא זה עתה בשלבי הכרות עם בחור שנשמע מקסים לא פחות. ישבנו לנו על כוס קפה, אבל מכיוון שזה היה לא נוח, עברנו לספסל.

דיברנו על הא ועל דא, ועל העובדה ש(הנה אני הורס לו פוסט שלם כנראה)הוא מתחיל ללמוד בירושלים, הלכנו לטייל בתיכון, הוא סיפר על חוויותיו מהתיכון ואני עמדתי פעור עיניים מההבדלים של כמה שנים של התפתחות טכנולוגית וההשפעה שלהן על חיינו, עד שנפרדנו, שוב, כידידים, בלחיצה יד.

דבר אחד אמסור לך מעל דף זה, יקירי, כל השאר יהיה במסנג'ר בהזדמנות אחרת - אם עוד פעם אחת אני אראה אותך מאזכר את המילה 'שמן' בהקשר שלך, אני אשלח חוליית מתנקשים לבושים בבגדי אישה ישירות אליך הביתה.

ותזכור, יש לי את הטלפון שלך.

העניינים נראו מבטיחים - השותף העיר אותי מוקדם בבוקר לפני שהוא הולך ללימודים כדי שאוכל לנצל את הסלולרי שלו כדי לתפוס את אשת הקשר שלי. אשת קשר, אתם שואלים? ובכן, נכנסתי לפני כמה שנים טובות לדיל מוצלח, שבו אני לקוח של חברה סלולרית, אבל דרך תת-סוכן שלהם, מה שנקרא בעגה 'איש קשר', או באנגלית Reseller. הוא מקבל מהם מחירים טובים בגלל כמות הקוים שיש לו, ואני מקבל ממנו תעריפים מוצלחים לא פחות. א-בל, כל מה שאני צריך לעשות, צריך לעבור דרכם. והם עובדים שלוש וחצי דקות בימים אי-זוגיים, וגם אז - תפוס.

אבל כמו שאמרתי, העניינים נראו מבטיחים, הצלחתי לתפוס אותה בקלות, היא אמרה שהמכשיר שאני רוצה (ורציתי גם לפני שאיבדתי, בדיוק תכננתי לשדרג. אבל לא ככה! לא ככה דאמיט!) אפילו נמצא במלאי, ושאני ארוץ לפקסס לה (מה קרה לאימייל?!) טופס הזמנה, ומחר בצהריים, גג ערב, יהיה לי מכשיר חדש. הודתי לה, רצתי לדואר, פיקססתי משם עם הוראות מדוייקות שבשעה זו וזו אני בעבודה (פלאס כתובת) ושעה אח"כ אני בבית (פלאס כתובת). נתתי טלפון בעבודה לתיאום וכו', והלכתי שמח וטוב לבב למרכז השירות הסלולרי שממוקם בא"ת תלפיות. מרחק של 45 דקות הליכה. באובך. מהמם לי. במרכז טיפלו בי תוך שניה (לקוח עסקי או לא?) ואופטימי מתמיד, הלכתי עם כרטיס סים חדש לעבודה (הפעם באוטובוס, לא ברגל).

כאן המצב התחיל להדרדר. הטלפון החלופי ששנוררתי ממנהלת המשרד שלנו, בחורה מקסימה וששה לעזרה, לא קיבל את הכרטיס, כי הוא דור וואטאבר, והסים שלקחתי מיועד לדור 3 (למכשיר החדש). מילא, אמרתי, מחר אקבל את המכשיר החדש שלי והכל יבוא על מקומו בשלום. יום למחרת הגעתי לעבודה, וכשראיתי שהמשלוח לא מגיע, ניסיתי לתפוס את אנשי הקשר שלי, שאמרו לי שיגיע עד 4 (אני סיימתי ב-3), ולכן חיכֵּתי. בשעה 4.30 אחה"צ, כשהמכשיר לא הגיע, התחלתי להציק למנהל החברה ההיא. הצקתי והצקתי, עד שהוא אמר לי שזה יגיע מחר בצהריים.

בצר לי, חיכיתי יום למחרת בצהריים, לחוץ טילים מהעובדה שאין אפשרות להשיג אותי ולהודיע לי לאן יגיע המכשיר, והברזתי מהלימודים בשביל לחכות. ובכן, חמור מכך, לא היה לי דרך ליצור קשר עם בן זוגי היקר, ולקבוע איתו לערב. למזלי, איתרתי אצל יובי גרובי (ההוא מתחלת הפסקה) מכשיר ממש ישן שהיה לי והשאלתי לו פעם, שפרצתי כשנסעתי ללונדון. הפריצה הזאת איפשרה לי להשתמש בסים של דור 3, ולהיות מחובר לעולם, פלאס הניתוקים של מכשיר בין 5 שנים שהבטריה שלו בשלבי אלצהיימר מתקדמים (היא חושבת שהיא דולפין, או משהו).

כשגם אז המכשיר החדש לא הגיע, החלטתי לנקוט בצעדים שאני, בתור נציג שירות לקוחות זה מספר שנים, שונא. להתקשר ולהתחיל לעלות בדרגות. אז אכן, בעידודו של סימן תמיהה שהגיע אלי לקפה, התקשרתי לחברה הסלולרית ישירות ודאגתי להבהיר להם שלא מעניין אותי איש קשר או לא איש קשר, אני משלם להם בסופו של דבר, והם צריכים לתת לי תשובות לגבי הסוכנים שלהם. עברתי ממוקד למוקד, ממוקד מכירות למוקד שליחים, ממוקד טכני למחסן, וטוב שלא מימשתי את איומי וחייגתי ישירות למנכ"ל החברה. לאחר מספר שעות קיבלתי הבטחה שהמכשיר יגיע מחר, ישירות ממי שאחראית על אנשי הקשר שלי (שאמרו, ואני מצטט, בערך - "גזר, זה שתציק לכל חברת ******* לא יעזור לך לקבל את המכשיר שלך". כן כן, אני קרציה, אבל קרציה א-סלולרית, וזה הופך אותי לקרציה נרגנת!).

ואכן, בעזרת השם והגרון שלי, המכשיר הגיע למחרת, והתקבל באהבה על ידי השותף שהיה בבית, במזל, כי אני לא יכול להיות בבית בשעות השליחות (פעילות של חוש"ן, הרבה יותר חשוב).

עכשיו אני בעליו של מכשיר חדש, א-לה-אייפון, ואני מתרה בכם, אנשים שאני מכיר ואין לי את המספר שלהם, שלחו לי אותו בסמס עם ציון העובדה שזה אתם. אלא אם כבר שלחתם לי במייל.

התשובה הייתה לא, למי שתוהה. א' - אני לא מזדיין בכסף (אם כי על זה אפשר להתפשר), ב' - אני לא מזדיין כשאני לבוש בבגדי נשים (אם כי גם על זה אפשר להתפשר) וג' - יש לי חבר (ועל זה אני ממש, אבל ממש לא מוכן להתפשר).

כך הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל.

אה, דיברנו על עבודה. אז כן, אני די שונא את העבודה שלי, למרות שאני משתדל להקרין חיוכים וכו', כי זה לא יעזור לי להיות עצבני, שום דבר לא ישתנה בהתנהלות פה גם ככה. אז אני אוציא את זה עליכם. עד ש.

חברה אחת שעובדת בחברת הייטק קטנה בצד השני של העיר העבירה את קורות החיים ששלחתי לה בשבוע שעבר (כי נמאס לי), ומחפשים אצלהם איזה משהו הייטקיסטי לואוטקיסטי לסטודנטים. ברגע שיגייסו ראש צוות, יגייסו גם צוות ויזמנו אותי כנראה לראיון. השכר דומה לשכר הנוכחי שלי, רק בלי סופי שבוע ולילות. שעות עבודה לבחירתי, בלי משמרות ושיט, ובלי סופי שבוע ולילות! אחרי שבוע (שבת עד שבת) שבו עבדתי 4 לילות (מתוך 8), ובלילות אחרים עשיתי דברים כמו לתפור תחפושת או לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה של השותף שלי ועוד ידיד ולפגוש את עיניים לשעה ואז לחזור ולתפור תחפושת, או להופיע ואז להשתכר מלא מלא, זה בהחלט ממלא אותי אושר לחשוב שיש לי סיכוי לעבוד בעבודה של אנשים אמיתיים, שבה נחים לפעמים.

בנוסף, שני חברים טובים שלי, סימן-תמיהה והפנתר (שלא שמעתם עליו עד עכשיו כי הוא פשוט לא גר בסביבה בכלל בכלל), הקימו יחד עם עוד... אחת חברת פרסום-שיווק-מיתוג. בהתחשב בזה שהם קיימים בתיאוריה בערך חודשיים, או קצת יותר, ועל הנייר פחות משבוע, וכבר יש להם די הרבה עבודות, הם רמזו לי לא בעדינות שאני כנראה אהיה האדם הראשון חוץ משלושתם שהם יעסיקו. וכן, זה מתאים לי לעבוד בתחום הפרסום. אין דבר יותר הומואי מזה, זה נכון, אבל וול.

שיהיה לכם שושן פורים שמח (פראיירים, גרים בערים בלי חומה!),

גזר.

נ.ב. מצטער שלא הגבתי לתגובות מהפוסט הקודם. זה ממש חראי מצידי, ואני אגיב להם אחרי שאסיים לטחון קצת אוכל מהארון בעבודה.

ראיתם? עשיתי כותרת לרשימה! עכשיו אני רק צריך לא להיות בעבודה בשביל לעשות כותרת שגם תיראה מקצועית, ולעשות עוד כמה רשימות, והבלוג שלי יראה יותר טוב!

אני מתנצל. הגזמתי עם הכניסה לחדר המיטות, והתגובות שלכם האירו את עיניי. אני חושב שיש לזה קשר למתקפה ההורמונלית של החודשיים האחרונים בשילוב עם השעה המאוחרת. בכל מקרה, הקטע נערך.

אני חושב שמאז שאני ועיניים ביחד, שנינו רק אוכלים. ואני לא מתכוון ל'אוכלים בתחת'. גם, אבל לא רק. כי זה, עם כל הכבוד, לא משביע. את הקיבה, לפחות.

יש לנו (לי) מין מסורת כזאת, שבוצעה זו הפעם השלישית בסופשבוע הזה. הוא מגיע אלי לשלושה ימים מלאים פעם בשבועיים, וביום שישי אני מבשל לנו ארוחת ערב, ומזמין כמה חברים.

כמובן, שמספר שעות לאחר מכן אני מתחרט על כל העניין, כששני הכיורים בבית מלאים בכלים ואני עומד ומקרצף אותם למוות, כשהשותף שלי מתעקש לעזור למרות שהוא היה אצל ההורים שלו בארוחת ערב. הפעם השניה שאני מתחרט על זה היא כשאני מנסה לטפס על בן זוגי היקר באמצע הלילה וכל מה שאני מצליח להזיז זה את היד. שזה נחמד, אבל לפעמים אנחנו רוצים קצת יותר מזה.

הפעם השלישית שאני מתחרט על זה היא ממש עכשיו, אחרי שטחנתי את השאריות בעבודה, והאוכל ממלא כל חלקה טובה במערכת העיכול שלי, איפשהו מאמצע הושט ועד למורד המעי.

אבל לשאלתכם - כן, האוכל היה מצויין, כהרגלי. היום בבוקר (צהריים, על מי אני עובד, קמתי ב-3), חיסלתי כמעט לבדי חצי פאי שוקולד שהכנתי אתמול.

עיניים הזה שלי, כמה שהוא מקסים. אין לי מילים לתאר כמה הוא מקסים וחכם וכמה נעים לי איתו וכל הבילשוטים האלה. אני גם לא אעשה את זה, כי זה נהיה משעמם להחריד, ובטנם הרכה של קוראי כבר לא תעמוד בזה. למעשה, יותר סביר שבטנם הרכה של קוראי תעמוד בהצלחה יתרה כשאגיד לכם שהסקס מעולה, ורק נעשה טוב מפעם לפעם.

ביליתי עם הדוקטור חצי שנה מחיי. אחרי שעברתי עשרות, או בעצם, מאות מגעים מיניים (זאת לא התרברבות לשווא, זאת עובדה קיימת, לשמחתי ולצערי), הייתם מצפים שאני אבין שהכימיה המינית, שזה דבר חי וקיים, ביני לבין הדוקטור, לא ממש קיימת. הייתי צריך להבין שזה לא ממש כיף לי. זתומרת, הבנתי, אבל אמרתי לעצמי - 'נו, זה עוד יתפתח, נלמד להכיר אחד את השני' ועוד כל מיני דברים שקוראים בספרי הדרכה זוגיים. אני חושב שאחת הבעיות הבסיסיות בקשר שלנו הייתה ההעדפה המינית שלנו, או איך שלא קוראים לזה באטרף ובשאר אתרי הסקס-עלק-היכרויות. מה אני בא להגיד בעצם? שנינו אקטיבים. לקוראינו הלא-מתחנגלים אני אסביר, שהאקטיבי במערכת יחסים מינית הוא הצד החודר. לפעמים זה נלווה לכל מיני התנהגויות מיניות כגון דומיננטיות, אבל לרוב אקטיביות ופסיביות (שזה ההפך, הצד הנחדר) מצטמצמת רק לעניין החדירה (או, אם נהיה יותר בוטים, מי מזיין את מי), ושאר התנהגויות מיניות (מין אוראלי למשל) נקבעות בצורה כמעט רנדומלית. אז אם זה לא היה מספיק ששנינו לא היינו יכולים להנות מיחסי מין מלאים ביחד, הייתה לו חיבה מיוחדת לכל מיני דברים שאני לא אהבתי, ולהפך. הוא גם לא אהב לרדת ובערך עשה לי טובה כשהוא הסכים. בקיצור, היה לנו חרא סקס (חה חה חה, no pun intended), ובאין תחליף אחר, נאלצתי להסתפק ביד ימין ולהיות קרוב לא-מיני באמתלות ותירוצים שונים (השותפים בבית, הם ישמעו, פדיחות, אנחנו גם ככה צריכים ללכת, קבענו עם החבר'ה, באים אלינו חברים עוד מעט, לא התקלחתי ואני מזיע כולי, כואב לי הראש, אני במחזור).

כל העניין הזה השתנה מהר מאוד. נמצא איתי עכשיו בחור שנהנה מסקס ויש לו נסיון לא מבוטל (הוא עוד לא הספיק להגיע לרמות שלי, אבל וול, מעטים מצליחים. מעטים מנסים, האמת... ). אין לו חרדה משום דבר חדש. הוא נהנה מעצם המין. הוא נהנה ממני ואני נהנה ממנו. וכשיש גם אהבה, הכל הופך להיות יותר ויותר טוב. אני קצת מתבייש לומר שאתמול התחלנו לנסות דברים חדשים שמעולם לא ניסיתי, אפילו לא בסטוץ. דיברנו על זה עוד קצת אחר כך, ומסתבר שיש התאמה מינית לא רעה בינינו. וכן, בלי סקס, קשר לא מחזיק מעמד. עיינו ערך הקשר הקודם.

הפדיחה הכי גדולה בכל האירוע היא שנטשנו את השותף ועוד בחור שהיה אצלנו בסלון כשהם הלכו שניה לחדר אחר. פשוט התגנבנו לחדר שלי עם המשחק הנחמד הזה, והתחלנו להתעסק בשלנו. בשלב מסויים שמענו את השותף אומר לנו ביי וחשבנו שאנחנו לבד בבית. מיד הגברנו קלות את הווליום שלנו והמשכנו. קשה לומר כשלא נלחצנו כששמענו עוד קול אומר לנו להתראות ושנבוא לנעול את הדלת, זאת בעוד החבר הפלסטי נמצא, ובכן, איפה שהוא צריך להימצא. למזלנו, הוא לא נכנס לחדר כדי להגיד לנו את זה, כי אחרת נפשו הרכה הייתה מצולקת לעד.

אני מקווה שזה ברור לכל מי שקורא פה ומכיר את הנפשות הפועלות שהוא לא מעביר את המידע הזה הלאה, או דן בו בפני מי מהמוזכרים כאן. בקיצור, תקראו, תפנימו ותשתקו. כי אם לא - Revenge is a dish better served cold...

אני יכול לעבור לנושא קצת יותר רציני ופחות פופוליסטי? אני לא פה רק בשביל תאוות המציצנות שלכם, אתם יודעים!

בשבוע שעבר הרצתי בחטיבה שבה למדתי מטעם חוש"ן. אני, ועוד בחורה, התיישבנו מול חדר מלא במורות שהיחס שלהן נע בין לא אוהד למאוד מתנגד, וסיפרנו את סיפורנו האישי. זה היה יכול להיות קליל ונחמד, ללא שום בעיות, אלמלא זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי, ואלמלא לפחות חצי מהמורות שם מכירות אותי, למרות שסיימתי את לימודי שם לפני 11 שנה. הסיפור עצמו הלך די חלק, למרבה ההפתעה, למרות שכמובן שהרחבתי על פרטים לא מעניינים, ופרטים מעניינים יותר השמטתי (למשל, העובדה שהיו לי חברות, נשים, אמיתיות, עם כל האיברים שצריך). כנראה שאני כל כך מתורגל בלדבר על זה שאני הומו, ולענות על שאלות בתור הומו ייצוגי, ולהלחם את המלחמות על הזכויות שלי, שזה לא באמת משנה לי מה חושבת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים במרכז הארץ, ש"בן דוד שלה הומו ואין לה שום בעיה עם הומואים ולסביות, אבל בשביל מה צריך את כל המצעדים האלה'. לכו תסבירו לפוסטמה שמצעד הגאווה בירושלים הוא לא מצעד בשביל הכיף, אלא הפגנה, ושאני ועיניים לא יכולנו להיפרד היום בנשיקה כשהאוטובוס שלו הגיע, כי היו הרבה אנשים על האוטובוס, וחלקם לא היו מעריכים את הקצין ההומו.

החלק הכי חשוב בהרצאה היו, בשבילי, הסוף וההתחלה. ההתחלה, שבה זיהיתי את המחנכת האהובה שלי מהחטיבה, שנתנה לי כל כך הרבה כוח וגרמה לי ממש לחבב את השנים האלה בבית הספר. היא נופפה אלי, חייכה ושלחה נשיקה באוויר. בסוף ההרצאה, היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה, ואמרה לי שהיא מאוד מאוד גאה בי (לכי תעשי מצעד!) ושדיברתי כל כך יפה, וכל הכבוד לי על האומץ והיכולת. היא לקחה את הטלפון והמייל שלי ואני מקווה שהיא תעשה בו שימוש. אני נורא אשמח לשבת איתה לקפה, אישה מדהימה שכמוה. מבחינתי, גם עיניים יכול לבוא. הוא עדיין בקשר עם כמה מורות מהתיכון (טוב, זה היה לא מזמן) ואני לא יכול להגיד שאני לא מקנא קצת.

אמא שלי כמובן לא אהבה את זה. היא לא מסוגלת להתמודד עם רכילות. אמרתי לה שעם כל אהבתי אליה והרצון שלי לא לפגוע בה, זה היה לי חשוב לעשות את זה וזה חיזק אותי מאוד. אם למישהו יש בעיה איתי או עם זה שאני הומו, אמרתי לה, תתני לו את הטלפון שלי, את כתובת המייל, המסנג'ר או כל דרך התכתבות אחרת שאת מסוגלת לחשוב עליה, ושידבר איתי. נראה אם תהיה לו בעיה אחר כך.

יש מצב שתהיה לו בעיה ללכת.

כשהגעתי לחטיבה, כולי ילד גדול בן 25, נזכרתי באותו ילד בן 14 בערך, תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר, שדיבר עם איזה חבר אחר מהכיתה על כל מיני דברים של מין, והם שניהם הבינו שבא להם נורא לגעת אחד לשני בבולבול. זה קרה לראשונה מאחורי אולם הספורט בחטיבה, בשיעור חופשי. היינו עם בגדים ושכבתי עליו. גמרתי רק מההתרגשות ומהחיכוך בג'ינס, והסתובבתי עם הגועל נפש הזה כמה שעות אחר כך. לא רק הגועל נפש הדביק של השפיך. גם הגועל נפש של מה שעשיתי. אותו בחור המשיך ללוות אותי במשך 7 שנים אחר כך, כשהיינו נפגשים בכל מיני מקומות ונהנים אחד מהשני. תחושת הגועל נפש עברה מהר מאוד, לשמחתי.

אני עדיין רואה את אותו בחור, דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. אנחנו גרים באותה עיר ויש בינינו סוג של קשר רופף. אבל נזכרתי בו בהקשר אחד - הוא ועיניים חולקים אותו שם. הוא היה הראשון שלי, וכרגע, אני לא אתנגד שעיניים יהיה האחרון.

ניסיתי לסיים עם הפסקה הקודמת, אבל זה כל כך, כל כך לא אני! אז אסיים בלאקוניות פשוטה - השבוע אני מקבל מכונת כביסה חדשה! וופי! ווהו! יש לי בערך 50 קילו כביסה לעשות עכשיו! ולמרות הכל יש לי מספיק בגדים בשביל להחזיק עד יום רביעי! אני פסיכופט!

שיהיה לכם של שבוע פרסיל,

גזר.

קודם כל, יש לי וידוי. התמכרתי לפייסבוק. אני מבלה יותר מדי זמן פנוי בריפרוש הדף הראשי, או במעבר בין הפרופיל לבין העמוד עם העדכונים מחברים. ברגעי שעמום אני עובר על רשימות חברים של החברים שלי ומחפש את מי אני מכיר, או מקליד שמות מן העבר. בינתיים אני עומד על קרוב ל-500 חברים. הבעיה היא שחלק מהם פורשים. זה מאוד מעציב אותי שהם נכנעים לתכתיבים חברתיים ומצמצמים לי את הרשימה.

הפייסבוק הזה גם מחייב אותי להגדיר את עצמי שוב ושוב. במקום לשלוח פתק עם הצעת חברות, שלחתי לעיניים בקשה להיות הבנזוג שלי בפייסבוק. האמת, שזה הולך בשלבים. קודם כל הסרתי את הרישום 'רווק' מהפרופיל שלי. כמה שעות אחרי זה, כשכל העולם כבר קיבל הודעה על זה, קיבלתי סמס מהדוקטור שמאחל לי מזל טוב על זה. כמה נחמד מצידו. הוא גם שאל אם זה מישהו שהוא מכיר וכשהוא גילה שכן, ומי זה, הוא לא ממש המשיך לסמס לי. מילא.

אבל ביום חמישי בלילה כבר שיניתי את הסטטוס ל'מערכת יחסים', כולל השם שלו. וזה, זה נורא רשמי כזה. ואנשים נורא מתפלאים. מקווה שלא עשיתי את זה מהר מדי. אבל זה מרגיש לי נכון. אני מחזיק אצבעות. ביום חמישי הקרוב הוא יגיע לבלות איתי סופשבוע שלם, שבמהלכו אנחנו נהיה עסוקים בעיקר בלהיות ביחד ולא לעשות כלום. זתומרת, כמעט כלום.

ביום שלישי האחרון שכבנו 'על אמת' בפעם הראשונה, מיד כשהוא חזר מחו"ל. נורא רציתי, אבל אפילו לא העלתי על דעתי ללחוץ עליו. הוא יזם את זה מעצמו, ואני שמעתי צלצולי פעמונים. כמה קיטשי מצידי. כמה שאני אוהב פעמים ראשונות. מין חיבור לא ברור כזה. זה הרבה יותר טוב מסטוץ. ואני לא יכול לחכות עד שאני אראה אותו, כנראה מחר בערב, ואנשק את השפתיים היפות יפות שלו.

אבל די, די לקיטש. בימים האחרונים המוח שלי קלט כמויות עצומות של אדים של מסיר שומנים - חיברו לנו את הכיריים, ואני הייתי צריך להסיר מהן כ-8 שנים של שומן שרוף, וכמובן גם מהתנור, שלא טמן ידו בצלחת. אחרי שעות של קירצופים אני יכול להגיד בוודאות שהמטבח ערוך ומוכן לארוחת הערב שאני רוצה לבשל לעיניים בסופשבוע.

הייתי ביום שישי בחנוכת בית של חברה מהתיכון. היא עברה לגור עם חבר שלה והם חולקים דירה חמודה בישוב לא רחוק מכאן. וכמובן שרועי 1.0 היה שם. אחרי המייל ההוא הסכמנו שאנחנו יכולים להיות בוגרים מספיק ולהגיד שלום אחד לשני, וזה בערך מה שהיה. אמרנו שלום ובזאת נגמרה השיחה. הרגשתי תלוש שם לחלוטין, אבל שמחתי לראות שהוד-ארונותו נראה כמו סמרטוט רצפה. עם זקן לא מסודר, פנים עייפות, בגדים מהוהים (טוב, זה היה תמיד), בקיצור, כל ניסיון להיות הכי לא-הומו-קלאסי שהוא יכול. וזה אחלה, שיהיה בהצלחה.

בנוסף, חברות של בעלת הבית מהתיכון התלחששו על איזו שמועה שאני הומו. וואו. אני. הומו. איזו הפתעה. זה רק רשום כחול על גבי פייסבוק, עם תמונות שלי בעיתון ועם זה שפגשתי כבר את כל העולם ואישתו בכל מיני אירועים. משעשע שהן רואות בזה עדיין שמועה.

כאמור, הייתי בסמינר של חוש"ן לפני שבועיים. למי שלא מכיר את חוש"ן, מדובר על ארגון ששם לו למטרה לשנות את היחס של החברה לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, בי וטרנס). הולכים לתיכונים וכל מיני ארגונים אחרים שעוסקים בבני נוער וחיילים (בסיסי הדרכה של צה"ל, סטודנטים במקצועות הטיפול כמו סיעוד ועבודה סוציאלית וכו'). הסמינר הזה בעצם שבר את הציר האחרון שהיה בארון הבלתי נראה שלי. אני רוצה שידעו. אני רוצה שידעו שזה מי שאני, שטוב לי עם זה, שכולם יכולים לקפוץ לי, ואם למישהו יש בעיה איתי, הוא מוזמן להגיד לי את זה ולראות את תגובתי המלומדת. אחת מהתוצאות הן, שאני אמור להגיע להרצאה כזאת, בתור צופה, מול צוות המורות שלי מחטיבת הביניים. אני מקווה שהעניין אכן אושר, ואני אוכל להגיע, כי זה חשוב לי בהתמודדות.

וכתוצאה מכך, אמא שלי היום החליטה להביא לי בהפוכה. בשעה 6.30 בבוקר, כשאני מסיים משמרת לילה ארוכה להפליא, היא מתחברת למסנג'ר באקט מופרע (אני מזכיר, שבת, שש ושלושים בבוקר). זה התחיל משיחה על זה שאני נורא אשמח אם היא תספר לסבתא שלי, במיוחד אם היא טוענת שהיא כבר מבינה לבד. אני באמת נורא אשמח שסבתא שלי תדע, כי היא חשובה לי. מפה לשם היא צחקה על זה שזה הרג כבר אמא של חבר של אחותי (לא, אהבלים, לא באמת, לסרטן שלה לא היה קשר לבן ההומו שלה). זאת ההתחלה העדינה.

ואז אמרתי לה שאני אגיע אליהם באמצע השבוע כי אני גם ככה נוסע לאיזור, ואני אבוא לסדר את מה שהיא ביקשה בחדר הישן שלי, רק שאני לא אוכל להחליף את המשמרת כי אני ממלא חור בין משמרות. התגובה שלה הייתה, לא פחות ולא יותר...

יש חור? תדחוף משהו.

אמא שלי, מולידתי, בשר מבשרי, הרימה לי כאילו היא אחרונת האוחצ'ות. השם ישמור. אוטוטו היא מארגנת מצעד גאווה.

הזמן הגיע ללכת לישון. טבחתי בכמה אנשים הערב, וזה נורא מעייף. ומחר יש שיעור, שלאחריו אני נוסע למרכז לפגוש את עיניים ולפגישה של חוש"ן לגבי הסיפור האישי שלי, כשביום שני בבוקר, מוקדם, אני צריך להיות בעבודה. במילה אחת - בעעעעעעע.

שיהיה לכולכם שבוע נפלא, מחוסר ארונות, שקרים וסודות אפלים,

גזר.