חיים של בחור אחד

קודם כל, למי שלא שם לב, הרווחתי לעצמי מנוי פרו. העניין בישראבלוג עכשיו הוא, שכולם יקבלו בסוף מנויי פרו. זה מתחיל כמו בג'ימייל, בחבר מביא חבר, ובסופו של דבר כולם יקבלו את המנוי הזה. אז אני קיבלתי אחד מי"ג, שלשם האנונימיות שלי אני לא אקשר לבלוג שלו, ואיתו הסליחה. בכל מקרה יש לו מספיק רייטינג!

סיומה של משמרת לילה, מוצ"ש. אין טיפת עבודה, ואני העסקתי את עצמי בלנסות למצוא איזה שיר אני אבצע בהופעה של יום שני הקרוב. עכשיו אני קולט פתאום שלא כתבתי על זה כלום פה - אבל לפני כמעט חודש, הבר היחיד של הקהילה הגאה בירושלים נסגר לבלי שוב. הוא נסגר בין השאר בגלל סיבות כלכליות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויושבות כל הערב על בקבוק קולה, ולא בצורה המילולית), סיבות אנושיות (הומואיות רעות כמוני שמגיעות ויורדות כל הערב על בקבוק וויסקי ועושות רעש), וסכסוכים בין השותפים, בעלי המקום. קשה לומר שזה היה לי קל. סאגת ערבי הפרידה הייתה עצובה מאוד, אבל מצד שני, אפשר להמשיך הלאה. Show Must Go On. אז בערב הסגירה הופעתי, כי לא יכולתי בלי הופעת פרידה אחרונה, דמעתי על הבמה (אין תמונות, למה ציפיתם?) כששרנו ביחד שיר פרידה, ונשארתי עד הרגע האחרון, כשזה רק אני, השותף שלי, סימן תמיהה ובן זוגו (שהוא אחד הבעלים, וגם חבר יקר לי עד מאוד), י"ג מהפסקה הפותחת, ועוד איש אחד, שזה לא שהוא לא חשוב בפני עצמו, אבל לבלוג הזה הוא לא באמת חשוב. עמדנו והזלגנו עוד דמעות, כשהשותף ואני עומדים ועושים תזמורת-בצורת על השיר 'לקום מחר בבוקר'.

קמתי למחרת בבוקר, אבל שיר חדש בלב זה לא היה. זה היה בעיקר עיניים צורבות, והגררות איומה לביה"ח הדסה עין-כרם כדי לצפות בפעילות של חוש"ן. מאז הספקתי לבנות את הסיפור האישי שלי, שאולי אכתוב אותו פה בפוסט הבא, רק כדי שיהיה לי תיעוד של 20 דקות סיפור על החיים שלי. אני הולך לעוד שתי צפיות, כדי להיות מסוגל להעביר את ההרצאה בחטיבת הביניים שבה למדתי, מול המורות שם. תחשבו מה זה, לעמוד מול המורות שלכם מהחטיבה, שהכירו אתכם בתור ילד קטן, רזה, חנון ושמין זה ממנו והלאה, לבחור, אהמ, נאה למדי, שמדבר באופן גלוי על מין, ואין לו שום בעיה עם עצמו. סוג של נצחון. שבירה מוחלטת של הציר האחרון שנשאר אולי בארון המזורגג.

אני מקווה שהמורה להתעמלות לא יכעס כשהוא יגלה מה הייתי עושה בשירותים כשהייתי מבריז לו מהשיעור...

את כל הסופשבוע האחרון ביליתי עם עיניים שלי. מכיוון שהוא בצבא () וגר במרכז (לבד, הוא שוכר דירה, ההורים שלו גרים רחוק רחוק) ואני עובד וגר בירושלים, אנחנו לא יכולים להיפגש כל כך בקלות באמצע השבוע, וכשאנחנו כבר נפגשים, אנחנו קמים מוקדם. אז החלטתי שאנחנו עושים צימר, אבל בזול. הוא יבוא אלי, ואנחנו פשוט לא נעשה כלום שאנחנו לא חייבים. בסופו של דבר, לא ממש יצאנו מהבית, או עזבנו אחד את השני ליותר מדי זמן. הוא הגיע אלי ביום חמישי בערב, ואני בדיוק סיימתי להבריק את החדר שלי, שהיה חורבה מבולגנת והפך להיות חדר גדול, יפה, חמים וביתי, עם מצעים חדשים מפליז (זה נעים, אין לכם מושג). אפילו שמתי פרח על המיטה כשהוא הגיע, כמה קיטשי ורומנטי.

אכן לא ממש יצאנו מהבית, מלבד ללכת לשוק ביום שישי בבוקר (צהריים, בעצם, הגענו ממש בסגירה, לפני שבת), כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב שהבטחתי לבשל לו בערב. לארוחה הוזמנו גם סימן-תמיהה ובן זוגו, וזאת בעצם הארוחה הרצינית הראשונה שאני מבשל מזה זמן מה, ארוך למדי ויותר מדי. במעונות שנאתי לבשל, ובדירה הקודמת בכלל, עם המטבח המטונף והצפוף. אז אחרי שהברקתי וקירצפתי במשך 4 שעות את הכיריים והתנור שקיבלנו בירושה מאחיה של בעלת הבית, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנצל אותם. ועל מי אם לא על עיניים שלי?

אז מה הגשנו? למנה ראשונה היה לחם תירס (קניתי תבנית סיליקון, זה גאוני) וסלט ירקות פושט אבל טעים, בתוספת אבוקדו. יאמי ובריא. למנה עיקרית הכנתי חזה עוף בצ'ילי מתוק, רימונים ושום, ובצד אורז בר עם תערובת מיוחדת לאורז שקניתי בחנות תבלינים, עם כל מיני אגוזות נחמדים כאלה, בשדרוג של צימוקי חמוציות שהיו לי בבית, ופירה תפוחי אדמה עם שבבי בצל. לקינוח הכנתי קרם ברולה, כולל השריפה של הלמעלה. היה משובח להפליא. מעורר תאבון. אחרי שהם הלכו, ונשארנו לבדנו (השותף לא היה בבית) עם הכלים, הספקנו להתגפף על הספה ולהרגיש את רעידת האדמה השניה, ולראות סרט טיפשי, כשקיבלתי טלפון שיש עוד חבורה בדרך אלינו. אז הגיעו עוד אורחים. בסופו של דבר, השותף גם חזר, וישבנו עד בערך 5 בבוקר.

כשקרסנו למיטה עיניים אמר לי שהוא שמח שזה רציני, ושזה לא היה עניין של שבועיים. כי אנחנו חוגגים חודש. ממש היום. הסברתי לו שבחיים לא הייתי מבזבז אותו על עניין של שבועיים. חבל עליו.

בחודש הזה גם הבנתי שכנראה שמה שהיה לי עם הדוקטור היה לא נכון. אני לא אומר שלא אהבתי אותו. הוא היה לי מאוד חשוב, והוא בנאדם נפלא. אבל היה חסר שם אלמנט מאוד חשוב, וזאת משיכה. כי בלי משיכה, אנחנו סתם חברים טובים. וגם אם הייתה משיכה, היה בינינו כנראה שוני מיני כל כך גדול, שזה פשוט לא היה זה. וכשהוא יסיים עם הספייס שהוא רוצה לקחת (אני מניח שלא קל לו לראות פתאום שאני 'תפוס', כמו שלי לא היה קל אם הייתי רואה אותו דבר) אני אשמח שנחזור להיות בקשר, כחברים טובים. כי כאמור, הוא איש מקסים, ואני לא מצטער לרגע על חצי השנה איתו.

סיפרתי לכם כבר שפיטרו אצלנו מלא אנשים. המצב חרא. כל משמרת הופכת להיות קשה יותר מקודמתה, יש לנו יותר עומס, ובעיקר, מצפים שנספיק אותו דבר כמו שהספקנו כשהיינו פי שניים. אבל להתפטר עכשיו יהיה מטורף, ומרושע כלפי מי שפיטרו בגלל שאני אמרתי שאני נשאר.

אני לא יודע מי מכם זוכר שסיפרתי פה על 'הדרמטית'. אבל היא הוצאה סופית מחיינו הקולקטיבית. היא נתפסה בשקר מאוד גדול, שמועה שהיא הפיצה לגבי חבר קרוב שלי, שגילוייה גרם לדומינו היסטרי שדי מוטט את כל מה שהיא בנתה עליו. כל מיני שקרים קטנים וגדולים אחרים נחשפו, ולאנשים נמאס ממנה סופית. היא נשלחה לבידוד בינתיים, כשאין מישהו שבאמת מתקרב אליה, ואם כן, זה רק בשביל לעקוץ ולדקור. ומכיוון שכל האנשים עכשיו מאווררים את הרוע שלהם ואת הטינה שלהם כלפיה, אני גם שומע כל מיני סיפורים שהיא סיפרה עלי, וכל מיני דעות שלה לגבי. אני מוכן לסבול הרבה מאוד דברים, אבל לא שקרנים או אנשים צבועים. ברגע שאני תופס מישהו ששיקר לי במשהו וגרם לי לחוש כלפיו אמפתיה בגלל זה, מבחינתי הוא היסטוריה. קרה בעבר, ואני חושש שיקרה שוב בעתיד. אני מניח, שבדומה לנצרות, הדרך הכי טובה היא להתוודות. אולי אם יהיה הסבר הגיוני, אני אוכל לסלוח. אבל אם אני אגלה את זה לבד - איך אמרו ב'קיל ביל'? - הנקמה טובה יותר כשהיא מוגשת קרה.

אני מסיים לעבוד עוד מעט, אתפוס עם הבחור שעובד איתי במשמרת הזאת טרמפ למקום שבו יש אוטובוסים ישירים הביתה גם בבוקר (בניגוד ל, נגיד, פה), אקרוס למיטה לכמה שעות, ואקום ללימודים. יש לי דבר אחד להגיד לכם על כל הדבר הזה - בעעעעעע.

שיהיה תחילת חורף נעים,

גזר

קודם כל, יש לי וידוי. התמכרתי לפייסבוק. אני מבלה יותר מדי זמן פנוי בריפרוש הדף הראשי, או במעבר בין הפרופיל לבין העמוד עם העדכונים מחברים. ברגעי שעמום אני עובר על רשימות חברים של החברים שלי ומחפש את מי אני מכיר, או מקליד שמות מן העבר. בינתיים אני עומד על קרוב ל-500 חברים. הבעיה היא שחלק מהם פורשים. זה מאוד מעציב אותי שהם נכנעים לתכתיבים חברתיים ומצמצמים לי את הרשימה.

הפייסבוק הזה גם מחייב אותי להגדיר את עצמי שוב ושוב. במקום לשלוח פתק עם הצעת חברות, שלחתי לעיניים בקשה להיות הבנזוג שלי בפייסבוק. האמת, שזה הולך בשלבים. קודם כל הסרתי את הרישום 'רווק' מהפרופיל שלי. כמה שעות אחרי זה, כשכל העולם כבר קיבל הודעה על זה, קיבלתי סמס מהדוקטור שמאחל לי מזל טוב על זה. כמה נחמד מצידו. הוא גם שאל אם זה מישהו שהוא מכיר וכשהוא גילה שכן, ומי זה, הוא לא ממש המשיך לסמס לי. מילא.

אבל ביום חמישי בלילה כבר שיניתי את הסטטוס ל'מערכת יחסים', כולל השם שלו. וזה, זה נורא רשמי כזה. ואנשים נורא מתפלאים. מקווה שלא עשיתי את זה מהר מדי. אבל זה מרגיש לי נכון. אני מחזיק אצבעות. ביום חמישי הקרוב הוא יגיע לבלות איתי סופשבוע שלם, שבמהלכו אנחנו נהיה עסוקים בעיקר בלהיות ביחד ולא לעשות כלום. זתומרת, כמעט כלום.

ביום שלישי האחרון שכבנו 'על אמת' בפעם הראשונה, מיד כשהוא חזר מחו"ל. נורא רציתי, אבל אפילו לא העלתי על דעתי ללחוץ עליו. הוא יזם את זה מעצמו, ואני שמעתי צלצולי פעמונים. כמה קיטשי מצידי. כמה שאני אוהב פעמים ראשונות. מין חיבור לא ברור כזה. זה הרבה יותר טוב מסטוץ. ואני לא יכול לחכות עד שאני אראה אותו, כנראה מחר בערב, ואנשק את השפתיים היפות יפות שלו.

אבל די, די לקיטש. בימים האחרונים המוח שלי קלט כמויות עצומות של אדים של מסיר שומנים - חיברו לנו את הכיריים, ואני הייתי צריך להסיר מהן כ-8 שנים של שומן שרוף, וכמובן גם מהתנור, שלא טמן ידו בצלחת. אחרי שעות של קירצופים אני יכול להגיד בוודאות שהמטבח ערוך ומוכן לארוחת הערב שאני רוצה לבשל לעיניים בסופשבוע.

הייתי ביום שישי בחנוכת בית של חברה מהתיכון. היא עברה לגור עם חבר שלה והם חולקים דירה חמודה בישוב לא רחוק מכאן. וכמובן שרועי 1.0 היה שם. אחרי המייל ההוא הסכמנו שאנחנו יכולים להיות בוגרים מספיק ולהגיד שלום אחד לשני, וזה בערך מה שהיה. אמרנו שלום ובזאת נגמרה השיחה. הרגשתי תלוש שם לחלוטין, אבל שמחתי לראות שהוד-ארונותו נראה כמו סמרטוט רצפה. עם זקן לא מסודר, פנים עייפות, בגדים מהוהים (טוב, זה היה תמיד), בקיצור, כל ניסיון להיות הכי לא-הומו-קלאסי שהוא יכול. וזה אחלה, שיהיה בהצלחה.

בנוסף, חברות של בעלת הבית מהתיכון התלחששו על איזו שמועה שאני הומו. וואו. אני. הומו. איזו הפתעה. זה רק רשום כחול על גבי פייסבוק, עם תמונות שלי בעיתון ועם זה שפגשתי כבר את כל העולם ואישתו בכל מיני אירועים. משעשע שהן רואות בזה עדיין שמועה.

כאמור, הייתי בסמינר של חוש"ן לפני שבועיים. למי שלא מכיר את חוש"ן, מדובר על ארגון ששם לו למטרה לשנות את היחס של החברה לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, בי וטרנס). הולכים לתיכונים וכל מיני ארגונים אחרים שעוסקים בבני נוער וחיילים (בסיסי הדרכה של צה"ל, סטודנטים במקצועות הטיפול כמו סיעוד ועבודה סוציאלית וכו'). הסמינר הזה בעצם שבר את הציר האחרון שהיה בארון הבלתי נראה שלי. אני רוצה שידעו. אני רוצה שידעו שזה מי שאני, שטוב לי עם זה, שכולם יכולים לקפוץ לי, ואם למישהו יש בעיה איתי, הוא מוזמן להגיד לי את זה ולראות את תגובתי המלומדת. אחת מהתוצאות הן, שאני אמור להגיע להרצאה כזאת, בתור צופה, מול צוות המורות שלי מחטיבת הביניים. אני מקווה שהעניין אכן אושר, ואני אוכל להגיע, כי זה חשוב לי בהתמודדות.

וכתוצאה מכך, אמא שלי היום החליטה להביא לי בהפוכה. בשעה 6.30 בבוקר, כשאני מסיים משמרת לילה ארוכה להפליא, היא מתחברת למסנג'ר באקט מופרע (אני מזכיר, שבת, שש ושלושים בבוקר). זה התחיל משיחה על זה שאני נורא אשמח אם היא תספר לסבתא שלי, במיוחד אם היא טוענת שהיא כבר מבינה לבד. אני באמת נורא אשמח שסבתא שלי תדע, כי היא חשובה לי. מפה לשם היא צחקה על זה שזה הרג כבר אמא של חבר של אחותי (לא, אהבלים, לא באמת, לסרטן שלה לא היה קשר לבן ההומו שלה). זאת ההתחלה העדינה.

ואז אמרתי לה שאני אגיע אליהם באמצע השבוע כי אני גם ככה נוסע לאיזור, ואני אבוא לסדר את מה שהיא ביקשה בחדר הישן שלי, רק שאני לא אוכל להחליף את המשמרת כי אני ממלא חור בין משמרות. התגובה שלה הייתה, לא פחות ולא יותר...

יש חור? תדחוף משהו.

אמא שלי, מולידתי, בשר מבשרי, הרימה לי כאילו היא אחרונת האוחצ'ות. השם ישמור. אוטוטו היא מארגנת מצעד גאווה.

הזמן הגיע ללכת לישון. טבחתי בכמה אנשים הערב, וזה נורא מעייף. ומחר יש שיעור, שלאחריו אני נוסע למרכז לפגוש את עיניים ולפגישה של חוש"ן לגבי הסיפור האישי שלי, כשביום שני בבוקר, מוקדם, אני צריך להיות בעבודה. במילה אחת - בעעעעעעע.

שיהיה לכולכם שבוע נפלא, מחוסר ארונות, שקרים וסודות אפלים,

גזר.

אני לא יודע מה גרם לי לא לכתוב פה כל כך הרבה זמן - אני חושב שמדובר בחודשיים לפחות. יכול להיות שבגלל שהחיים שלי התנהלו על מי מנוחות, לא באמת היה מעניין מספיק בשביל שאני אלאה אתכם בתיאורים נפלאים על החיים המקסימים מסוכר שלי. אישית, אם הייתי נאלץ לקרוא פוסט אחרי פוסט של 'יו-כמה-טוב-לי-אני-כל-כך-מאושר', סביר להניח שהייתי נוטל את החוק לידי ויורה לכותב בראש המאושר שלו.

כבר כתבתי גרסא לפוסט הזה, אני חושב שזה היה כשהייתי באיזו משמרת לילה משמימה בעבודה, וקיבלתי תגובה של _ג_ היקרה ששאלה אם אני בחיים. אז כתבתי פוסט ארוך ארוך, ואז האתר המחורבן קרס והפוסט הלך לאבדון. אז לקח לי זמן, ובעיקר שעמום של משמרת בוקר כשאין אף אחד מסביבי ואני במחשב כל כך רחוק שאפילו אם הם רוצים לראות מה אני עושה, יהיה להם קשה, והנה אני כותב את הפוסט.

אז קודם כל, בקשה מכל אלה שקוראים פה ומכירים אותי מחיי האמיתיים - אני מבקש, או מתחנן, לא לקבל טלפונים / מיילים / סמסים / הודעות מסנג'ר / הודעות בג'יטוק ששואלות מה קרה, אם הכל בסדר, או שאם אני רוצה לדבר על זה אז אני מוזמן. אני יודע שאני מוזמן ואני מודה לכם על זה, ואם לא השתמשתי באופציה הזאת, כנראה שאין צורך.

אבל למה שאני לא אהיה בסדר? האמת שאין שום סיבה. יש כאלה שיגידו שבגלל שאני והדוקטור נפרדנו אני אמור להיות לא בסדר. אבל אני בסדר. זה קרה לפני שבועיים, ואני בסדר. האמת, שהייתי בסדר באותו ערב. ידעתי שזה הולך להגיע, הרגשתי באינטואיציה הנשית שלי שיהיה בסדר, אבל מכיוון שאני לא אישה, הנחתי שאסור לי לסמוך על אינטואציות מתחזות. כבר בסופשבוע לפני זה הוא הבריז לי, והשאיר אותי לחכות לו בעבודה כשהוא היה אמור לאסוף אותי. הוא פשוט נרדם ולא התעורר בזמן בגלל שהוא היה עייף מהצבא (תזכורת - הוא סטודנט-עתודאי ועושה קורס קצינים כחלק ממסלול החובה שלו). גם ביום שבת לא נפגשנו בגלל סדר העדיפויות שלו, ובשבוע שאחרי זה, האחרון שלו בצבא לתקופה הקרובה, הייתי עסוק בלהיות עצבני עליו. הבנתי שמשהו קורה שם והוא לא בסדר.

ביום שישי לאחר מכן הוא הגיע לדירה החדשה שלי (פרטים בהמשך), ועוד מרחוק הבנתי שזה נגמר. נו מילא, כשהוא טורח להחזיר לי את הדובון הצבאי שהשאלתי לו (ולא החזיר לי את המעיל הנכון, ובזאת איבדתי את אחד ממעילי הטיולים השווים ביותר שהיו לי) מיד כשהוא מסיים את הקורס, כנראה שמשהו לא בסדר. אין הרבה מה לפרט בעניין, כי זה לא באמת מעניין. הנקודה התחתונה היא שהוא לא אוהב כמו שהוא חושב שצריך לאהוב, לא התגעגע כמו שצריך להתגעגע, ובאופן כללי, זה פשוט לא זה. שזה בערך מה שניסיתי להגיד לו כמה חודשים לפני זה, ולא ממש הצלחתי.

זה לא שאני לא אוהב אותו. אני לא חושב שאני אי פעם אפסיק לאהוב אותו. אבל זאת לא אהבה צורבת כזאת, אלא אהבה לבנאדם נפלא, שבזכותו הייתה לי חצי שנה נפלאה, שלימדה אותי כל כך הרבה. זה קלישאתי עד להקיא, אבל נכון. ובכלל, עכשיו אני יכול לשים סימון נחמד על 'מערכת יחסים רצינית', אם ישאלו אותי.

אחרי שסימסתי למספר אנשים מצומצם את ההתרחשות, וקיבלתי מספר טלפונים מודאגים ששואלים לשלומי (כן, הכל בסדר, אתה לא שומע? כן, אני בסדר, לא, אתה לא צריך לבוא מטיז אל-נבי כדי להיות איתי כי אתה לא הולך לקבל מזה סקס הלילה, אני בסדר, אני מושך באף כי אני מנוזל כבר שבועיים בגלל הסתיו, אני בסדר!). ואז חשבתי לעצמי על הריבאונד, על איזה לילה של הצ'טקמקות משובחת עם אחד מטובי בנינו, ובדיוק כשבאתי לבדוק אם הוא מחובר לאינטרנט, הוא התקשר. אות משמים! אמרתי. הוא היה במקום הקבוע שלי, עם... הבחור החדש שהוא יוצא איתו. והנה הלכה תוכנית ההצ'טקמקות המשובחת שלי. במקום זה הלכתי לפגוש אותו ואת הבחור הזה, ובלונדי בא לשעשע אותי.

בלונדי הופתע מאוד שבניגוד לפעם שעברה שבה נפרדתי ממישהו (אחרי שבוע וחצי, יש לציין), אני לוקח את זה בצורה יחסית קלילה, ולא שותה לשכרה ודופק את הראש על הבר. הוא אפילו התחיל לדאוג. יש לו מזל שהוא תפוס, אחרת הייתי מממש תוכניות זדוניות עליו.

בשבוע שלאחר מכן החלטתי 'להשלים פערים'. כאמור, מכיוון שהדוקטור היה עסוק בללמוד להיות קצין, לא ממש הספקנו להשתעשע בחודשים האחרונים, ואני, בתור זקנה בלה ומתפרקת עם ליבידו של טינאייג'ר, הייתי צריך לכסות על כל החודשים האלה. אז כיסיתי עליהם ביום ראשון בבית, ביום שני ליד המועדון, וביום שלישי במועדון בת"א... קצת התגעגעתי לזה. גם בתור אישה נשואה ומסורתית תמיד קיננה בתוכי השרמוטה הקטנה שרק רוצה לתפוס מישהו זר, לפרג'ע לו את הצורה וללכת מבלי לדעת את השם שלו.

עוד בזמן זוגיותי הפורחת עם הדוקטור התיידדתי עם בחור אחד, צעיר למדי (צריך למצוא לו כינוי, נקרא לו 'עיניים'). בחלוף זמן מה, כששנינו היינו תפוסים, אמרנו שאולי בקונסטלציה אחרת, של רווקות, היה יכול לקרות משהו. אבל מכיוון ששנינו היינו בזוגיות מלבלבת, לא היה סיכוי שיקרה משהו. הזוגיות שלו הייתה קצרה טווח, ואילו שלי נמשכה קצת יותר, אבל בסופו של דבר, נגמרה גם היא. הבחור הזה היה אחד הראשונים שקיבל את הדיווח על סיומה. מפה לשם, יצאנו. התנשקנו. וזהו בערך. ישנתי אצלו ולא קרה הרבה מעבר לזה. שנינו רוצים, אני רק רוצה לחכות עם זה קצת כדי להרגע קצת מהקשר הקודם ולא לקפוץ למשהו עם ראש מבולגן כדי לא לפגוע בו. חבל לי לבזבז בחור כזה על ריבאונד.

נפגשנו שוב ביום שלישי, שוב בת"א, בערב ששנינו מגיעים אליו פחות או יותר באופן קבוע. הייתה לי הרגשה לא נעימה כאילו כולם מסתכלים עלינו - אחרי הכל, מכירים את שנינו שם. מין הרגשה של 'לא היה לך חבר לא מזמן? אתה כבר סיימת להתאבל?'. אבל, כפי שאמרו חכמים ממני - כואב-לי-כוס. או אם לדייק - כואב-לי-כווווווווווווווווס. לא התמזמנו בהיסטריה, סתם ישבנו מחובקים ומדי פעם הגנבנו נשיקה. ושוב ישנו ביחד. ושוב לא באמת קרה הרבה. בשבוע הבא הוא נוסע מהעבודה לחו"ל לשבוע. הבעיה העיקרית היא שהעבודה שלו היא הצבא. הוא אפילו עדיין לא בקבע. מה השלב הבא, תיכוניסט?!

מקווה שאחרי שהוא יחזור אני אהיה יותר פנוי להתחיל משהו. אני ממש אוהב לישון כפיות...

עברתי דירה. מדובר בשדרוג היסטרי מהחורבה שגרתי בה קודם. דירה אמיתית, עם סלון, ומרפסות, בשכונה נעימה, פחות רועשת (אם כי אני עדיין לא גר בכפר), ועם שותף שהוא גם חבר וגם סוג של קולגה. אנחנו בדירה כבר חודש ועדיין לא סיימנו לסדר. אולי כדאי שנתאפס על זה...

יש לי סופשבוע עמוס - יש סמינר של חוש"ן שאני צריך לעבור כדי להתנדב שם. חוש"ן זה ארגון שמעביר הרצאות בבתי ספר וגופים שונים בנושא נטייה מינית. לוקחים גבר ואישה מגדריים (כלומר, הומו ולסבית, טרנס וביסקסואלית או כל שילוב אפשרי אחר) לכל הרצאה והם מספרים את הסיפור האישי שלהם ומשאירים זמן לשאלות. זה אומר שכל הסופשבוע אני אבלה באיזור המרכז, אצל ההורים שלי, ואהיה עסוק בקצת זיוני-שכל סטייל סמינרים של התנועה. בטוח יהיה משעשע. במיוחד כי מי שמעבירה אותו היא מישהי שהייתה איתי בצבא.

ובנימה אופטימית זו של בוקר נורא מוקדם, אאחל לכולכם סופשבוע נעים,

גזר.