חיים של בחור אחד

שאני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שעל מספר הימים מיום שישי ועד היום אפשר להגיד את המילה האנגלית המושלמת - hectic.

תחילתו של הפיאסקו ביום שישי, עת הגעתי לתל אביב לעניינים תעסוקתיים. העניינים התעסוקתיים לא ממש מעניינים, אבל בואו נגיד שגיליתי שאני לא אוהב שמלקקים לי את הנעליים. משם נסעתי עם זו-שקוראת חזרה לביתה המעוצב להפליא, וקפצנו לאוויטה. המקום היה שומם, כיאה לשעה 4.00 בבוקר. אז הלכנו לישון אחרי ארוחת בוקר שכללה שניצל ופירה ב"דיטה", והתעוררנו נורא מוקדם, ב-2.

החלטתי לחזות באותו יום בגופות שזופים ולתת לגופי הצנום והלבנבן מעט צבע, על מנת שיתבלבלו ביני לבין יזהר כהן. אז נדדנו אט אט אל עבר חוף הים. הבחירה הטבעית שלנו הייתה חוף הילטון. חוף הילטון, לסטרייטים (טפו) מביניכם, הוא חוף מאוד, אהמ, קהילתי. אפשר להגדיר אותו כ'תצוגת בגדי הים של אטרף דייטינג'.

ואני מאוד שמח שבחרנו את החוף הזה, כי פגשנו שם חברים והכל ומגניב ויוווווו איזה כיף חחחחחחח ^^.

משם, המשכנו לאכול סושי. שוב. סושי זה טעים וטוב. הצטרף אלינו אחד החבר'ה שפגשנו בים. אותו אחד שכמה ימים לאחר מכן יאבד את אחיו. חזרנו לבית של זו-שקוראת, שם ארזתי את תיקי והחלטתי שאני נוסע הביתה, וחוזר עוד הערב לת"א כדי להספיק למסיבה, כי גם ככה תכננתי לחזור למרכז ליום הזכרון.

זו-שקוראת הצטרפה אלי, וגם החבר הזה, ישבנו עם סימן-תמיהה וחבר שלו לאכול, ארזתי תיק, עבדתי עם חבר על משהו בקצרה, ועפנו למונית שירות. כאן נכנס הפוסט שנכתב ממונית השירות. מיותר לציין שהמונית לא יצאה בזמן, ואת המסיבה פספסנו.

הגיע לו יום ראשון, ערב יום הזכרון. החלטתי שנורא בא לי ללכת לים. אבל אז לא התחשק לי ללכת לים. ואז כן התחשק לי להשתזף, אבל לא התחשק לי ללכת לים. אבל כן התחשק לי שופינג. אז לבשתי לעצמי גופיה, וגררתי את גב' שקוראת לסיור בויה דה לה אוחצ'ה התל-אביבית, הווה אומר - שדרות אוחצ'ילד, שינקין ובוגרשוב. כן כן, לבשתי גופיה. לראשונה בחיי הבוגרים יצאתי מהבית לבוש בגופיה. מה לא עושים בשביל לשזף את הכתפיים.

השלל מאותו יום - הרבה בגדים.

המלצה מאותו יום - חנויות טי-שרטס בבוגרשוב. 4 טי-שרטס מגניבים ב-100 ש"ח. שלא לדבר על שני הבוקסרים ב-50...

אוטובוס להורים, והופ, יום הזכרון.

את מוצאי יום הזכרון 'חגגתי' בעבודה. ראיתי את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. זאת מין מסורת קבועה, שלא משנה מה, אני משתדל לראות את הטקס. ראיתי אותו אפילו בלונדון, על האינטרנט. באיכות מחורבנת. כשרצתי לגג לראות זיקוקים מהר הרצל, גיליתי שיש רכס לא קטן שמפריד ביני לבין השמיים של הר הרצל, כך שכל מה שיכולתי לראות זה את העשן של הזיקוקים. כמה שעות אחר כך הגעתי בעצמי להר הרצל, להשתתף בלוויה הצבאית הראשונה בחיים שלי.

הלוויה הייתה נוראית. לא הכרתי את האח שמת, אני לא מכיר את ההורים, אני מכיר רק את החבר הזה. ולראות אותו מפורק ושבור לא עושה לך טוב. עמדתי עם חברים שלנו שבאו, ובכינו כולנו. כולם ספדו לו - דודה שלו, המנהלת מהתיכון, אחותו התאומה, בנות הדודות שלו... וזעקות השבר של כל הנוכחים. אי אפשר להישאר אדיש. עמדנו מחובקים, כשהרעשים של ירי הכבוד מתערבבים ברעשים של הזיקוקים מבמות הבידור בירושלים.

משם, ישר לתל אביב, למסיבה. חברים שלי הופיעו שם והבטחתי להם שאני אקח אותם. נכנסנו לאוטו והיינו צריכים לשכוח מהכל. שמנו שירים שמחים וניסינו להיכנס לאווירה.

המסיבה הייתה נחמדה. פגשתי שם שני חברים, שאמרו לי שרועי 2.0 נמצא שם. עם רועי 2.0, בניגוד לרועי 1.0, יצאתי למשך שבוע וחצי. הוא אותו אחד שהתחיל איתי, היה לנו שבוע וחצי כיפי, ואז הוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה, והוא מבולבל. ניתקתי את השיחה והלכתי לבכות על בלונדי ועל כל העולם. 4 ומשהו שעות של בכי, עם כאב ראש היסטרי ביום שאחרי.

אז אני, כמובן, לא יכולתי שלא לחפש אותו. הסתובבתי בין כ-1000 איש בניסיון למצוא את הפרצוף המוכר והיפה שלו, כשהלב שלי דופק. ודופק ודופק ודופק.

בסופו של דבר מצאתי אותו, חייכתי בנונשלאנטיות, התחבקנו ונראה שהוא שמח לראות אותי. ירדתי לרקוד איתו ועם עוד בחור, שנמרח עליו בצורה מוזרה (ולא, הם לא יוצאים או משהו, שאלתי). נמרחנו שלושתנו, דיברתי איתו קצת, נמרחתי איתו קצת לבד, אבל שום החלפת נוזלים. באיזשהו שלב החלטתי שמספיק וזה הזמן לחזור הביתה. הלכתי חזרה לחדר ההלבשה, לחברים שלי, וכיליתי את זעמי בפרצוף שלי. עם פינצטה.

יום אחרי זה לא ממש התעוררתי בזמן, ואיחרתי לעבודה. מזל שזה היה יום קצר ויצאתי מוקדם. לקחתי את בלונדי והעפתי אותנו חזרה לתל אביב. קצת לפני עוד הספקתי לשלוח מסרון (סמס!) לרועי 2.0, שהתגעגעתי אליו קצת. עד היום לא התקבלה תשובה. אולי הפלאפון שלו מקולקל ;-).  הגענו לאוויטה לראות עוד הופעה של חברים, ותוך כדי החלטתי להנות קצת. אז סימסתי לאיזה סטוץ עכשוי, וקבעתי איתו.

שלחתי את בלונדי חזרה הביתה עם חברה, הקפצתי את זו-שקוראת הביתה, כמעט עשיתי תאונה בדרך כשפניתי שמאלה כשלמסלול הנגדי היה ירוק, והגעתי אליו, לא לפני שהסתובבתי במשך חצי שעה לחפש חניה בגבעתיים.

היה מעולה, תודה. השותף שלו הצטרף אלינו. ככה אני אוהב את הזיונים שלי - מלוכלכים, חסרי עכבות וביזאריים ;-)

היום בצהריים הגעתי לעבודה מהבית של ההורים שלי. איחרתי, כמובן. לוקח שעות לנסוע את הדרך הזאת באוטובוסים. בבוקר עוד הספקתי להתכתב עם הדרמטית בסמסים כדי להסביר לה שאין לי כוח לשמוע את זיוני השכל שלה. ועכשיו, כהרגלי, אני בעבודה. מחכה שהיא תיגמר, המשמרת. יש לי עוד עבודה לעשות בלילה, עוד קצת מזומנים בשביל לבזבז.

תהיו טובים ותישנו הרבה,

גזר

הפוסט הזה אמנם היה אמור להיות על יום הזכרון לחללי צה"ל. הוא היה אמור להפתח בדיסקליימר, שמעולם לא הייתי בלוויה צבאית.

זה הולך להשתנות היום. אח של חבר מת היום, הוא היה חייל, בן 20. מטעמי פרטיות אני לא רוצה להרחיב בנושא, אבל זה תפס אותי באמצע נסיעה לעבודה, מהבית של ההורים, בכביש המהיר. באופן מפתיע לא עשיתי תאונה.

במקום לחשוב מה אני לובש למסיבה הערב בת"א, אני חושב איך אני מתארגן להגיע ללוויה שתערך הערב, בתום טקסי יום העצמאות, ואני צריך להגיע לת"א בכל מקרה, כשאני בספק אם יהיה לי חשק לרקוד או להנות.

וכל החברים נאספים, מכל מיני מקומות, כדי להגיע היום בערב, להיות שם בשביל האח. קהילה.

אחרי שלוש שנים הייתי אתמול והיום בטקסים העירוניים ליום הזכרון.

השתחררתי מהצבא במרץ 2004, וכמה שבועות אחרי זה כבר הייתי על המטוס ללונדון, לנקות קצת את הראש, לעבוד במקום אחר ולחוות חיים עצמאיים לגמרי. על יום הזכרון לא יכולתי לוותר. טלפון אחד לשגרירות ישראל סיפר לי שיש טקס ממלכתי באחד מבתי הכנסת הגדולים בצפון העיר. הגעתי לשם לבוש בחולצה לבנה, כמו שחינכו אותי, בלי להכיר אף אחד מסביבי.

בערך 5 דקות מהרגע שהטקס התחיל התחלתי לבכות, ולא הפסקתי עד סופו. בכיתי בשירים הבנאליים ששרים בקהילות יהודיות בחו"ל, בכיתי בהקראת השמות, ביזכור, בקדיש, בדקת הדומיה.

האנשים מסביבי, קהל שמורכב בעיקר מיהודים ילידי המקום וישראלים לשעבר שמנותקים כבר כמה שנים מהוויה של יום זכרון בארץ, הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כמו בשורה משירה של הלינה בירנבאום (על משהו שונה לגמרי, על מיידאנק) - 'את מי רצחו לך כאן שככה את בוכה'. חזרתי הביתה והלכתי לישון. ביום שלמחרת עמדתי באמצע הרחוב בשעת הצפירה בישראל, בשקט, לבד. אדם אחד עומד ברחוב סואן, אף אחד לא שם לב. אפילו שהשכונה מלאה ישראלים ויהודים.

בשנה לאחר מכן, יום הזכרון הוקדם, ואני כבר הייתי עם כרטיס לאמסטרדם. הטיסה שלי נחתה בארץ ביום הזכרון עצמו. את ערב יום הזכרון בחרתי לציין בכל זאת, למרות שאני בטיול והכל אמור להיות כיף. הרחקתי עד האג, בערך שעה נסיעה מאמסטרדם, בניסיון למצוא את הטקס, ואז למצוא את המרכז הקהילתי בו הוא נערך.

ושוב אותו תסריט חוזר על עצמו. גזר יושב לו לבד בין אנשים זרים, ובוכה.

השנה לא יכולתי להמנע, והחלטתי לנסוע לעיר הולדתי לטקסים. אתמול בערב הייתי בטקס. גם לבד. אף אחד מהחברים המועטים שלי שנשארו בעיר לא רצו להגיע, והלכתי לבד, 5 דקות הליכה מהבית של ההורים שלי. ושוב, הדמעות התחילו בצפירה ונגמרו אחרי 'התקווה'. עמד מולי בחור שהייתי מיודד איתו בתיכון, והוא לא זיהה אותי. זה קצת שימח אותי. גם ככה אין צורך שהוא יזהה אותי, הוא סטרייט. לצערי.

כל הטקס לא יכולתי להסיר את העיניים שלי מהשמות של בני העיר שנהרגו במלחמות ישראל ופעולות טרור בארץ ובחו"ל. שמות, שמות, שמות. בני 18, בני 60, במלחמות, בפיגועים, בפעולות איבה, בפרעות שלפני קום המדינה, בתאונות דרכים, בתאונות אימונים... חלק קטן מ-22,000 ומשהו החללים.

והיום בבוקר, בטקס בתיכון, גם רועי היה. שמחתי לגלות שהוא נראה פחות טוב, זה מאוד עזר לי. לא החלפנו מילה. אפילו לא שלום.

מעולם לא שמעתי על בן-זוג שכול של חייל. מכל החיילים שנהרגו בכל הלחימה המיותרת הזאת, חלק היו הומואים. טל איתן כתב על זה ספר שלם, על בן זוג שנהרג. הכאב גדול לפעמים עוד יותר, כי אתה לא יכול לבוא להורים שלו, כי אולי הם לא יודעים. וכי אף אחד לא מכיר בך.

החיילים בתמונות כל כך יפים תמיד. תמיד נראים כמו אנשים נפלאים.

בואו נפסיק עם כל השטויות של המלחמה. והיום, באמת שלא מעניינים אותי הרוגי הצד השני. לא היום. היום אני בכאב הפרטי-לאומי שלי. אבל בואו נפסיק. די. שיגיע כבר שלום. לא רוצה לאכול חומוס בראמאללה (אני שונא חומוס) או לעשות שופינג בביירות. רק שקט.

אמא שלי אספה אותי מתחנת האוטובוס אתמול. בדרך לבית היא סיפרה לי שלבת-דודתה נותרו חודשיים לחיות. הסרטן השתלט עליה סופית. אישה מסכנה, שהייתה כל כך חזקה, והפעם, זה כבר לא עזר.

הפוסט יצא מבולגן להפליא. אבל אני לא מצליח להתרכז, אני בעבודה ויש לי מיליון דברים בראש.

יום עצמאות כמעט-שמח לכולם,

גזר.

את הפוסט הזה אני כותב במקום שני דברים:

1. לענות ללקוחות אמריקאים מעיקים.

2. ללמוד למבחן בכלכלה שיש לי ביום חמישי, על אף השביתה המתמשכת (של הסטודנטים, הסגל ששבת הפסיק לשבות הלילה כי הם קיבלו מה שהם רצו).

תרגישו טוב עם עצמכם, אתם חשובים.

הפ-ג-נה, לא חשוב על מה!

אחרי 7 ימים של שביתה (שמתוכם 4 ימים היו חופשת פסח באוניברסיטה שלי, שגישרה בין חג שני לשבת על חשבון סיום הסמסטר), התכנסו אלפי סטודנטים בירושלים, מול בית ראש הממשלה, כדי לקרוא למנוול הקטן להתפטר. אני, בתור אקטיביסט גאה, שלא מפספס להפגין על זה שדופקים אותו, אפילו אם מדובר בשעה 10 בבוקר. כן, 10 בבוקר ביום של שביתה, אחרי שנרדמתי בסביבות 5 בבוקר (פרטים אחר כך, אל תסיטו אותי מהנושא).

בשעה 8.45 קיבלתי את ההשכמה משכן שלי שהבטיח לי להעיר אותי, ניערתי את הבחורה שישנה לידי, התעוררנו אט אט, איש איש עם ארוחת הבוקר שלו - אני משחת שיניים, והיא פאד-תאי קר שנשאר לה מאתמול. בעיניים כלות גררתי את עצמי למקום ההפגנה, ברגל (!), כשהשכן והבחורה מכנים אותי פדלעה, ואני נוהם לעברם הברות לא ברורות שמקורן בעובדה שהשעה 9.30 לפנות בוקר.

בצומת כבר פגשתי שני חברים, אחד מהם רקדן, שהוביל את הפגנת הריקוד המאסיבית במרכז הפגנת הסטודנטים.

אחרי שקיבלתי את החולצה האדומה המתבקשת (אולמרט, חינוך זה לא נדל"ן!) ונכנסתי לשטח ההפגנה (לא לפני שעשיתי עיניים לשוטרים דרך משקפי השמש המאגניבות שלי), חיכיתי בדיוק חמש וחצי שניות לפני שפגשתי בחור אחד שיצאתי איתו לפני כמה חודשים, ומבחינתו נועדנו להישאר ידידים. לקח לו שניה לזהות אותי (מאז הסתפרתי, צבעתי קצת את השיער, והייתי היום עם עדשות וזקן של שבוע בלי גילוח שמזכיר לי את קיומו עכשיו על ידי גירוד). אחרי שהוא זיהה אותי, הוא קפץ עלי בכאלה חיבוקי געגועים שלא נותר לי לשאול את עצמי - האם הוא באמת יוצא עם מישהו או שהוא עושה לי דווקא כדי שאני אקנא? כי מצליח לו.

מפה לשם, ומשם לפה, בילינו את כל ההפגנה ביחד, ואפילו קיבלתי סמס סמי-היסטרי כשנעלמתי לשניה לקנות פחית בקיוסק

 <פאוזה>

פחית קולה של 330 מ"ל עולה בקיוסק הזה 6 ש"ח. גזילה לכל הדעות, במיוחד מסטודנטים שבאים מההפגנה קצת צמאים, אבל זה מילא, בעל הקיוסק לא צריך להתחשב בזה שאני סטודנט עני שקורע את התחת בעבודה בשביל לממן את עצמו ואת ארוחות הפאר שלו במסעדות. אבל בקבוק זכוכית של 350 מ"ל עולה 7 ש"ח. כלומר, 20 המיליליטרים האחרונים עולים שקל. ואם זאת לא כלכלה נבונה, אמרו לי אחיי, מהי כלכלה נבונה?

<תום הפאוזה>

ששואל איפה אני. אני שיחקתי אותה מאוד נחמד, ואף נתתי לו טיפים קטנים שקשורים ללחיצת אצבעות במקומות אסטרטגיים שעלולים לסחוט צווחות עונג מהחבר הנוכחי שלו. ואני שואל - מה נסגר איתך, בנאדם?

היו מספר תופעות במקום:

1. הפגנת הריקוד - הם עשו תנועות של בלט (פלייה, פור דה ברה פנימה! פור דה ברה קדימה! פלייה! רלווה!) על מחסום משטרתי שהביאו להם, ועשו תנועות ריקוד במרכז ההפגנה. לי זה הזכיר את ההפגנות השקטות של הטאי-צ'י בסין, רק עם אנשים גבוהים. יותר.

2. שני סטודנטים מסמינר הקיבוצים, עם פנים צבועות בלבן וספר בידיהם, שעמדו קפואים על קופסה. חברה אחרת הסתובבה בין העוברים ושבים ונתנה להם מטבעות כדי שהם יכניסו לכובע, והפלה-בפלה, כל פעם שנכנס מטבע לכובעם של המופיעים, הם התחילו ללמוד! תנו לסטודנט שקל, והוא ילמד!

3. בחורה שנטרפה עליה דעתה ועלתה למחות על השיר 'איזה בלגן-איזה בלגן-זונות דופקים בכסף-אותנו בחינם' (מילים ולחן: עממי) בצעקות 'בנאדם, זהו שיר אלים! תפסיק מיד! זהו שיר אלים!' כשהיא חוטפת (באלימות כמובן) את המיקרופון ממנחה האירוע.

4. מנחה האירוע היה תופעה בפני עצמו - סוג של ערס בית"ר מגודל שנראה כאילו שכרו אותו בשביל לצעוק סיסמאות במיקרופון. אבל בתכל'ס, הלך לו די טוב.

5. שילוט מתוחכם - אני קיבלתי שלט 'ארקדי תעשה לי מלגה'. מסביבי היו שלטים מתוחכמים יותר כמו 'תנו לי שקל! עוד 13,999 אני גננת!, ו'יולי, תחזרי את לגור אצל ההורים', 'ביולי לא לומדים'.

6. סטודנטים לרפואת שיניים שהגיעו עם חלוקים לבנים. זאת תרמית די מחוכמת, למעשה - אתה חושב לעצמך 'הא, סטודנטים לרפואה! כמה איכותי! אגש ואמצא לי בעל!'. אך אבוי, כשאתה מתקרב אתה רואה על ד"ש הבגד שלהם את תגית השם של 'בית הספר לרפואת שיניים', בעוד הם מספיקים לאחוז בך באמצעות הסאקשן. מה שכן, פגשתי שם מישהי שהייתה איתי בגן. טוב שהייתה לה תגית שם, אחרת הייתי יוצא פריק.

7. מרצה מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית שאמר שהמשטרה ערוכה פה בכוחות מוגברים כי הממשלה מפחדת מידע, כי ידע זה כוח, והממשלה רוצה לשמור את כולנו פסיביים. אני בעד שהממשלה תשמור את כולם פסיביים. למה אני בעד, שאלת, קורא סטרייט יקר או קאמל? כי אני אקטיבי. בסקס של הומואים, זה ההפך מפסיבי. ביניהם יש את הורסטילי. בהזדמנות אני אכתוב פוסט Gay Sex 101.

לקראת סוף ההפגנה הכריזו המארגנים על צעדה המונית לגן העצמאות הסמוך. אני לתומי שמחתי, כי אחרי שהממשלה הפכה את כולם לפסיביים, אנחנו גם מבצעים שטריך המוני. <ושוב, הסבר לקוראי הסטרייטים, או ההומואים שאינם דוברים את הלינגו המתאים, זה שטריך>. מסתבר שאנחנו סתם הולכים לצעוק עוד קצת. כשהגענו נשברתי טוטאלית, ופשוט התיישבתי במחאה על הדשא. יש גבול - גם לקום בבוקר ביום של שביתה, גם לצעוד וגם להפגין בשני מקומות? לא בגילי. וחוצמזה, כל הגן היה מלא בצואת סוסים של המשטרה. גם זאת דרך להבריח סטודנטים (בעיקר מהבינתחומי, צפונים).

לא ברור לי מה הפך את ההפגנה הזאת לכל כך מחרמנת - אולי כמות הבחורים הנאים והמצודדים, אולי הסמיכות שלי לבחור נורא חמוד שעשה לי סוג של טיזינג בזה שהוא חיבק אותי בכל הזדמנות אפשרית, אולי מזג האוויר היפה, אולי הלוחמנות על פנינו הצעירות, ואולי סתם העובדה שלא הזדיינתי כמו שצריך כבר כמה שבועות, וכבר שלושה לילות אני ישן עם בחורות במיטה, מה שלא מאפשר לי לשחרר את הלחץ בצורה הראויה, מטעמי כבוד לאישה שלידי. בסופו של דבר הגעתי הביתה, אמנם לבד, אבל הייתי צריך שתי סיגריות אחר כך, לא אחת.

אני חייב לאוורר את זה, כי נורא רציתי שיקראו לי לבמת הנואמים

אולמרט, איש נלוז שכמוך, שלא טרח להוציא את אפו מהחלון של ביתו המבוצר. הוא נהנה מהחסינות שמקנה לו התפקיד, ולא מוכן לעמוד לביקורת. אנחנו נראה אותו מתראיין רק ביום השואה, פסח, יום העצמאות ויום הזכרון. יום הזכרון הקרוב הוא חדש ל-119 משפחות של חיילים ו-44 משפחות של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה והמיותרת להפליא, יום עצמאות שבו לא יחגגו 3 משפחות עם הבנים שלהם שנמצאים בידי כוחות אויב. הממשלה של הטפלון הזה, שכלום לא נדבק אליו, אחראית לכל כך הרבה מחדלים. מיום ליום עוד חבר ממשלה מואשם במשהו. עדיף שתמחל על כבודך ותרד מהכיסא, כי אם אני הייתי עושה כל כך הרבה פדיחות בעבודה שלי, היו מפטרים אותי. ואנחנו, בתור הבוסים שלך, מפטרים אותך. קישט.

זקן סיני חכם

זקן אחד תפס אותי באוטובוס אחה"צ, כשאני עדיין לבוש בחולצה מההפגנה. הוא אמר לי שהחלק העצוב הוא שאולמרט ייבחר שוב. ואני אמרתי לעצמי - סיני הוא לא, אבל הוא בהחלט חכם.

טרום-יום-זכרון

עשינו אתמול טקס אלטרנטיבי שכזה, קהילתי. לזכר השואה, ולזכר החללים. בדרך כלל, סיפורים עצובים יותר ביום הזכרון מאשר ביום רגיל, אבל אתמול זה לא שינה. כמעט כל קטע שנאמר על הבמה גרם לי (ולשאר הקהל לבכות). הקטעים שלא גרמו לי לבכות היו בכלל קטעי הומור, וכל הערב היה רכבת הרים של צחוק ובכי. יש בזה משהו שמייצג את המדינה שלנו בצורה המדוייקת ביותר. דקה בוכים ודקה צוחקים. גיליתי גם שנורא קשה לשיר כשאתה על סף בכי. מצד שני, זה נשמע מרגש.

אבל קטע אחד רצח אותי. מישהו שסיפר על חבר מהתיכון, שהוא היה מאוהב בו, והחבר לא בדיוק ידע איך להגדיר את עצמו, אבל אחרי מספר שנים פשוט ניתק את הבחור המסכן מחייו. ואז הוא נהרג במלחמה. והבחור, נשאר מיוסר עם אהבה ועם כאבי ההתעלמות. בחיי. רציתי לקבור את עצמי במקום.

ואז חזרתי הביתה, עם חברה שלא היה לה כבר איך לחזור להורים. היא נרדמה תוך שניה. אני שקלתי לחפש זיון. בסוף החלטתי שלא, כי זה פשוט לא הצליח לי. ובאמת, למי יש כוח לצאת מהבית בשעה 2.30 בלילה ולהסביר בגמגומים לבחורה המסכנה למה השארתי אותה לבד במיטה באמצע הלילה <אה, הלכתי, אה, לספור, אהמ, כוכבים>. אבל מכיוון שביליתי את אחר הצהריים שלפני כן בשינה של התמוטטות, כי אחרי משמרת הלילה הקודמת ישנתי רע (קשה לישון כשהטלפון מצלצל כל הזמן, וכשקמים ב-10 בבוקר לצפירה), לא ממש יכולתי להירדם בלילה, בשילוב עם צווחות הערסים הלא-מפותחים מהבר שמתחת לבית שלי.

תהיו טובים, תירשמו לאוניברסיטה. אולמרט רוצה בית חדש.

גזר.