חיים של בחור אחד

קודם כל, התנצלות לשלושת המנויים וחצי - העדכון ההוא היה אוטומטי מתוכנה בשם Live Writer שניסיתי בשביל עריכה אופליין של פוסטים. הוא כמובן הועלה ונמחק אוטומטית, אבל העדכון, מסתבר, נשלח.

שנית, העיצוב זמני, עד שאקבל הרשאות HTML מבורכות ואעשה אותו יפה ועם כפתורים של פקאצות^^. בינתיים, אם העיצוב כואב לכם בעיניים - תדווחו לי ואני אשחק עם הצבעים קצת. הראש שלי גם ככה כואב מהחימום שהבחורה פה הדליקה בעבודה, אז אני לא יכול להשליך את זה על הצבעים.

זה לא הולך להיות פוסט מתוחכם ועמוק על מזוודות באופן מטאפורי. כלל וכלל לא. זה פוסט שעלה לי בראש היום בצהריים.

תחנה מרכזית תל אביב, ישראל, דצמבר 2007 - אני יורד ממונית שירות מבית הורי, שם ביליתי את סוף השבוע האחרון, מצוייד בתיק גב עם מחשב וכמה בגדים, ומזוודת דיילים המכילה, בנוסף לכביסה נקייה (לאור התפגרותה בטרם עת של מכונת הכביסה שלי), גם מכשיר וידאו שקיבלתי בירושה מאחותי, וקלטות וידאו של הופעות טלוויזיוניות מביכות של עבדכם הנאמן, שתי הקלטות של האירוויזיון ומסיבת סיום אחת של י"ב, בהשתתפותי כמובן. לא יכולתי להתאפק ולקחתי איתי את כל הציוד הזה, למרות שהוא היה יכול לחכות, רק בגלל שדחיית הסיפוקים שלי שואפת לאפס. אני רוצה שוקולד, אז אני אקח שוקולד. אני רוצה לסחוב מכשיר וידאו וקלטות במזוודה כדי להעתיק אותן בבית עם מקליט הדיוידי שלקחתי כמה ימים לפני זה, אני אעשה גם את זה. עכשיו. אז מה אם מההורים שלי אני נוסע לעיניים, וכדי להגיע אליו אני צריך ללכת עם המזוודה, ושבבית שלו אני צריך לסחוב אותה במדרגות, ושאחר כך אני אצטרך ללכת איתה לתחנה מרכזית, ומשם לקחת שירות לירושלים, ומשם לצעוד ברגל הביתה.

הניקנדורף, גרמניה, אוגוסט 1998 - משלחת חילופי נוער בתיכון שלי. נבחרתי להיות חלק מהקבוצה הנפלאה שנסעה להתארח בעיירה ליד ברלין. הגזר נוסע בפעם הראשונה לחו"ל ללא ליווי הורים, ואורז בעצמו באחת המזוודות המעפנות שההורים נתנו לו, 20 קילו בדיוק, כפי שמותר. בשביל 10 ימים, 20 קילו. המזוודה היא לא מזוודת דיילים בשום צורה ואופן. היא כל כך לא מזוודת דיילים, שלא תתפסו דייל ברדיוס של קילומטרים ממנה, מחמת הבושה. היא מזוודה עם גלגלונים קטנים שנועדה לגמוע מרחקים עצומים כמו המרחק בין תחילת התור בנתב"ג הישן ועד למסוע של המזוודות עם האישה הנחמדה שמקשטת אותה בסרט ושולחת אותה לנוח במטוס.

הגרמנים, כמה אנטישמי מצידם, החליטו לבנות כל דבר במרחק עצום אחד מהשני. המרחק מהיציאה מהטרמינל בשדה התעופה 'שונפלד' בברלין עד תחנת הרכבת (רק כשהגענו גיליתי שהייתי יכול לקחת עגלה), המרחק בין הרציפים בחילופי הרכבות בברלין, המרחק בין הרכבת לאוטובוס שלוקח אותי לכפר הקטן שעתיד להיות ביתי ב-10 הימים הקרובים, והחמור ביותר - המרחק בין תחנת האוטובוס באותו כפר קטן ועד לביתה של המארחת שלנו. שלי ושל רועי (כן כן, חשבתם שיהיה פוסט בלעדיו? suckers). רועי כמובן הצטייד במזוודת מעצבים קלילה עשויה פלסטיק, ואני גורר את עצמי בשארית כוחותי במעלה הגבעה הארורה והאנטישמית, מקווה שהמזוודה, או שרירי הידיים שלי, ישרדו את המסע. בסופו של דבר, נכמרו רחמיהן של המארחות האנטישמיות שלנו והן פנו לפועל גרמני מסוקס, ארי וחסון, ומלמלו בגרמנית תחינה נרגשת שהוא יסיע את המזוודה שלי במעלה הרחוב כי (וזה תרגום חופשי מגרמנית שבכלל לא הבנתי, אבל נראה לי שזה מה שנאמר) 'ההומו הקטן והרכרוכי הזה לא מסוגל לסחוב את המזוודה, וגם גזר הוא לא בדיוק חזק'.

נדרתי נדר לארוז בקלילות בפעם הבאה.

תחנת ויקטוריה, לונדון, אנגליה, מרץ 2004  - אחרי 5 שעות טיסה ודחיה של יום בטיסה עצמה, נחתנו, רועי ואני (כן, שוב הוא), בלונדון האהובה, במטרה לחיות קצת בארץ האוכל התפל והאנשים עם השיניים העקומות. בשביל להעביר קצת מהחיים שלך לחו"ל צריך מזוודה, עד 20 קילו... אז תנו לי לחזור יום אחד אחורה.

רמת גן, ישראל, מרץ 2004 - יחסית לבנאדם שנוסע לתקופה בלתי מוגבלת של עד שנה, ארזתי קצת מאוחר. וגם קצת באיחור, גיליתי שאמאבא לא מוכנים לוותר על אחת המזוודות הטובות. בצר לי, פניתי אל הדודה והדוד, שהציעו לי את מזוודתם שנקנתה בביקורנו האחרון בבירה האנגלית, בשנת 1988. ארזתי בגדים, וכמובן שמגבת, והתייצבתי בנתב"ג.

חזרה ללונדון, מרץ 2004 - כיאה לבחורים מאורגנים, הזמנו אכסניה במרחק הליכה קלילה מתחנת הרכבת ויקטוריה, לשם מגיעות הרכבות משדה התעופה גאטוויק שבו נחתנו. זוהי אכן הליכה קלילה, בערב קיצי כאשר על ידך תיק קטן עם ארנק, פודרה וליפגלוס. לא כשאתה סוחב מאחוריך מפלצת ענקית ששוקלת יותר מעשרים הקילוגרמים המותרים שצעירה ממך אך ב-6 שנים, עם גלגלים שראו ימים טובים יותר. כ-מו-בן שהאכסניה מצויידת במדרגות אירופאיות צרות מנשוא, וכ-מו-בן שהחדר שלנו יהיה בקומה השניה, וכ-מו-בן שלא נדע אם אנחנו נשארים שם עוד לילה אז אנחנו מורידים את המזוודות בבוקר והולכים לחפש דירה. במהלך חיפושי הדירה מצאתי חנות מזוודות ורכשתי תחליף, שאמור להיות מזוודת דיילים. העברתי את רכושי הדל אליה, והעברתי את המזוודה לקבורה באותה עיר בה נולדה. תנצב"ה.

אך לא תמו התלאות. החלטנו לעבור אכסניה. לקצה השני של העיר. במרחק שני קוי רכבת תחתית, הליכה בין התחנות דרך מעברים תת קרקעיים מתחת לכבישים ראשיים, והליכה אל עבר האכסניה. ולבסוף, מעבר לדירה קבועה יחסית. ואחרי שלושה שבועות, מעבר דירה נוסף.

לונדון, יוני 2004 - עזבתי את הדירה ועברתי לדירה אחרת, עם נ' ורועי, וחברה נוספת. ארזתי את דברי, נפרדתי לשלום מהדירה, השארתי את המפתח על השולחן, גררתי את המזוודה ועוד תיק גב גדול עם דברים נוספים שצברתי בשבועות האלה, פתחתי את הדלת, הוצאתי את התיק, הנחתי אותו וסקלאח! הדלת נטרקה. עם המזוודה שלי בפנים. נסעתי לבית החדש ממורמר ומתוסכל, אחרי שהוצאתי את התקציב על המונית שהזמנתי בשביל לחסוך את הנסיעות הארוכות ברכבת, בידיעה שהנסיעה הבאה, עם המזוודה, תהיה אכן ברכבת, כאשר בעלי הבית יחזרו ויפתחו לי את הדלת.

שדה התעופה לוטון, אנגליה, אוגוסט 2004 - המזוודה תפחה ותפחה, ולמרות ששלחתי דברים עם אמא שלי ואחותי שביקרו בנקודות שונות בחודשים האחרונים, עדיין עמדתי על כ-30 קילוגרמים נאים של ציוד. הפעם, החברה היקרה שבה טסתי מלונדון לברלין בדרכי הביתה לישראל גבתה ממני כסף על משקל יתר, והמזוודה נשלחה במסוע מיוחד של דברים חריגים.

שדה התעופה שונפלד, ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - המזוודה הגיעה עם ידית שבורה. מילא. אפשר לסחוב אותה בשתי רכבות, טראם והליכה, עם עזרה קטנה של עובר אורח עם אופניים.

ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - הבחור שפינה לי את חדרו כדי שאוכל לישון שם לכמה לילות הבטיח לקום לעזור לי להגיע לשדה התעופה. כשהזמן דחק והוא עוד לא הופיע, ולא ענה לטלפון, החלטתי לעשות את הדרך בכוחות עצמי. זוכרים את הפסקה הקודמת? אז הידית נשברה. מילא, נסחוב בגב כפוף, העיקר שהגלגלים עוד נוסעים. אחרי הליכה לטראם, נסיעה בטראם, המתנה לרכבת, עצבים על זה שהוא הבריז לי, הגילוי המרעיש שהוא לא התעורר בזמן והוא בדרך לשדה לנסות להיפרד ממני, והעובדה שאני עלול לאחר לטיסה, לא בדיוק עשתה לי טוב. ולמי יש זמן עכשיו לסיגריה, העיקר שנגיע. עם הגיעי לשדה, המזוודה שלי החליטה להחזיר גם היא נשמתה לבורא, והתפרקה סופית, כשאין שום דרך לסחוב אותה מלבד בידית הנשיאה הקטנטנה. נסו לחצות ככה כביש סואן בגרמניה. רמז: זה קשה. לבסוף, הופיע מלאך גואל בדמות עובד שדה תעופה עם מכונית גולף קטנה ומטופשת, שהוריד אותי בשמחה, בששון ובחינם בכניסה לטרמינל לישראל. נכנסתי מהר מהר לטרמינל, עברתי בידוק, נמנעתי מלפרוק את המזוודה על ידי שיחה קטנה בגרמנית, הודתי לדיילת הקרקע הנחמדה ש'הזכירה' לי שההגבלה היא 20 קילו למרות שאני עומד על 30, ועליתי לטרמינל בחיפוש אחרי איזור העישון. לא היה כזה. והטיסה התעכבה.

אמסטרדם, הולנד, מאי 2005 - אמסטרדם ידועה במספר דברים - מזכרות מגניבות, שוקי יד שניה, סמים קלים חוקיים וחדרי מדרגות צרים כמו אופקיהם של חברי כנסת מש"ס (תראו! סאטירה נושכת!). השילוב של כל אלה, ברגע האחרון לפני הטיסה, כשהמזוודה לא נסגרת והניסיון להוריד אותה במדרגות ולרוץ לטראם, יכול להיות קטלני. אני שרדתי, במקרה. אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, ציפתה לי הפתעה נעימה בדמות החלפת הרציף הקבוע של הרכבת לשדה התעופה לרציף היחידי שלא מונגש לנכים, או לאנשים עם מזוודות, או לאנשים שהופכים להיות נכים כשהם עם מזוודות.

ירושלים, ישראל, דצמבר 2007 - אחרי נסיעה ארוכה במונית השירות, כאשר המזוודה שלי מאיימת למחוץ את הגברת הנחמדה שהסכימה לארח אותה במעבר לידה, ירדתי במרכז העיר, והחלטתי שצעדה קלילה היא לא נוראה כל כך, ושלא ממש בא לי עכשיו להוציא כסף על מונית ספיישל כדי להגיע הביתה, וקצת כושר לא הזיק לאף אחד (מלבד ל-11 ספורטאים במינכן). אז התחלתי לצעוד. בין העיר לבית שלי יש מכשול גיאוגרפי קטן. למי שמתקשה לדמיין, הכנתי שרטוט קטן שמבהיר את העניין:

בדרך חשבתי לעצמי שזה ממש משעשע, שאין לי מזל עם מזוודות. ואז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הא, אכלתם אותה.

שיהיה לכם יום שני נפלא,

גזר.

הפוסט הזה אמנם היה אמור להיות על יום הזכרון לחללי צה"ל. הוא היה אמור להפתח בדיסקליימר, שמעולם לא הייתי בלוויה צבאית.

זה הולך להשתנות היום. אח של חבר מת היום, הוא היה חייל, בן 20. מטעמי פרטיות אני לא רוצה להרחיב בנושא, אבל זה תפס אותי באמצע נסיעה לעבודה, מהבית של ההורים, בכביש המהיר. באופן מפתיע לא עשיתי תאונה.

במקום לחשוב מה אני לובש למסיבה הערב בת"א, אני חושב איך אני מתארגן להגיע ללוויה שתערך הערב, בתום טקסי יום העצמאות, ואני צריך להגיע לת"א בכל מקרה, כשאני בספק אם יהיה לי חשק לרקוד או להנות.

וכל החברים נאספים, מכל מיני מקומות, כדי להגיע היום בערב, להיות שם בשביל האח. קהילה.

אחרי שלוש שנים הייתי אתמול והיום בטקסים העירוניים ליום הזכרון.

השתחררתי מהצבא במרץ 2004, וכמה שבועות אחרי זה כבר הייתי על המטוס ללונדון, לנקות קצת את הראש, לעבוד במקום אחר ולחוות חיים עצמאיים לגמרי. על יום הזכרון לא יכולתי לוותר. טלפון אחד לשגרירות ישראל סיפר לי שיש טקס ממלכתי באחד מבתי הכנסת הגדולים בצפון העיר. הגעתי לשם לבוש בחולצה לבנה, כמו שחינכו אותי, בלי להכיר אף אחד מסביבי.

בערך 5 דקות מהרגע שהטקס התחיל התחלתי לבכות, ולא הפסקתי עד סופו. בכיתי בשירים הבנאליים ששרים בקהילות יהודיות בחו"ל, בכיתי בהקראת השמות, ביזכור, בקדיש, בדקת הדומיה.

האנשים מסביבי, קהל שמורכב בעיקר מיהודים ילידי המקום וישראלים לשעבר שמנותקים כבר כמה שנים מהוויה של יום זכרון בארץ, הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כמו בשורה משירה של הלינה בירנבאום (על משהו שונה לגמרי, על מיידאנק) - 'את מי רצחו לך כאן שככה את בוכה'. חזרתי הביתה והלכתי לישון. ביום שלמחרת עמדתי באמצע הרחוב בשעת הצפירה בישראל, בשקט, לבד. אדם אחד עומד ברחוב סואן, אף אחד לא שם לב. אפילו שהשכונה מלאה ישראלים ויהודים.

בשנה לאחר מכן, יום הזכרון הוקדם, ואני כבר הייתי עם כרטיס לאמסטרדם. הטיסה שלי נחתה בארץ ביום הזכרון עצמו. את ערב יום הזכרון בחרתי לציין בכל זאת, למרות שאני בטיול והכל אמור להיות כיף. הרחקתי עד האג, בערך שעה נסיעה מאמסטרדם, בניסיון למצוא את הטקס, ואז למצוא את המרכז הקהילתי בו הוא נערך.

ושוב אותו תסריט חוזר על עצמו. גזר יושב לו לבד בין אנשים זרים, ובוכה.

השנה לא יכולתי להמנע, והחלטתי לנסוע לעיר הולדתי לטקסים. אתמול בערב הייתי בטקס. גם לבד. אף אחד מהחברים המועטים שלי שנשארו בעיר לא רצו להגיע, והלכתי לבד, 5 דקות הליכה מהבית של ההורים שלי. ושוב, הדמעות התחילו בצפירה ונגמרו אחרי 'התקווה'. עמד מולי בחור שהייתי מיודד איתו בתיכון, והוא לא זיהה אותי. זה קצת שימח אותי. גם ככה אין צורך שהוא יזהה אותי, הוא סטרייט. לצערי.

כל הטקס לא יכולתי להסיר את העיניים שלי מהשמות של בני העיר שנהרגו במלחמות ישראל ופעולות טרור בארץ ובחו"ל. שמות, שמות, שמות. בני 18, בני 60, במלחמות, בפיגועים, בפעולות איבה, בפרעות שלפני קום המדינה, בתאונות דרכים, בתאונות אימונים... חלק קטן מ-22,000 ומשהו החללים.

והיום בבוקר, בטקס בתיכון, גם רועי היה. שמחתי לגלות שהוא נראה פחות טוב, זה מאוד עזר לי. לא החלפנו מילה. אפילו לא שלום.

מעולם לא שמעתי על בן-זוג שכול של חייל. מכל החיילים שנהרגו בכל הלחימה המיותרת הזאת, חלק היו הומואים. טל איתן כתב על זה ספר שלם, על בן זוג שנהרג. הכאב גדול לפעמים עוד יותר, כי אתה לא יכול לבוא להורים שלו, כי אולי הם לא יודעים. וכי אף אחד לא מכיר בך.

החיילים בתמונות כל כך יפים תמיד. תמיד נראים כמו אנשים נפלאים.

בואו נפסיק עם כל השטויות של המלחמה. והיום, באמת שלא מעניינים אותי הרוגי הצד השני. לא היום. היום אני בכאב הפרטי-לאומי שלי. אבל בואו נפסיק. די. שיגיע כבר שלום. לא רוצה לאכול חומוס בראמאללה (אני שונא חומוס) או לעשות שופינג בביירות. רק שקט.

אמא שלי אספה אותי מתחנת האוטובוס אתמול. בדרך לבית היא סיפרה לי שלבת-דודתה נותרו חודשיים לחיות. הסרטן השתלט עליה סופית. אישה מסכנה, שהייתה כל כך חזקה, והפעם, זה כבר לא עזר.

הפוסט יצא מבולגן להפליא. אבל אני לא מצליח להתרכז, אני בעבודה ויש לי מיליון דברים בראש.

יום עצמאות כמעט-שמח לכולם,

גזר.

אנה פרנק

ביום השואה לפני שנתיים, ממש לפני שהתחלתי ללמוד, נסעתי לחגוג את העובדה שאני עדיין אדם חופשי באמסטרדם. האירוע שבחרתי לחגוג שם היה 'יום המלכה', שנופל ב-30 באפריל. רצה המזל, וגם את יום השואה 'נאלצתי' לבלות באמסטרדם. בצורה קצת מוזרה, או לא, יום השואה היה גם ערב החג הלאומי של הולנד, שמכונה 'יום השחרור' (בֵּפְרַיְידִינְגְסְדַאח Bevrijdingsdag), ונחגג ב-5 במאי, לציון שחרורה של הולנד מהכיבוש הנאצי במלה"ע השנייה. בניגוד ליום המלכה, שהוא חגיגה לכבוד יום הולדתה של המלכה, שכולם יוצאים לרחובות לבושים בכתום, זהו יום שמיועד בעיקר לחגיגות יחסית 'סולידיות', שמסמנות את עצמאותה של הולנד.

אבל מה שמעניין ביום הזה, הוא שהוא מציין גם את הנספים בשואה מקרב בניה של הולנד. בערב של ה-4 במאי, בשעה 8 בערב, נשמרות שתי דקות דומיה (בלי הצפירה המפורסמת). שתי דקות שבהן כל הולנד עומדת, לזכר ההרוגים במלחמה, וגם לזכר הנספים בשואה. כולל אחת מפורסמת, אנה פרנק. עומדים לזכרם של 101,800 יהודים בני הולנד שנרצחו.

נכחתי בטקס הזה, טקס ממלכתי לכל דבר, בכיכר המרכזית של אמסטרדם, על האנדרטה לזכר הכיבוש בכיכר דאם. איתי, מרחק 'יריקה', נכחה גם מלכת הולנד, ביאטריקס, שמכבדת את הטקס הרשמי הזה בנוכחותה כל שנה. אני חושב שיש דבר מאוד מרגש לצפות במלכת הולנד בכבודה ובעצמה מניחה זרים, אמנם גם לחיילים ההולנדים שנלחמו בנאצים, אבל גם לאותם יהודים שנרצחו.

את ערב יום השואה היהודי, המקובל, בחרתי לציין בדרך אחרת וקצת יותר בנאלית - לבקר בביתה של אנה פרנק. את הביקור הזה לא הספקתי לעשות בפעם הקודמת באמסטרדם, שהוקדשה בעיקר לצפייה בסרטים מצויירים במלון, ולכן הייתי חייב להשלים. אחרי שעמדתי בתור עם קבוצות מאורגנות, נכנסתי לתוך מה שאמור להיות ביתה של אנה פרנק. המקום משופץ להפליא, עם מבואת כניסה ענקית, חנות ושאר ירקות של המודרניזציה. אבל רק כשמתחילים לטפס אל הקומות העליונות, ומסתכלים קצת מהחלון של הכוך שבו הם גרו, ונזכרים בסיפורים שלה על הצריח שהיא רואה מהחלון של החדר שלה, ומנסים לחשוב שניה על דברים פשוטים יותר -

לא על לגור עם עשרה אנשים על דרגש בלי לאכול. משהו יותר 'אנושי'. לגור עם משפחה בחדר וחצי ולא לראות אור יום במשך חודשים על חודשים. נשמע הגיוני. מבט אחד על החלל הזה מראה לכם שזה בלתי נסבל.

אני לא זוכר הרבה מהספר, קראתי אותו מזמן. רק דבר אחד אני זוכר, שניסיתי לאמץ לעצמי בלי הצלחה. היא מספרת איך היא מעירה את עצמה בבוקר, פותחת חלון, ונושמת את אוויר הבוקר עמוק עמוק. וזה מעיר אותה תוך שניה. בפעמים היחידות שכן הצלחתי לעשות את זה, אני חייב לציין שזאת דרך נפלאה להתחיל את היום, בהנחה שאתם לא גרים על נתיבי איילון, אלא על תעלה באמסטרדם, או לפחות ברחוב צדדי בעיר אחרת בישראל.

לא רחוק מביתה של אנה פרנק ישנה אנדרטה לזכרם של ההומוסקסואלים (והלסביות, אם כי במידה מועטה יותר) שנרצחו בשואה על בסיס נטייתם המינית. אנשים נוטים לשכוח את זה.

כשנסעתי לפולין, סבי, הפולני, עוד היה בחיים. מצבו כבר לא היה כל כך טוב בשנים שקדמו לזה, והוא לא ראה ולא ממש שמע. הדימנציה הגיעה קצת אחר כך. התמזל מזלי ויצא לי לבקר בעיר הולדתו, לודז'. לפני שנסעתי עוד הצלחתי לחלץ ממנו שביבי מידע על משפחתו שנספתה. הצלחתי גם להוציא ממנו את שם הרחוב בו הוא גר עם הוריו. התמזל מזלי עוד יותר כאשר אחת התחנות בסיור בלודז' הייתה ברחוב שבו שכן ביתו, אוליצה (רחוב) זגיירסקה (Zgierska). צילמתי כמה שיכולתי ברחוב, והבאתי לו לראות. הוא לא ראה טוב, לא שמע טוב, וכבר לא ממש הבין טוב. אבל יכולתי לשמוע את הקנאק באוויר, של הלב שלו שנשבר.

ביני לבין סבא שלי לא היה מעולם קשר טוב, גיליתי שהוא לא ממש מדבר עברית שוטפת רק אחרי שהוא מת. אבל על דבר אחד אני שמח - שבתקופת צלילותו היחסית, כתבתי איתו את שמותיהם של כל אחיו ואחיותיו על דפי עד, שמאוחסנים עד היום ביד ושם.

"והגרמנים נכנסו אלי הביתה, והם צעקו Haben Sie Waffen? זה בגרמנית, הם שאלו אם יש לנו נשק. אמרנו להם שאין לנו. ואז הם ירו לאבא שלי בראש", וחייך במרירות.

סבא שלי.

לא זוכר הרבה מפולין. זוכר מדינה ירוקה. זוכר שהאוכל היה מזעזע כי הביאו לנו אוכל מהבית. זוכר שהיה צחוקים עם החבר'ה.

זוכר את שרה ואברהם, אנשי העדות שליוו אותנו. בחיים לא בכיתי כל כך הרבה מסיפורים על השואה, או מהעובדה שאני מאמץ לי עוד סבא אחד ועוד סבתא אחת. קצת כשלתי במשימה, הקשר ניתק מאוד מהר.

זוכר את איש העדות בפלאשוב (Plaszow), המחנה של הסאדיסט אמון גת, ליד קראקוב. מהמחנה הזה הציל שינדלר את יהודיו. שסיפר בנונשלאנטיות איך השכיבו נידונים למוות בתוך בור, ואמרו להם לשכב ערומים, כמו סרדינים, ראש לרגליים, ולא גב לגב, פנים לפנים. ו"אני לא מבין למה הם הסכימו להשפלה הזאת, הם הרי ידעו שהולכים להרוג אותם, אז למה להסכים? אני פשוט לא מבין". והפרצוף שלו נשאר קר.

אני זוכר איך עמדתי בקור המקפיא של וורשה באפריל, בחולצה שומרית, כשמסביבי תלמידים מהשכבה שלי שהקשר שלהם לשומר הצעיר קלוש, וקורא את מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר שהוביל את מרד גטו וורשה בכ"ז ניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הוא העדיף להתאבד במבצרו בגטו מאשר להיתפס על ידי הנאצים ולהיות מוצא להורג. "חלום חיי קם והיה - זכיתי לראות הגנה יהודית".

אני זוכר איך רציתי להצטלם עם אברהם, איש העדות, במיידאנק. הוא התעקש להחזיק בתמונה את מדי האסיר שלקח מאושוויץ-בירקנאו כששוחרר משם על ידי הרוסים. ואני רציתי להצטלם איתו, לא עם המדים הארורים. ואיך כשנכנסנו לאחד הביתנים באושוויץ, הוא צעד בסך ואמר בקול, "אני מפקד הביתן".

אני זוכר את טקס הזכרון, בביתן הזכרון היהודי במוזיאון באושוויץ, שם כל אחד קרא את שמות קרובי המשפחה שלו שניספו. אני זוכר איך בכיתי. לא מול ערימות שיער, לא מול משקפיים של ילדים, לא מול התותבים, או ערימת האפר של מיידאנק. רק עם השמות.

אני זוכר את ערב יום השואה, את המקהלה הפולנית ששרה את לו יהי, בעברית צחה.

אני זוכר יער, תמים, בשם לופוחובה, ליד העיירה טיקטין (Tykocin). במרכזו קבורות עשרות גופות. הפולנים שעברו שם לאחר האקציה, סיפרו שהאדמה המשיכה לזוז מגסיסת הנרצחים, והאדימה מדמם. והיום יש שם רק גדר, אחרת לא היינו יודעים שיש שם משהו.

אני זוכר איך זה לשיר את "התקווה" בקול, לדקלם את תפילת הקדיש, ואיפה לומר אמן.

יש דבר קטן שהזכירה לי זו-שקוראת, כשכתבה על זה בעצמה במקום אחר -

השואה שאנחנו מתכוונים אליה היא שואת היהודים. לפעמים היא מכונה 'שואת יהודי אירופה'. ואכן, רוב הנרצחים היו תושבי מדינות אירופה, מהולנד וצרפת במערב, ועד רוסיה ואוקראינה במזרח. אבל גם כמה אלפי יהודים ממדינות צפון אפריקה נרצחו. מדינות צפון אפריקה שהיו בכיבוש ישיר או עקיף של גרמניה או בעלות בריתה (כגון שלטון וישי). יהודים בלוב סבלו מההגבלות של מוסוליני כמו יהודי איטליה, יהודי תוניסיה נשלחו למחנות ריכוז, 300 מיהודי מרוקו נשלחו לאושוויץ, ויהודי אלג'יריה סבלו מהתעללות.

וגם לא-יהודים (או לאו דווקא יהודים) סבלו מנחת ידם של הנאצים. פעילי שמאל או קומוניסטים בגרמניה, נכים וחולי נפש (מזהמי הגנטיקה הארית המשובחת), הומוסקסואלים (תחת סעיף 175 הידוע לשמצה, שאסר הומוסקסואליות), עדי יהוה, אזרחים פולנים לא יהודים, חיילים רוסיים, והיד עוד נטויה. בין 6,410,000 ל-7,127,000. בסך הכל, כארבעה עשר מיליוני אנשים שנרצחו בשם האידיאולוגיה.

הרבה מהם נרצחים גם היום - יהודים על דתם, הומוסקסואלים על נטייתם (כן, גם במדינת ישראל הנאורה, או בארצות הברית המתקדמת), ערבים, צוענים, תורכים, מהגרי עבודה, היספאנים, שחורים, או כל מי שהתמזל מזלו לא למצוא חן בעיני אדם מסויים. זאת לא השמדה שיטתית, אבל בינה לבין אידיאולוגיה שלמה של שנאה המרחק קצר. אל תשמרו על דעתם אנשים אחרים, תשמרו על דעתכם קודם.

ולכל המתכננים בריחה מהארץ, בחסות דרכון זר זה או אחר - זה ישמע לכם מטופש, אבל בסופו של דבר, גם אם תנפנפו בדרכון שלכם עם הנשר, או הכתר, או מה שזה לא יהיה, אתם ישראלים. יהודים. יסתכלו עליכם ככה גם אם לא תרצו. ואנילא מדבר באוויר, אני מדבר מניסיון. גם אם המדינה לא מוצאת חן בעיניכם, זאת לא סיבה לירוק בפניה. זה המקום היחיד שיקבל אתכם כשינסו לחרוט לכם צלב קרס על הפרצוף הזחוח שלכם ויקראו לכם יהודונים.

תאזינו קצת לזה - תסכית על פי סיפורו של אתגר קרת, 'צפירה'. ותודה לרדיו הר הצופים (106FM בירושלים) שיצר וטרח להעלות דבר כזה לרשת.

קיינמאל מער. לעולם לא עוד.