חיים של בחור אחד

אם בשבוע שעבר חשבתי שהתקלקלתי ושהפכתי מבנאדם של חורף לבנאדם של קיץ, אתמול הייתה ההוכחה שזה רחוק מלהיות נכון. כל הדיבורים האלה על שלג מרגשים אותי, ואני יושב ומחכה, ומנסה לתכנן תוכניות איך אני אספיק כמה שיותר שלג לפני שיתחיל הקיץ. יותר מזה - הסתובבתי אתמול בלילה בחוץ, והשמיים המעוננים מילאו אותי בשמחה ובעזוז. הלכתי לי הביתה עם שיר בלב, וחיוך ענקי ברגע שהרגשתי טיפות גשם על המעיל. יש כאלה שיחשבו אותי ללא נורמלי.

אני זוכרת איך כולם ברחו בגשם
ורק היא עמדה בדרך ברגליים יחפות
בבגד ספוג מטר ובנשימה נרגשת
לוגמת מים כמו ברושים ורקפות
חיוך של קיץ שנקרע מקיר בית הקולנוע
התעופף וחג מעל ראשה כמו עפיפון צולל
ואז היא צחקה פרשה זרועותיה
וכך עמדה בגשם הנופל
כל האנשים בחלונות
התבוננו בחיזיון המקומי
תמיד היא משתגעת
עד שהיא נרגעת
בגשם

אז ככה, ירושלמים, באמצע השבוע צפוי שלג, שלג מהסוג הטוב, כזה שנתפס. התחזיות מדברות על בין 10 ל-40 סנטימטרים. עוד לא בוסטון, אבל זה בהחלט סביר בהתחשב ביובש של השנה האחרונה. בתוכנית - לא להגיע לתל אביב ולא לראות את עיניים בגלל שאני לא יכול להיות בטוח שיהיה לי איך לחזור לעיר אחר כך, וכמובן להתגלץ'; בשלג, ללכת לטיולים לראות דברים יפים בלבן, וכמובן, כמו בשנה שעברה, לעבוד משמרת לילה בזמן השלג. צריך לזכור להביא גרביים להחלפה, ואולי אפילו איזה זוג מכנסיים, כדי לא לשבת בגטקעס.

מחר, אללה בוקר, אני מתייצב בועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת ישראל. על הפרק - דיון על הצעת תיקון לחוק יסוד: ירושלים, שתיתן סמכות לראש העירייה למנוע תהלוכות ומצעדים על בסיס פגיעה ברגשות הציבור, ברגשות הדתיים או בסדר הציבורי. נחשו למה מכוונים?

נכון ילדים וילדות! למצעד הגאווה והסובלנות שאמור להערך בחודש יוני הבעל"ט מעתה ועד עולם! אך סמכו על הגזר, ילדים, שהוא ילך להראות את שאט נפשו מאותה הצעת חוק ארורה (ופרטית) של ח"כים מש"ס וממפד"ל. אני אתייצב שם, בלבוש מחוייט ומסודר כדי להשמיע את קולי, אם יתנו לי. צפו במהדורת החדשות.

אני מאמין שזה אחד העדכונים הקצרים. בהזדמנות אני אכתוב עוד.

שיהיה לכם קר בחוץ וחם בפנים,

גזר.

באופן לא ברור, אני במצברוח חורף. זה קורה לפעמים, גם בקיץ כמובן, וכיאה לי, אני כל כך איטי שזה מגיע דווקא אחרי שנגמר הקור המקפיא והשמש ה"שקרנית", בערבו של יום די שמשי ונעים פה בבירת הנצח של.

אני אפילו לא יכול לשים אצבע על משהו אחד ספציפי שיכול לגרום לי לדאונר כזה. אולי זה משהו כלל עולמי כזה, כמו בפעם הקודמת שהייתי במצב כזה. למרות שהפעם הקודמת הייתה הרבה יותר קונקרטית, כי חזרתי מ"חופשה" במילואים, וכל צרות העולם נפלו עלי.

אז היום זה סתם דאונר קטן, שפשוט יעבור עם הזמן. אולי אם אני אפרוט את זה לסיבות קטנות הכל יראה יותר טוב.

היום הודיעו רשמית, שאחרי 89 ימי שביתה, שהם כמעט סמסטר שלם (פחות שבוע באוניברסיטה העברית), אנחנו חוזרים ללימודים. מה שזה אומר בעצם, שאחרי סמסטר שלם, כביכול (עשיתי שני קורסים) אני מתחיל שוב את הסמסטר, שיגמר בפסח, ואז תתחיל תקופת בחינות, וסמסטר נוסף עד אמצע הקיץ, עם בחינות בספטמבר. שזה מהמם.

מצד אחד, זה מבאס את התחת. מצד שני, הסתכלתי היום על פירוט הקורסים שכבר עשיתי, ונראה שיש מצב, בהנחה שיאשרו לי את תכנית הלימודים ואני אמצא עוד קורס וקצת לקחת, שאני אסיים את התואר כבר השנה, בשלוש שנים ולא בארבע כמו שחשבתי, ואוכל למצוא עבודה אמיתית שמעניינת אותי, כי בתכל';ס, נמאס לי כבר לעבוד בעבודות מזדמנות (וגם עבודה של 5,000 ש"ח לחודש זאת עדיין עבודה מזדמנת. אני רוצה 5 ספרות לפחות!).

אני תוהה ביני לבין עצמי, אם הפתרון נמצא לבסוף, למה היו צריכים למשוך את זה במשך שלושה חודשים. איפה הייתה אגודת הסטודנטים הנפלאה שלנו, איפה היו המרצים שבשנה שעברה המשיכו ללמד בזמן שביתת הסטודנטים, איפה היה ראש הממשלה (רמז - עסוק בלהתחמק מוינוגרד).

אני קצת מסתובב מסביב לזנב של עצמי בנוגע לכספים. עוד לא שילמתי שכר לימוד להשנה, וכנראה שנצטרך למצוא לזה פתרון כלשהו. אני בטוח שבסופו של דבר אני אסתדר, אבל זה קצת מתסכל שאני תמיד מכסה אחרי עצמי ולא מצליח לצאת מזה.

לא ראיתי את עיניים כמו שצריך כבר שבועיים בערך. הוא היה אמור לבוא אתמול ללילה, אבל הוא היה עייף וחולה ונסע לנוח אצל ההורים שלו. בשבועות האחרונים הוא עסוק בצבא, ואפילו לדבר בטלפון אנחנו לא מספיקים. לפחות ביום שלישי האחרון ';הברזנו'; מהאירוע הקבוע והלכנו לבלות קצת זמן איכות (היה איכותי בהחלט).

הספקתי גם לריב עם אמא שלי, וסוג של להשלים. היא התעצבנה שאני לא נחמד למשפחה, ואני ניסיתי להסביר לה שיש לי הרבה דברים על הראש, ושאני שוכח דברים גם ככה, אז במצבי הנוכחי אין פלא שלא זכרתי את היומולדת של האחיינית שלי. היא כמובן שולפת את קלף ה';אתה מעליב את אחותך';, רק שנראה שאחותי לא מודעת לקלף הזה כי כשדיברתי איתה הערב היא לא נשמעה נעלבת (סתם קרועה מעייפות).

טוב, זה היה פוסט מרמור. אחושלוקי מרמור.

השותף חזר הביתה עם אוכל של אמא, אני אוכל קצת, אתחבר לבקבוק טופי וודקה האהוב שלי, ואלך לישון כדי לקום מחר בבוקר לנסוע להורים, חזרה לירושלים וחזרה לת"א, לקצת זמן עיניים.

עזבו, אני פשוט לא מצחיק.

עדכון בוקר: המצב הרבה יותר טוב אחרי שירדתי אתמול על חצי בקבוק טופי וודקה וישבתי עם השותף שלי לראות קצת שטויות בטלוויזיה. לא שיש לי כוח לעשות את הנסיעות האלה עכשיו, אבל אין הרבה ברירה.

מחר מתחיל סמסטר א'1. בעסה - אני הייתי בא'2.

זה השבוע האחרון של הסמסטר. נגיד שהיה סמסטר בכלל. נגיד שגם לשני הקורסים שכן התקיימו הגעתי באופן סדיר. נגיד שקוראים לי ג';ורג'; בוש וברחתי מהמטוס הנשיאותי כי כל כך אהבתי את ירושלים.

היום כבר לא יכולתי להבריז. הברזתי מכל כך הרבה שיעורים שליד השם שלי ברשימת הנוכחות יש סימני שאלה. אז כמובן שלא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה (הלכתי לישון בסביבות 4.30) ונאלצתי לקחת מונית ב-30 ש"ח (לפחות רק 30, חשבתי שזה יהיה יותר).

זה בהחלט סיום מרענן לסופשבוע (שלא לדבר על זה שמפה אני עף לעבודה, חוזר בלילה, קם בבוקר מוקדם מוקדם, נוסע חזרה לעבודה, עובד עד 12, וחוזר ללימודים, אבל אני לא מקטר, זה לא באופי';שלי).

אני חושב שהסופשבוע היה במגמת התקדמות כללית. לא יודע למה, הוא היה די מוצלח למרות הטרטורים שהיו בסופשבוע, על קו מרכז-ירושלים. זה התחיל ביום חמישי בבוקר, כשחזרתי ממשמרת לילה מעיקה ועמוסה. מכירים את זה שמרוב שיש דברים לעשות, לא מספיקים לעשות כלום כי לא יודעים מאיפה להתחיל? אז ככה.

ואז חזרתי הביתה, במטרה לנוח קצת ואז לנסוע להורים, לפגוש את אמא, לקחת את האוטו שלה, לנסוע לתל אביב ליום העיון החודשי של חוש"ן ולחזור לירושלים.

אז חזרתי הביתה, ועשיתי כמה דברים קטנים עד שיהיה לי כוח לקחת אוטובוס למרכזית ולהורים כמו למשל לגהץ, לסדר קצת, לנקות קצת כלים, אתם יודעים, דברים קטנים ובכלל לא נוירוטיים שנוהגים לעשות כשעייפים. ואז נשכבתי לנוח שעה, כדי לא להירדם באוטובוס בצורה כזאת שתגרום לי למצוא את עצמי בקצה השני של המדינה כי לא קמתי בזמן לתחנה. נו מילא, אז ישנתי שלוש שעות במקום. וכשקמתי הרחובות כבר היו חסומים שוב בגלל בוש, אז לקחתי מונית למרכזית, שכמובן לא הצליחה להגיע כמו שצריך ועשתה עיקוף שהכפיל לי את המחיר. מילא. לפחות תפסתי את האוטובוס, נרדמתי בו וקמתי ממש לפני התחנה שלי.

ואז בריצה קלה, לקחת את האוטו, לנסוע לתל אביב, לבקר את עיניים בבסיס (יא וואראדי איזה משרד יש לו שם... ואיזה שולחן... יש לי כבר תוכניות עליו). משם, לרוץ לעיריית ת"א, לכנס, למצוא כמובן חניה באיזור (מצאתי, בחינם!), לקנות לחם, לעשות מינגלינג, לשמוע דיון על ההלכה והומוסקסואליות, לסביות, וטרנסיות, לראות את הסרט "ואהבת" (סרט גמר של הבי"ס הדתי לקולנוע בירושלים, על הומו דתי וההתמודדות שלו, מומלץ בהחלט), לנגב דמעה, לתפוס סושי (פעם שניה השבוע) עם הטרמפיסטים שלי, לקחת את השותף מאיפה שהוא היה בת"א, ולטוס הביתה, כי בבוקר צריך לקום לעבודה, ולמצוא את הדרך לשם מבלי להתקע במחסומי משטרה בגלל הביקור של בוש...

בסופו של דבר מצאתי את דרכי לעבודה במהירות הבזק, דרך רחובות קטנים ועלומים, עבדתי, השתעשעתי ונסעתי הביתה. מנוחה קלה, והופ! להורים. התפללתי כל הדרך שאני לא אעשה תאונה. לא עשיתי תאונה. אתם רואים. אני פה. מצטער.

המשך יום שישי עבר על מי מנוחות (ארוחת יום שישי אצל אחותי, שאז התברר לי שבת הדודה הקצת-קוקו שלי ילדה. היא גרושה, והילד הוא מהחבר שלה, והם לא גרים ביחד. בקיצור, אני הפכתי להיות הנורמטיבי יותר מבין הנכדים). מה שלא ציפיתי לו זאת הפגישה המחודשת והמיוחדת של כל החבר';ה. רצה הגורל וכולנו כמעט היינו אצל הורינו (מי שגר מחוץ לעיר, כמובן) באותו יום שישי והחלטנו להיפגש. איפה ניפגש, אם לא במסעדה/דיינר/ערסיאדה/רפת שבה היינו יושבים עוד בתיכון? אז כך מצאתי את עצמי יושב עם חברה שלא ראיתי מזמן (שאסרה עלי לעשן לידה, קרצה, וגרמה לי להבין שאני אהיה דוד-חבר בעוד קצת פחות מתשעה חודשים, ואסרה עלי לספר, אז אל תספרו), עם כל שאר החבר';ה ועם... רועי 1.0. בניגוד לבדרך כלל, אפילו החלפנו שלוש וחצי מילים במסגרת השיחה (הבנזונה שוב נראה טוב, הוא קיצץ את הזקן המטופש הזה שהוא מתעקש לגדל כל פעם). לא יכולתי שלא לחשוב מה היו פשר המבטים שלו לעברי, שלראשונה זה הרבה זמן היו ממש מכוונים אלי ולא לאוויר כשהוא מדבר איתי. אבל גם התקרית הזאת חלפה בשלום, עד הפעם הבאה שניפגש...

בדרך חזרה, הסעתי את ההריונית, ובשיחה אודות סקס הומואי, היא אמרה לי את המשפט הכי משעשע שאמרו לי לאחרונה: "גזר, כל כך מתאים לך להיות הומו ולא לאהוב שמזיינים אותך בתחת. אתה כזה מפונק!".

יום שבת היה האירוע הגדול - הופעה של חברים שלי באולם אמיתי ורציני בת"א. זאת הפעם השלישית השנה שהמופע הזה רץ, ואני מנהל את ההופעה, כלומר, דואג לזמנים, שהכל ירוץ, לתת את הסימנים לסאונד (התאורן לא צריך אותי, הוא מצויין גם לבד), לדאוג שהכל עובד ומתקתק וכו';. היה מצויין, למי ששאל.

בעוד שבועיים אני מוזמן למסיבת הולדת בת לזוג חברים הומואים של אחותי. הם עשו ילדה עם עוד בחורה לסבית, ואנחנו מוזמנים לבריתה. אנחנו - עיניים ואני. זאת תהיה הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לאירוע "של גדולים" ביחד, והפעם הראשונה שאני מפגיש את אחותי עם איזשהו בן זוג. גם ההורים שלי אמורים היו להיות שם, אבל הם יפסידו את זה בגלל התחייבויות קודמות. עיניים מצידו עשה קצת קולות של שטיח ואמר שהוא לא בטוח אם הוא מסוגל להתמודד עם אמא שלי כל כך מהר, עם הפרצופים שהיא עלולה לעשות לו או עם השתיקה המביכה. אני כמובן לא מוותר כל כך בקלות. אבל נראה, יש עוד שבועיים.

אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון. אני עובד מחר בבוקר, שוב, ואני אצטרך לגרד את עצמי מהמיטה בכוח בקור הזה. אני פוחד להתעטש ולהוציא למישהו עין. או יותר גרוע - לגמור ולעשות את זה...

שיהיה לכולנו שבוע טוב, ושאם כבר כל כך קפוא פה, שלפחות ירד שלג!

גזר