באופן לא ברור, אני במצברוח חורף. זה קורה לפעמים, גם בקיץ כמובן, וכיאה לי, אני כל כך איטי שזה מגיע דווקא אחרי שנגמר הקור המקפיא והשמש ה"שקרנית", בערבו של יום די שמשי ונעים פה בבירת הנצח של.
אני אפילו לא יכול לשים אצבע על משהו אחד ספציפי שיכול לגרום לי לדאונר כזה. אולי זה משהו כלל עולמי כזה, כמו בפעם הקודמת שהייתי במצב כזה. למרות שהפעם הקודמת הייתה הרבה יותר קונקרטית, כי חזרתי מ"חופשה" במילואים, וכל צרות העולם נפלו עלי.
אז היום זה סתם דאונר קטן, שפשוט יעבור עם הזמן. אולי אם אני אפרוט את זה לסיבות קטנות הכל יראה יותר טוב.
היום הודיעו רשמית, שאחרי 89 ימי שביתה, שהם כמעט סמסטר שלם (פחות שבוע באוניברסיטה העברית), אנחנו חוזרים ללימודים. מה שזה אומר בעצם, שאחרי סמסטר שלם, כביכול (עשיתי שני קורסים) אני מתחיל שוב את הסמסטר, שיגמר בפסח, ואז תתחיל תקופת בחינות, וסמסטר נוסף עד אמצע הקיץ, עם בחינות בספטמבר. שזה מהמם.
מצד אחד, זה מבאס את התחת. מצד שני, הסתכלתי היום על פירוט הקורסים שכבר עשיתי, ונראה שיש מצב, בהנחה שיאשרו לי את תכנית הלימודים ואני אמצא עוד קורס וקצת לקחת, שאני אסיים את התואר כבר השנה, בשלוש שנים ולא בארבע כמו שחשבתי, ואוכל למצוא עבודה אמיתית שמעניינת אותי, כי בתכל';ס, נמאס לי כבר לעבוד בעבודות מזדמנות (וגם עבודה של 5,000 ש"ח לחודש זאת עדיין עבודה מזדמנת. אני רוצה 5 ספרות לפחות!).
אני תוהה ביני לבין עצמי, אם הפתרון נמצא לבסוף, למה היו צריכים למשוך את זה במשך שלושה חודשים. איפה הייתה אגודת הסטודנטים הנפלאה שלנו, איפה היו המרצים שבשנה שעברה המשיכו ללמד בזמן שביתת הסטודנטים, איפה היה ראש הממשלה (רמז - עסוק בלהתחמק מוינוגרד).
אני קצת מסתובב מסביב לזנב של עצמי בנוגע לכספים. עוד לא שילמתי שכר לימוד להשנה, וכנראה שנצטרך למצוא לזה פתרון כלשהו. אני בטוח שבסופו של דבר אני אסתדר, אבל זה קצת מתסכל שאני תמיד מכסה אחרי עצמי ולא מצליח לצאת מזה.
לא ראיתי את עיניים כמו שצריך כבר שבועיים בערך. הוא היה אמור לבוא אתמול ללילה, אבל הוא היה עייף וחולה ונסע לנוח אצל ההורים שלו. בשבועות האחרונים הוא עסוק בצבא, ואפילו לדבר בטלפון אנחנו לא מספיקים. לפחות ביום שלישי האחרון ';הברזנו'; מהאירוע הקבוע והלכנו לבלות קצת זמן איכות (היה איכותי בהחלט).
הספקתי גם לריב עם אמא שלי, וסוג של להשלים. היא התעצבנה שאני לא נחמד למשפחה, ואני ניסיתי להסביר לה שיש לי הרבה דברים על הראש, ושאני שוכח דברים גם ככה, אז במצבי הנוכחי אין פלא שלא זכרתי את היומולדת של האחיינית שלי. היא כמובן שולפת את קלף ה';אתה מעליב את אחותך';, רק שנראה שאחותי לא מודעת לקלף הזה כי כשדיברתי איתה הערב היא לא נשמעה נעלבת (סתם קרועה מעייפות).
טוב, זה היה פוסט מרמור. אחושלוקי מרמור.
השותף חזר הביתה עם אוכל של אמא, אני אוכל קצת, אתחבר לבקבוק טופי וודקה האהוב שלי, ואלך לישון כדי לקום מחר בבוקר לנסוע להורים, חזרה לירושלים וחזרה לת"א, לקצת זמן עיניים.
עזבו, אני פשוט לא מצחיק.
עדכון בוקר: המצב הרבה יותר טוב אחרי שירדתי אתמול על חצי בקבוק טופי וודקה וישבתי עם השותף שלי לראות קצת שטויות בטלוויזיה. לא שיש לי כוח לעשות את הנסיעות האלה עכשיו, אבל אין הרבה ברירה.
מחר מתחיל סמסטר א'1. בעסה - אני הייתי בא'2.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילד גזר
