חיים של בחור אחד

2007 לא הייתה כזאת גרועה. באמת. למעשה, מדובר באחת השנים המוצלחות שהיו לי מאז שהגחתי בצרחות היסטריות לאוויר העולם לפני 25 שנה (וכמה חודשים, אבל לא מדברים על זה).

אז הגיע הזמן לסכם לי, וכתוצאה מכך גם אתם צריכים לסבול מזה, מה לעשות?

אז הבה -

בתחום הרומנטי -

2 מערכות יחסים רציניות להפליא, אחת מהן ממשיכה עד 2008 לפחות.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש בסדר.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש רע.

5 שעות של בכי אחרי מערכת יחסים של שבוע שנגמרה רע.

5 שניות של דמיעה אחרי מערכת יחסים של חצי שנה שנגמרה פתאום.

אינספור דייטים לא מוצלחים, משני הכיוונים.

6 אנשים בסופשבוע אחד של התפרעות בביקור במרכז (שזה שיא חדש).

בתחום התעסוקתי -

191 משמרות בשנה האחרונה, כולל זאת.

191 פעמים ששמעתי מוזיקה איומה בעבודה.

1 מקום עבודה ששמרתי עליו למרות הנטייה שלי לנסות להתחדש כל פעם והרצון הבוער שלי לעוף משם כבר.

6 אנשים מהמחלקה שלי שפוטרו לפני חודשיים, שזה בדיוק שליש מהמחלקה.

7 שהוא הערך הגימטרי של מה ששמים עלינו רוב הזמן.

1 בוסית מקסימה.

בתחום הגאווה -

1 מצעד גאווה בירושלים.

0 פצועים / הרוגים / עצורים.

1 הרצאות בחוש"ן.

365 יציאות מהארון (לפחות).

10 מפגשים של תהל"ה (בערך).

4 שנים של פעילות של פאב גאה אחד שהגיעו לקיצן.

ובסתם תחומים -

2 ביקורים בדירה לפני שהחלטתי לקחת אותה.

1 מעבר דירה טראומטי וכבד.

1 מכונת כביסה חדשה.

3 נסיעות העברת עוד דברים מההורים לירושלים (והיד תמיד נטויה).

1 שותף חדש.

1,500 ש"ח ארנונה על הדירה הקודמת.

אינספור חברים מקסימים שהיו שם ב-2006 ויהיו שם גם ב-2008.

1 שבאופן מוחלט וסופי כבר לא תהיה שם, וטוב שכך.

3 פעמים של צבע בשיער.

500 ש"ח של קרמים נגד פגעי הזמן.

564 חברים בפייסבוק. התמכרות טוטאלית.

71 פוסטים - כולל זה.

ב-31.12.2006 ביליתי במסיבה בת"א, כשדקה לפני חצות ניגש אלי מישהו, התחיל איתי וסיימנו את הערב על חוף הים כשהוא מבצע בי מעשים מגונים ללא התנגדותי. בבוקר שאחרי הרהרתי לעצמי וחשבתי ';ובכן, אם ככה מתחילה השנה, היא חייבת להיות שנה טובה';. את הלילה של השנה החדשה, ה-31.12.2007, אני אבלה לצערי עם חברים, אבל בגפי, כי עיניים עושה קצין תורן. אז אני אשלח לו נשיקה גדולה גדולה באוויר.

שתהיה לכם שנה מצויינה ומשובחה,

גזר

או לנעורים, או לתיכון, או לכל תקופה שכבר עברה. זה תמיד נראה נעים ונחמד, אבל אם מנסים להזכר, בדיעבד, לא ממש נהנו אז ורק חיכינו שזה יעבור.

אני אצל ההורים שלי עכשיו. אותו מחשב אישי שלי, נייד, שנוסע איתי בנאמנות לכל מקום כמעט, אבל הסביבה שונה. אני במיטת הנוער שלי, שמספר הפעמים שהיא ראתה פעילות מינית כלשהי ניתן לספור על יד אחת (אקסית אחת ויחידה, ועוד איזה בחור שאזרתי אומץ להזמין לסטוץ כשההורים שלי היו בחו"ל לפני שנתיים ומשהו. היה מזעזע, תודה). מסביב החדר שלי, ששינה פניו מאז שעזבתי את בית הורי לחיים משל עצמי ומשמש חדר לאחיינית המדהימה שלי שחוגגת שנה בקרוב. אין בחדר שום דבר שלי באמת, חוץ מהתיקים שהבאתי איתי (התקלקלה לי מכונת הכביסה, אז נאלצתי לחזור אחורה בזמן ולהביא לאמא כביסה כדי שיהיו לי תחתונים נקיים לפחות). יש פה כוננית ספרים עם שאריות של הספרים שכן נשארו מאחורה כי אין לי מה לעשות איתם באמת, ואיזה ארגז וחצי מלא ניירת שאין לי כוח לסדר.

אבל החדר שלי זה כבר לא. העיר הזאת היא כבר לא שלי. אני לא זוכר את הדרך הקצרה להגיע ממקום למקום, אני לא יודע שברחוב מסויים אין מקום כבר לעצור לחכות לאנשים שצריך לאסוף, יש באמפרים חדשים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש (פה אוהבים לבנות אותם גבוהים עד כדי זינוק מהמם אל עבר העתיד גם כשאתה נוסע על 5 קמ"ש). מה שכן, העיר הזאת נותרה מכוערת כמו כל עיר פרברית של מעמד הביניים. הבנייה האיומה והמרובעת של שנות החמישים-שישים-שבעים, עם הטיח במרקם מחוספס, או יותר גרוע, שכונות המגדלים שבאות לענות על המחסור בקרקע, שבהן המרפסת של השכנים מחוברת הרמטית לחלון של חדר השינה שלך, שמחובר בתורו ישירות לאסלה של הבניין הבא. אבל העיקר שזאת דירת חמישה-חדרים-מאובזרת-עם-מטבח-משוכלל-ומדיח-כלים-על-חשבון-הקבלן-מתנה-לעשרת-הקונים-הראשונים.

הכי חמור - שהחבר'ה שלי כבר לא. החבר'ה שאיתם עברתי את התיכון והצבא, שהיו שם בשבילי ושהייתי שם בשבילם. השבוע עוד אחת מהחבורה ההרמטית הזאת לשעבר הצטרפה לספר הפרצופים, הידוע גם כ'פייסבוק'. היא נגררה לשם על ידי תמר, ובעצם נותרה עוד בחורה אחת מהחבורה הזאת שלא הצטרפה. רועי כבר שם, וכמובן שהייתי פאתטי מספיק בשביל לבקש 'חברות' והוא סירב לי (מפתיע). עכשיו, כמו שאמרתי לתמר השבוע - אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו עדיין חברים וממש אוהבים אחד את השני. מה שמזמן לא נכון. בערך מאז הפיצוץ עם רועי.

אבל למה בעצם אני נזכר בזה עכשיו? כי כמו בשנה שעברה, גם השנה חגגנו יומולדת לשמחה. היא ראשונת המזדקנות אצלנו, כי היא ילידת דצמבר של השנה לפני, ונכנסה למחזור שלנו. וכשחוגגים לה יומולדת, מתקבצים כולם מכל קצוות הארץ - תמר ואני מירושלים (למרות שתמר עדיין מבלה את רוב זמנה בעיר הולדתנו, בניגוד אלי, שנטשתי את האיזור באופן מוחלט), מ' מהמושבה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה, בעלה לעתיד כנראה, נ' שנשארה היחידה בעיר, ורועי, שמגיע מהדרום.

למראית עין אנחנו עדיין חבורה נחמדה, שכולם מכירים את כולם ובקשר קרוב. אבל בסופו של דבר, רועי ואני לא החלפנו מילה מלבד 'איפה תמר?', נ' ואני כבר נפגשנו אתמול כשהייתי לכמה שעות בעיר לפני שחזרתי לירושלים עם האוטו של ההורים בשביל להגיע למשמרת היום, עם תמר אני מדבר מדי פעם במסנג'ר, אבל לא כמו פעם, ומ' - יש שם איזושהי אי הבנה בסיסית שניסיתי לפתור היום. ניסיתי להשלות את עצמי שלא באמת אכפת לי מאנשים שנעלמים לי, אבל אני לא טיפוס כזה. כיאה למי שאוגר רשימה של כמה מאות חברים בפייסבוק, אני לא מסוגל לוותר על קשר אנושי עם אף אחד שאני לא מתעב עד עמקי נשמתי. זונה של מערכות יחסים חבריות.

מצד שני, לאירוע הזה באתי מצויד בנשק הכי חזק שלי - האושר שלי. גם אם פה ושם יש רגעים שבא לי להכניס את עצמי למיטה ולא לצאת, בשורה התחתונה טוב לי. וזה בעיקר קשור לעצמי ולא לסיבות חיצוניות. נכון שיש לי חברים מדהימים, ובן זוג מקסים (שנמצא אצל ההורים שלו, רחוק רחוק, וחסר לי כל הזמן שם), והעבודה שלי, בסופו של דבר, די שווה יחסית לעבודת סטודנטים, אבל טוב לי כי אני אוהב את עצמי. אני יודע כמה אני שווה, ואני יודע שאני שווה לא מעט, ובוחר לתקוף את העולם עם זה. אני לא יותר שווה מאחרים, ואני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבו אני אתנהג כאילו אני כן, אבל אני עדיין שווה לא מעט. אני לא נראה רע, אני לא טיפש, אני לא אנטיפת, אני לא מתוסבך. אני, אני בסדר אני. טוב לי עם מי שאני, עם מי שגדלתי להיות, עם עובדת היותי הומו, עם הדיעות שלי, עם המעשים שלי, עם הפעולות שלי ועם המחשבות שלי. טוב טוב טוב.

ואולי זה כן קשור למי שמסביבי, אבל זה כבר מזין את עצמו.

וזה לא תמיד היה ככה. אני מאחל לכל אחד ואחת שנתקלים בפוסט הזה שיבינו שאני לא מקרה מיוחד, ושזה יכול לקרות לכולם. אני אפסיק עכשיו לפני שאני אקיא במיטה.

זה לא שלא נמאס לי מהעבודה שלי. אל תטעו. הייתה לי ישיבת צוות אתמול, כרגיל, אחרי משמרת שהתחילה מוקדם מדי לפנות בוקר. התעפצתי, לא להנאתי יש לציין, וחטפתי על הראש. מבחינתי - הישיבה הזאת הייתה מיותרת בערך כמו שיעורי חינוך מיני בכיתת מחוננים. יצאתי מהמשרד עצבני, בידיעה ברורה שאני חייב לאוורר את זה עם הבוסית הנפלאה שלי מתישהו במהלך השבוע.

אני לא יודע מה עובר על אמא שלי בזמן האחרון, אבל היא מתקדמת בצעדי ענק לקראת יציאה מהארון. לא, אמא שלי לא לסבית (לא שידוע לי, לפחות), אלא במובן של האמרה הידועה (למי מאיתנו שאיתרע מזלו להיות הומולסביטרנס) ש'כשאנחנו יוצאים מהארון, ההורים נכנסים אליו'. היא לא פסלה על הסף שעיניים יגיע פעם איתי לאירוע משפחתי, אבל חנוכה האחרון היה 'מוקדם מדי'. היא אפילו הזכירה את שמו כשהייתי אצלהם בתחילת השבוע להדלקת נרות. אחותי, כרגיל, מקבלת את העובדה הזאת בקלילות, ופחדתי להרים את הראש לראות את אמא שלי נחנקת מהפסטה שאכלנו כשאחותי התחילה לדבר על הנושא. אני לא מאמין, החיים שלי עלולים להיות נורמטיביים! זוגיות! ארוחות שישי אצל ההורים! ההורים באים לבקר ואנחנו מארחים! אלוהים, זה חייב להיפסק!

אני בערך-סוג-של-שמח שעיניים ואנוכי נמצאים בנקודה בחיים שבה אנחנו לא יכולים לשנות את חיינו מקצה לקצה - אני מחוייב למקום מגורי בגלל הלימודים והעבודה (והעובדה שאני מאוהב בעיר הזאת), והוא קצין ומשרת במקום מסויים, וכמובן לא יכול להתפטר. אחרת, הייתי עלול להעלות את ההצעה שנגור ביחד, וזה כל כך, אבל כל כך מוקדם. השבוע יצא לנו לבלות 5 לילות כמעט ברצף ביחד. בלילה שבו כבר לא ישנו יחד, היה לי ריק במיטה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותו. והוא אותי, אני חושב. אני מקווה שזה לא ייגמר לעולם.

ענייני ישראבלוג:

1. באחת מהתגובות נתקלתי בבלוגר ששבה את ליבי בכתיבה ובסיפורים שלו. אז ראיתי לנכון לשלוח את כל שלושת הקוראים של הבלוג שלי לקרוא גם אצלו. לפי קריאה בבלוג שלו, יש לנו אפילו כמה קווים חופפים. שמו בישרא(אל) הוא Cookie Dough. אותו בצק-עוגיות החל לכתוב בשנת 2003, בגיל 15 המופלג, וצורת הכתיבה שלו הייתה בוגרת אז כמו שהיא עכשיו - וזה מרתק אותי בצורה שלא תאמן. ממנו הגעתי לבלוגר מקסים לא פחות ששמו Silent. לא קראתי הרבה, אבל נהנתי ממה שכן, ואני בהחלט אמשיך.

2. העיצוב של הבלוג שלי מכוער לי. בקרוב עיצוב חדש, אחרי שאני אלמד ואבין איך עושים עיצוב לבלוג. זה לא אמור להיות מסובך, אחרי הכל, אני איש הייטק מתוחכם, לא?

אני חייב להתחיל לעדכן יותר. ואני חייב לכתוב המשך למדריך המלא להומוסקסואליות. ואני חייב לסדר את החדר. ואני חייב להזמין טכנאי למכונת כביסה. ואני חייב לשלם שכר לימוד ואני חייב עוד המון המון דברים. עכשיו, אני גם חייב ללכת לישון כי הבטחתי לאמא שאני מבשל מחר את העיקרית לארוחת הצהריים (אחרי שאחותי התרעמה על זה שאני מבשל רק לעיניים ולא להם).

שיהיה לכם לילה מקסים ושבת רגועה,

גזר.

נו, אז התגעגעתם אלי בזמן שנלחמתי למען המולדת?

שבתי לי ביום ראשון שעבר אחרי שסגרתי שבת (!) במילואים (!). החיילים בבסיסים עובדים בסבבים, כלומר, כל אחד סוגר שבת אחת לשתיים, לפי סדר מסוים. כך שיצא שרוב האנשים שהכרתי (כי הם היו בבסיס כשהגעתי בשבוע לפני זה ולא היו בבית) נסעו הביתה לסופשבוע, וזה כלל גם את הקצין שהיה אחראי עלי, הבחור החמוד-למדי-יש-לך-מזל-שאני-תפוס-חזק, ואני נותרתי בדד ומשועמם. אפילו ספר לא הבאתי.

זה גרם לי קצת לחשוב על כל מיני שינויים שקרו מאז שהייתי בצבא. וזה, למי שלא מצליח לחשב, שלוש שנים וחצי. שלוש שנים וחצי מאז שהשתחררתי, ובערך שנתיים מאז שהפסקתי לעבוד בצבא בתור אזרח (גם את זה עשיתי). ואז זה היכה בי:

כמות ההומואים ביחידה שלי מצטמצמת. האופנה הנוכחית אצלנו זה... לסביות.

אם בזמן השירות שלי (כשהייתי סטרייט בכלל, על מה אתם מדברים?) היחידה הייתה מוצפת הומואים, היום הלסביות מתחילות להרים את הראש ולהשתלט לנו על היחידה, כאילו אין מספיק תקנים בחיל התובלה או בשריון.

שלא תבינו אותי לא נכון, מקומם של ההומואים לא נפקד ביחידה, והפורום המיוחד ברשת הדוא"ל היחידתית להומואים עדיין קיים, רק שהוא מקבל לשירותיו גם לסביות עכשיו. זה - עוד לא עשו. מה שכן, כמויות המחמאות שקיבלתי, בתור בשר חדש, איכותי, בל תתאורנה. אני מילואימניק, זה הופך אותי למישהו עם נסיון חיים, אבל מכיוון שאנשים שם עוד זוכרים אותי, אני גם לא זקן מדי. הדפתי את הצעירים השונים באמצעות שילוב של המילה 'חבר שלי' בכל מיני משפטים אקראיים, וקיטורים בלתי פוסקים על העובדה שהוא סובל בקורס קצינים בעוד שאני נהנה מהמזגן שיש במגורי הקצינים ובמשרדי העבודה.

אבל אם הייתי צריך תזכורת לכוח ההומו-תל-אביבי ביחידה, קיבלתי אותה ביום שלישי, כשביקשתי קבל עם ופורום ממי שמגיע לאויטה באותו ערב למסור ד"ש לחבר שהופיע שם. יום לאחר מכן קיבלתי ממנו סמס המום ששלושה אנשים שונים מסרו לו ד"ש ממני, והוא תהה בקול האם מחבל שרוצה לפגוע ביחידה צריך להתפוצץ בדארק-רום.

דארק-רום (ש"ע) - חלל חשוך, לרוב במסיבות גייז, המאפשר לקיים אקטים מיניים עם בני זוג מזדמנים בחסות העלטה המוחלטת. אוחצ', אל תשאלי איזה לירד פגשתי אתמול בדארק רום בקלאב, דוט חשה את עצמה אקטיבית אבל הג'ונג'... דקקט. טוב, נסחפתי, זה לפעם אחרת.

באותו שבוע גם הצטרפו אלינו שתי בנות ששירתו איתי, שגם הן באו לעשות מילואים. אחת מהן הייתה קצינה בזמן שאני הייתי אזרח שם, והיא התגלתה כפאג-האג (חובבת הומואים) מושבעת. יש לה מיליון חברים הומואים, היא אוהבת להשתזף בחוף הילטון (מעוז ההומואיאדה בחופי תל אביב), ונורא כיף לה לדבר עם הומואים על כל מיני דברים. מזל שאני והקצין היינו שם בשביל לבדר אותה.

והשניה? השניה לא כל כך מעניינת. התנהגה בכלבתיות מתנשאת, ונמחקה מהזכרון שלי מהרגע שהיא עזבה.

האמת, שדי נהנתי במילואים. אני יודע שזה מפתיע. רוב האנשים מקללים את המעטפה החומה, או הלבנה, כשהיא מגיעה. אני דווקא נהנתי. הייתי מאוד מועיל, החמיאו לי על המקצועיות שלי (מה שהיה חסר לי ברוב שירותי הצבאי, תודות למספר קצינים עלובי נפש עם אובר-מערכתיות) וגם נחתי קצת מהעבודה (עד כדי כך שנכנסתי לדכאון כשחזרתי). אני בטח עוד אחזור, ובטח אם זה תלוי בקצין שלי, שהיה מרוצה עד מאוד. ולא מהסיבות שאתם חושבים, חצופים.

הייתי שבוע ומשהו בלי סקס, וזה די הרבה בשבילי, לפחות מאז שהתחלתי להזדיין בצורה סדירה (לפני שלוש שנים). זה היה מאוד בעייתי, במיוחד כשהייתי מוקף באנשים יפים במדים. זה לא יפתיע אף אחד שמכיר אותי, אבל יש לי פטיש לא קטן למדים. אני זוכר סטוץ אחד עם איזה קצין, שביקשתי ממנו שיהיה על מדים כשאני מגיע. מסכן, עלה בשבילי על מדים בשבת... אבל אי אפשר להגיד שזה לא השתלם לו ;-). ועם כל המחסור בסקס, הקצין הזה מחליף לידי בגדים ונשאר בבוקסר צמוד. גררררר. כאמור, יש לו מזל שאני תפוס. ולא, אני לא מאמין בזה שלא מסתכלים על אף אחד בזמן שיש לך מישהו. אני רק בנאדם - אם אני רואה משהו יפה, אני אסתכל.

באחד הבקרים החליטו לעשות הקפצת תרגול. כרזו משהו אחרי האזעקה, וכל מי שהיה במגורים לא ממש שמע על מה מדובר. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בזמן אמת. אני לבשתי ג'ינס וסנדלים ויצאתי החוצה, הלום שינה, עם הקצין. בדרך איזה קצין בכיר עם מגאפון צעק עלינו לרוץ, כי זאת הפצצה ארטילרית. הגענו למחסה, ואני, בלי לצחצח שיניים, עדיין מנסה להתעורר, בוהה באויר ומנסה להבין מה עשיתי רע, ולמי, שזה מגיע לי. זה כמובן דפק לי את כל היום, כי אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לדפוק שנצ, אחרת לא הייתי שורד. בערב עוד יצאתי לאכול בשקם של הבסיס הסמוך, כך שהיום הזה הוכתר כבזבוז משווע. אבל היי, לפחות עכשיו אני יודע מה לעשות אם יש הפצצה ארטילרית בזמן שאני במילואים (וזה לא עניין של מה בכך, בבסיס שנמצא בערך חצי קילומטר מחוץ לטווח הקסאמים).

איכשהו, לא הולך לי עם מנהלה צבאית. קמתי לי מוקדם במיוחד ביום ראשון במטרה להשתחרר, אך הפלה-בפלה, השלישות החליטה להיות סגורה באותו בוקר. סתם כך. לי היה טרמפ הביתה בשעה מוקדמת כלשהי, ואני לא התכוונתי להיות כאחד האדם ולנסוע באוטובוס רק בגלל שהשלישות סגורה. מה גם שנמאס לי קצת מהמדבר, רציתי הביתה, הזבובים לא הפסיקו להדבק אלי (ייתכן שזה הצבע של המדים שדומה לחרא?). אז מה עושה מילואימניק טוב? מריץ טלפונים בבסיס. בסוף שחררו אותי בזמן, והספקתי לתפוס את הטרמפ, אך נדפקתי בדבר אחד - לא קיבלתי עדיין את הטופס הצהוב לביטוח לאומי. מה שאומר שיש סיכוי טוב מאוד שלא אקבל את המשכורת על הימים האלה החודש. וזה יוצא משהו כמו 2000 ש"ח, אם לא יותר. 13 יום מילואים. יש לי עד יום ראשון לקוות שזה יגיע.

כאמור, הדוק בקורס קצינים. זה אומר שבשבת שכן יצאתי מהמילואים הוא סגר, ובשבת שאני סגרתי הוא יצא הביתה. למזלי, לבחור יש אוטו, וסבלנות, והוא נסע אל המדבר לבקר אותי. סוג של אבסורד שבזמן שהוא הגיע התנגן ברדיו השיר של אנני לנוקס - ...and it feels like I'm seventeen...

נסענו לנו לאכול (כי זה שבת, וסמכתי על זה שאני יוצא ולא אכלתי את ארוחת הצהריים הצבאית המזעזעת של שבת), ואחרי זה חיפשנו לנו מקום להתבודד. אני אחסוך לכם מעכשיו את הנסיונות - בנגב המערבי אין יערות וחורשות, ואנחנו נאלצנו להתחבא עם האוטו מאחורי כמה שיחים שהיו ליד הכביש, שהפרידו אותו מהשדה. יותר מדי לא קרה, למעט פורקן מידי ל... רגשותינו. עברתי את הגיל שבו אני מסוגל פיזית לעשות סקס מלא באוטו. ועוד באוטו קטן. המזל הגדול שלנו הוא שהקאנגו שראתה אותנו ועצרה לבדוק למה יש טרנטע באמצע השדה שמסתכל על הבסיסים בסביבה (כולל הבסיס האולטרה-מגה-סופר-סודי שבו הייתי, עם האנטנות הסופר-מגה-אולטרה ענקיות שרואים מרדיוס של 10 קילומטרים), תפסה אותנו בשלב שסתם עמדנו מחוץ לאוטו והתחבקנו. מיותר לציין שנכנסנו לאוטו וברחנו משם...

עכשיו, ברגעים אלו ממש, הוא סוגר 21. עבר כבר שבוע, וזה משאיר לנו רק שבועיים, עד שהוא יוצא לרבעו"ש. האל יברך את ראש השנה. או שהוא כבר עשה את זה. הוא די לא נהנה שם, עד סובל, וגם הרגליים שלו לא במצב מזהיר, ואני ממלא את התקן של אמא שלי, ודואג שהוא לא יעשה מה שאסור לו, ואפילו מאיים עליו שאני אתקשר למפקדים שלו לצעוק עליהם. כבר אמרתי לו שאני מברר איפה המפקדת שלו גרה, ואני אגיע אליה באישון לילה לדפוק לה מכות. לפחות בראש השנה הוא יהיה יותר מלילה אחד בבית, מה שאני מקווה יאפשר לו לבוא לישון איתי קצת. זה חסר לי יותר מסקס. אני כזה לסבית.

יום אחרי שחזרתי מהמילואים הייתה לי הופעה. הופעה די גדולה, למען האמת, שעשינו עליה חזרות ואימונים במשך שלושה חודשים. אני לא יודע למה, אבל אני הייתי אדיש לחלוטין לגדולת ההופעה. החזרות לא הרגישו לי שונות מחזרות אחרות, חוץ מהעובדה שעבדתי עם די ולא סתם לבד כשהתחשק לי, אבל לא הרגשתי איזשהו משהו גדול. הרבה מהאחרים היו בלחץ, היה גם מי שהיה אובר-דרמטי ולקה בהתמוטטות עצבים, אבל אני נשארתי בשלי, מסרב להתייחס לזה יותר מהרגיל. יכול להיות שזה עניין של ותק וניסיון. הייתי הכי ותיק שם, עם הכי הרבה 'שעות במה' במצטבר, ובין היחידים שלא ממש מפחד לעבוד עם די, וזה אפילו די קל לו. ההופעה הייתה פיצוץ, כמובן, ומחיאות הכפיים הרימו את התקרה. ולא רק לי, לכולם. לכולם מגיע ח"ח עצבני על ערב מושקע.

אבל יום שלישי כבר סימן את השבוע כ'אחד מהשבועות האלה'. מהרגע שהגעתי לעבודה הכל הדרדר. קודם שיטוטים בחום בניסיון למצוא מטען חדש למחשב שלי, ששבק חיים אחרי שנתיים (ואחרי כמה חודשים של קרטוע), ואז להגיע לעבודה ולהתעצבן על זה שקידמו אנשים אחרים בזמן שלא הייתי פה ועלי פסחו. בנוסף, היה לי מבחן היום (הלך בסדר, אני מקווה, למרות שלמדתי אליו בערך 3 שעות) שלא התחשק לי ללמוד אליו וגם לא ראיתי מתי אני עושה את זה,  וגם יצאתי בהגרלה לעשות משמרת בזמן שכל החברה מבלה ביום הכיף השנתי. בנוסף, בתחילת השבוע הבחורה שאמורה לקחת ממני את החוזה של הדירה הנוכחית הודיעה לי שהיא מצאה משהו אחר ועוד האשימה אותי בזה שלא עזרתי לה עם הדירה שלי (הייתי במילואים, דה?), וזאת הפעם השניה שהיא עושה לי משהו כזה - היא הייתה אמורה להיות השותפה המקורית, במקום הנבלה שגר איתי בתחילת השנה, וברגע האחרון החליטה שאין לה כסף והיא נשארת במעונות. אז סלחתי, כי מה יכולתי להגיד. אבל כשזאת כבר הפעם השניה, גם לי יש את הגבולות שלי. דיגמנתי היום התעלמות מוחלטת כשעברתי מולה באוניברסיטה. בקיצור, כל הדברים האלה הביאו אותי לחשק עז להכניס את עצמי לאיזה פריזר ולצאת משם עוד כמה שנים. היום התווסף גם הצורך לבנות מערכת לשנה הבאה, כשרק בשביל לבנות אותה צריך לפחות תואר שני במשהו מתוחכם כמו פיזיקה גרעינית. אני אישית התחלתי לסנן אנשים בכל אמצעי התקשורת שבהם אני זמין לרוב, ולאחר מכן הודעתי קבל עם ועדה שעדיף לשמור ממני מרחק בימים הקרובים, כולל לשאול אם הכל בסדר או להגיד לי 'אני שם אם תרצה לדבר'. אבל השבוע עובר, ולמרות שיש לי משמרת בשבת, הוא די נגמר. מחר בן זוגו של סימן-תמיהה הזמין אותי לארוחת ערב אצלהם, ואם אני כבר לא עובד, אני אנצל את ההזדמנות.

בשבוע הבא אסע לי להורים לסופשבוע, ואשלים פערים עם חבר שלא ראיתי כבר חודשיים. אולי אפילו אתפוס קצת שמש בים. אלוהים גדול. אה. ואראה את האחיינית שלי. ואולי אשמע את אמא שלי אומרת שהיא רוצה שאני אזמין את הדוק ליומולדת שלי (עוד 11 יום!).

איך שר אתמול (בזמן שלמדתי למבחן, לא ראיתי, באמת שלא, הטלוויזיה הייתה פתוחה, אבל לא הסתכלתי, למדתי למבחן, באמת!) שלומי בראל בגמר כוכב נולד?

רַשְׁליות.

המשמרת נגמרת עוד פחות משעה. בשעה טובה. אני הולך הביתה לישון. לילה של חמישי זה מבאס לעתים, בגלל העובדה שזה ערב של יציאה, אבל מצד שני יש משהו מעודד בעובדה שאתה ישן בשישי בבוקר ולא סתם ביום חול. אף אחד לא מתקשר אליך ביום שישי בבוקר סתם.

ספטמבר נעים לכולם,

גזר.