חיים של בחור אחד

2007 לא הייתה כזאת גרועה. באמת. למעשה, מדובר באחת השנים המוצלחות שהיו לי מאז שהגחתי בצרחות היסטריות לאוויר העולם לפני 25 שנה (וכמה חודשים, אבל לא מדברים על זה).

אז הגיע הזמן לסכם לי, וכתוצאה מכך גם אתם צריכים לסבול מזה, מה לעשות?

אז הבה -

בתחום הרומנטי -

2 מערכות יחסים רציניות להפליא, אחת מהן ממשיכה עד 2008 לפחות.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש בסדר.

1 "מערכת יחסים" של שבוע שלם שנגמרה ממש רע.

5 שעות של בכי אחרי מערכת יחסים של שבוע שנגמרה רע.

5 שניות של דמיעה אחרי מערכת יחסים של חצי שנה שנגמרה פתאום.

אינספור דייטים לא מוצלחים, משני הכיוונים.

6 אנשים בסופשבוע אחד של התפרעות בביקור במרכז (שזה שיא חדש).

בתחום התעסוקתי -

191 משמרות בשנה האחרונה, כולל זאת.

191 פעמים ששמעתי מוזיקה איומה בעבודה.

1 מקום עבודה ששמרתי עליו למרות הנטייה שלי לנסות להתחדש כל פעם והרצון הבוער שלי לעוף משם כבר.

6 אנשים מהמחלקה שלי שפוטרו לפני חודשיים, שזה בדיוק שליש מהמחלקה.

7 שהוא הערך הגימטרי של מה ששמים עלינו רוב הזמן.

1 בוסית מקסימה.

בתחום הגאווה -

1 מצעד גאווה בירושלים.

0 פצועים / הרוגים / עצורים.

1 הרצאות בחוש"ן.

365 יציאות מהארון (לפחות).

10 מפגשים של תהל"ה (בערך).

4 שנים של פעילות של פאב גאה אחד שהגיעו לקיצן.

ובסתם תחומים -

2 ביקורים בדירה לפני שהחלטתי לקחת אותה.

1 מעבר דירה טראומטי וכבד.

1 מכונת כביסה חדשה.

3 נסיעות העברת עוד דברים מההורים לירושלים (והיד תמיד נטויה).

1 שותף חדש.

1,500 ש"ח ארנונה על הדירה הקודמת.

אינספור חברים מקסימים שהיו שם ב-2006 ויהיו שם גם ב-2008.

1 שבאופן מוחלט וסופי כבר לא תהיה שם, וטוב שכך.

3 פעמים של צבע בשיער.

500 ש"ח של קרמים נגד פגעי הזמן.

564 חברים בפייסבוק. התמכרות טוטאלית.

71 פוסטים - כולל זה.

ב-31.12.2006 ביליתי במסיבה בת"א, כשדקה לפני חצות ניגש אלי מישהו, התחיל איתי וסיימנו את הערב על חוף הים כשהוא מבצע בי מעשים מגונים ללא התנגדותי. בבוקר שאחרי הרהרתי לעצמי וחשבתי ';ובכן, אם ככה מתחילה השנה, היא חייבת להיות שנה טובה';. את הלילה של השנה החדשה, ה-31.12.2007, אני אבלה לצערי עם חברים, אבל בגפי, כי עיניים עושה קצין תורן. אז אני אשלח לו נשיקה גדולה גדולה באוויר.

שתהיה לכם שנה מצויינה ומשובחה,

גזר

ראיתם? עשיתי כותרת לרשימה! עכשיו אני רק צריך לא להיות בעבודה בשביל לעשות כותרת שגם תיראה מקצועית, ולעשות עוד כמה רשימות, והבלוג שלי יראה יותר טוב!

אני מתנצל. הגזמתי עם הכניסה לחדר המיטות, והתגובות שלכם האירו את עיניי. אני חושב שיש לזה קשר למתקפה ההורמונלית של החודשיים האחרונים בשילוב עם השעה המאוחרת. בכל מקרה, הקטע נערך.

אני חושב שמאז שאני ועיניים ביחד, שנינו רק אוכלים. ואני לא מתכוון ל'אוכלים בתחת'. גם, אבל לא רק. כי זה, עם כל הכבוד, לא משביע. את הקיבה, לפחות.

יש לנו (לי) מין מסורת כזאת, שבוצעה זו הפעם השלישית בסופשבוע הזה. הוא מגיע אלי לשלושה ימים מלאים פעם בשבועיים, וביום שישי אני מבשל לנו ארוחת ערב, ומזמין כמה חברים.

כמובן, שמספר שעות לאחר מכן אני מתחרט על כל העניין, כששני הכיורים בבית מלאים בכלים ואני עומד ומקרצף אותם למוות, כשהשותף שלי מתעקש לעזור למרות שהוא היה אצל ההורים שלו בארוחת ערב. הפעם השניה שאני מתחרט על זה היא כשאני מנסה לטפס על בן זוגי היקר באמצע הלילה וכל מה שאני מצליח להזיז זה את היד. שזה נחמד, אבל לפעמים אנחנו רוצים קצת יותר מזה.

הפעם השלישית שאני מתחרט על זה היא ממש עכשיו, אחרי שטחנתי את השאריות בעבודה, והאוכל ממלא כל חלקה טובה במערכת העיכול שלי, איפשהו מאמצע הושט ועד למורד המעי.

אבל לשאלתכם - כן, האוכל היה מצויין, כהרגלי. היום בבוקר (צהריים, על מי אני עובד, קמתי ב-3), חיסלתי כמעט לבדי חצי פאי שוקולד שהכנתי אתמול.

עיניים הזה שלי, כמה שהוא מקסים. אין לי מילים לתאר כמה הוא מקסים וחכם וכמה נעים לי איתו וכל הבילשוטים האלה. אני גם לא אעשה את זה, כי זה נהיה משעמם להחריד, ובטנם הרכה של קוראי כבר לא תעמוד בזה. למעשה, יותר סביר שבטנם הרכה של קוראי תעמוד בהצלחה יתרה כשאגיד לכם שהסקס מעולה, ורק נעשה טוב מפעם לפעם.

ביליתי עם הדוקטור חצי שנה מחיי. אחרי שעברתי עשרות, או בעצם, מאות מגעים מיניים (זאת לא התרברבות לשווא, זאת עובדה קיימת, לשמחתי ולצערי), הייתם מצפים שאני אבין שהכימיה המינית, שזה דבר חי וקיים, ביני לבין הדוקטור, לא ממש קיימת. הייתי צריך להבין שזה לא ממש כיף לי. זתומרת, הבנתי, אבל אמרתי לעצמי - 'נו, זה עוד יתפתח, נלמד להכיר אחד את השני' ועוד כל מיני דברים שקוראים בספרי הדרכה זוגיים. אני חושב שאחת הבעיות הבסיסיות בקשר שלנו הייתה ההעדפה המינית שלנו, או איך שלא קוראים לזה באטרף ובשאר אתרי הסקס-עלק-היכרויות. מה אני בא להגיד בעצם? שנינו אקטיבים. לקוראינו הלא-מתחנגלים אני אסביר, שהאקטיבי במערכת יחסים מינית הוא הצד החודר. לפעמים זה נלווה לכל מיני התנהגויות מיניות כגון דומיננטיות, אבל לרוב אקטיביות ופסיביות (שזה ההפך, הצד הנחדר) מצטמצמת רק לעניין החדירה (או, אם נהיה יותר בוטים, מי מזיין את מי), ושאר התנהגויות מיניות (מין אוראלי למשל) נקבעות בצורה כמעט רנדומלית. אז אם זה לא היה מספיק ששנינו לא היינו יכולים להנות מיחסי מין מלאים ביחד, הייתה לו חיבה מיוחדת לכל מיני דברים שאני לא אהבתי, ולהפך. הוא גם לא אהב לרדת ובערך עשה לי טובה כשהוא הסכים. בקיצור, היה לנו חרא סקס (חה חה חה, no pun intended), ובאין תחליף אחר, נאלצתי להסתפק ביד ימין ולהיות קרוב לא-מיני באמתלות ותירוצים שונים (השותפים בבית, הם ישמעו, פדיחות, אנחנו גם ככה צריכים ללכת, קבענו עם החבר'ה, באים אלינו חברים עוד מעט, לא התקלחתי ואני מזיע כולי, כואב לי הראש, אני במחזור).

כל העניין הזה השתנה מהר מאוד. נמצא איתי עכשיו בחור שנהנה מסקס ויש לו נסיון לא מבוטל (הוא עוד לא הספיק להגיע לרמות שלי, אבל וול, מעטים מצליחים. מעטים מנסים, האמת... ). אין לו חרדה משום דבר חדש. הוא נהנה מעצם המין. הוא נהנה ממני ואני נהנה ממנו. וכשיש גם אהבה, הכל הופך להיות יותר ויותר טוב. אני קצת מתבייש לומר שאתמול התחלנו לנסות דברים חדשים שמעולם לא ניסיתי, אפילו לא בסטוץ. דיברנו על זה עוד קצת אחר כך, ומסתבר שיש התאמה מינית לא רעה בינינו. וכן, בלי סקס, קשר לא מחזיק מעמד. עיינו ערך הקשר הקודם.

הפדיחה הכי גדולה בכל האירוע היא שנטשנו את השותף ועוד בחור שהיה אצלנו בסלון כשהם הלכו שניה לחדר אחר. פשוט התגנבנו לחדר שלי עם המשחק הנחמד הזה, והתחלנו להתעסק בשלנו. בשלב מסויים שמענו את השותף אומר לנו ביי וחשבנו שאנחנו לבד בבית. מיד הגברנו קלות את הווליום שלנו והמשכנו. קשה לומר כשלא נלחצנו כששמענו עוד קול אומר לנו להתראות ושנבוא לנעול את הדלת, זאת בעוד החבר הפלסטי נמצא, ובכן, איפה שהוא צריך להימצא. למזלנו, הוא לא נכנס לחדר כדי להגיד לנו את זה, כי אחרת נפשו הרכה הייתה מצולקת לעד.

אני מקווה שזה ברור לכל מי שקורא פה ומכיר את הנפשות הפועלות שהוא לא מעביר את המידע הזה הלאה, או דן בו בפני מי מהמוזכרים כאן. בקיצור, תקראו, תפנימו ותשתקו. כי אם לא - Revenge is a dish better served cold...

אני יכול לעבור לנושא קצת יותר רציני ופחות פופוליסטי? אני לא פה רק בשביל תאוות המציצנות שלכם, אתם יודעים!

בשבוע שעבר הרצתי בחטיבה שבה למדתי מטעם חוש"ן. אני, ועוד בחורה, התיישבנו מול חדר מלא במורות שהיחס שלהן נע בין לא אוהד למאוד מתנגד, וסיפרנו את סיפורנו האישי. זה היה יכול להיות קליל ונחמד, ללא שום בעיות, אלמלא זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי, ואלמלא לפחות חצי מהמורות שם מכירות אותי, למרות שסיימתי את לימודי שם לפני 11 שנה. הסיפור עצמו הלך די חלק, למרבה ההפתעה, למרות שכמובן שהרחבתי על פרטים לא מעניינים, ופרטים מעניינים יותר השמטתי (למשל, העובדה שהיו לי חברות, נשים, אמיתיות, עם כל האיברים שצריך). כנראה שאני כל כך מתורגל בלדבר על זה שאני הומו, ולענות על שאלות בתור הומו ייצוגי, ולהלחם את המלחמות על הזכויות שלי, שזה לא באמת משנה לי מה חושבת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים במרכז הארץ, ש"בן דוד שלה הומו ואין לה שום בעיה עם הומואים ולסביות, אבל בשביל מה צריך את כל המצעדים האלה'. לכו תסבירו לפוסטמה שמצעד הגאווה בירושלים הוא לא מצעד בשביל הכיף, אלא הפגנה, ושאני ועיניים לא יכולנו להיפרד היום בנשיקה כשהאוטובוס שלו הגיע, כי היו הרבה אנשים על האוטובוס, וחלקם לא היו מעריכים את הקצין ההומו.

החלק הכי חשוב בהרצאה היו, בשבילי, הסוף וההתחלה. ההתחלה, שבה זיהיתי את המחנכת האהובה שלי מהחטיבה, שנתנה לי כל כך הרבה כוח וגרמה לי ממש לחבב את השנים האלה בבית הספר. היא נופפה אלי, חייכה ושלחה נשיקה באוויר. בסוף ההרצאה, היא ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה, ואמרה לי שהיא מאוד מאוד גאה בי (לכי תעשי מצעד!) ושדיברתי כל כך יפה, וכל הכבוד לי על האומץ והיכולת. היא לקחה את הטלפון והמייל שלי ואני מקווה שהיא תעשה בו שימוש. אני נורא אשמח לשבת איתה לקפה, אישה מדהימה שכמוה. מבחינתי, גם עיניים יכול לבוא. הוא עדיין בקשר עם כמה מורות מהתיכון (טוב, זה היה לא מזמן) ואני לא יכול להגיד שאני לא מקנא קצת.

אמא שלי כמובן לא אהבה את זה. היא לא מסוגלת להתמודד עם רכילות. אמרתי לה שעם כל אהבתי אליה והרצון שלי לא לפגוע בה, זה היה לי חשוב לעשות את זה וזה חיזק אותי מאוד. אם למישהו יש בעיה איתי או עם זה שאני הומו, אמרתי לה, תתני לו את הטלפון שלי, את כתובת המייל, המסנג'ר או כל דרך התכתבות אחרת שאת מסוגלת לחשוב עליה, ושידבר איתי. נראה אם תהיה לו בעיה אחר כך.

יש מצב שתהיה לו בעיה ללכת.

כשהגעתי לחטיבה, כולי ילד גדול בן 25, נזכרתי באותו ילד בן 14 בערך, תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר, שדיבר עם איזה חבר אחר מהכיתה על כל מיני דברים של מין, והם שניהם הבינו שבא להם נורא לגעת אחד לשני בבולבול. זה קרה לראשונה מאחורי אולם הספורט בחטיבה, בשיעור חופשי. היינו עם בגדים ושכבתי עליו. גמרתי רק מההתרגשות ומהחיכוך בג'ינס, והסתובבתי עם הגועל נפש הזה כמה שעות אחר כך. לא רק הגועל נפש הדביק של השפיך. גם הגועל נפש של מה שעשיתי. אותו בחור המשיך ללוות אותי במשך 7 שנים אחר כך, כשהיינו נפגשים בכל מיני מקומות ונהנים אחד מהשני. תחושת הגועל נפש עברה מהר מאוד, לשמחתי.

אני עדיין רואה את אותו בחור, דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. אנחנו גרים באותה עיר ויש בינינו סוג של קשר רופף. אבל נזכרתי בו בהקשר אחד - הוא ועיניים חולקים אותו שם. הוא היה הראשון שלי, וכרגע, אני לא אתנגד שעיניים יהיה האחרון.

ניסיתי לסיים עם הפסקה הקודמת, אבל זה כל כך, כל כך לא אני! אז אסיים בלאקוניות פשוטה - השבוע אני מקבל מכונת כביסה חדשה! וופי! ווהו! יש לי בערך 50 קילו כביסה לעשות עכשיו! ולמרות הכל יש לי מספיק בגדים בשביל להחזיק עד יום רביעי! אני פסיכופט!

שיהיה לכם של שבוע פרסיל,

גזר.

קודם כל, התנצלות לשלושת המנויים וחצי - העדכון ההוא היה אוטומטי מתוכנה בשם Live Writer שניסיתי בשביל עריכה אופליין של פוסטים. הוא כמובן הועלה ונמחק אוטומטית, אבל העדכון, מסתבר, נשלח.

שנית, העיצוב זמני, עד שאקבל הרשאות HTML מבורכות ואעשה אותו יפה ועם כפתורים של פקאצות^^. בינתיים, אם העיצוב כואב לכם בעיניים - תדווחו לי ואני אשחק עם הצבעים קצת. הראש שלי גם ככה כואב מהחימום שהבחורה פה הדליקה בעבודה, אז אני לא יכול להשליך את זה על הצבעים.

זה לא הולך להיות פוסט מתוחכם ועמוק על מזוודות באופן מטאפורי. כלל וכלל לא. זה פוסט שעלה לי בראש היום בצהריים.

תחנה מרכזית תל אביב, ישראל, דצמבר 2007 - אני יורד ממונית שירות מבית הורי, שם ביליתי את סוף השבוע האחרון, מצוייד בתיק גב עם מחשב וכמה בגדים, ומזוודת דיילים המכילה, בנוסף לכביסה נקייה (לאור התפגרותה בטרם עת של מכונת הכביסה שלי), גם מכשיר וידאו שקיבלתי בירושה מאחותי, וקלטות וידאו של הופעות טלוויזיוניות מביכות של עבדכם הנאמן, שתי הקלטות של האירוויזיון ומסיבת סיום אחת של י"ב, בהשתתפותי כמובן. לא יכולתי להתאפק ולקחתי איתי את כל הציוד הזה, למרות שהוא היה יכול לחכות, רק בגלל שדחיית הסיפוקים שלי שואפת לאפס. אני רוצה שוקולד, אז אני אקח שוקולד. אני רוצה לסחוב מכשיר וידאו וקלטות במזוודה כדי להעתיק אותן בבית עם מקליט הדיוידי שלקחתי כמה ימים לפני זה, אני אעשה גם את זה. עכשיו. אז מה אם מההורים שלי אני נוסע לעיניים, וכדי להגיע אליו אני צריך ללכת עם המזוודה, ושבבית שלו אני צריך לסחוב אותה במדרגות, ושאחר כך אני אצטרך ללכת איתה לתחנה מרכזית, ומשם לקחת שירות לירושלים, ומשם לצעוד ברגל הביתה.

הניקנדורף, גרמניה, אוגוסט 1998 - משלחת חילופי נוער בתיכון שלי. נבחרתי להיות חלק מהקבוצה הנפלאה שנסעה להתארח בעיירה ליד ברלין. הגזר נוסע בפעם הראשונה לחו"ל ללא ליווי הורים, ואורז בעצמו באחת המזוודות המעפנות שההורים נתנו לו, 20 קילו בדיוק, כפי שמותר. בשביל 10 ימים, 20 קילו. המזוודה היא לא מזוודת דיילים בשום צורה ואופן. היא כל כך לא מזוודת דיילים, שלא תתפסו דייל ברדיוס של קילומטרים ממנה, מחמת הבושה. היא מזוודה עם גלגלונים קטנים שנועדה לגמוע מרחקים עצומים כמו המרחק בין תחילת התור בנתב"ג הישן ועד למסוע של המזוודות עם האישה הנחמדה שמקשטת אותה בסרט ושולחת אותה לנוח במטוס.

הגרמנים, כמה אנטישמי מצידם, החליטו לבנות כל דבר במרחק עצום אחד מהשני. המרחק מהיציאה מהטרמינל בשדה התעופה 'שונפלד' בברלין עד תחנת הרכבת (רק כשהגענו גיליתי שהייתי יכול לקחת עגלה), המרחק בין הרציפים בחילופי הרכבות בברלין, המרחק בין הרכבת לאוטובוס שלוקח אותי לכפר הקטן שעתיד להיות ביתי ב-10 הימים הקרובים, והחמור ביותר - המרחק בין תחנת האוטובוס באותו כפר קטן ועד לביתה של המארחת שלנו. שלי ושל רועי (כן כן, חשבתם שיהיה פוסט בלעדיו? suckers). רועי כמובן הצטייד במזוודת מעצבים קלילה עשויה פלסטיק, ואני גורר את עצמי בשארית כוחותי במעלה הגבעה הארורה והאנטישמית, מקווה שהמזוודה, או שרירי הידיים שלי, ישרדו את המסע. בסופו של דבר, נכמרו רחמיהן של המארחות האנטישמיות שלנו והן פנו לפועל גרמני מסוקס, ארי וחסון, ומלמלו בגרמנית תחינה נרגשת שהוא יסיע את המזוודה שלי במעלה הרחוב כי (וזה תרגום חופשי מגרמנית שבכלל לא הבנתי, אבל נראה לי שזה מה שנאמר) 'ההומו הקטן והרכרוכי הזה לא מסוגל לסחוב את המזוודה, וגם גזר הוא לא בדיוק חזק'.

נדרתי נדר לארוז בקלילות בפעם הבאה.

תחנת ויקטוריה, לונדון, אנגליה, מרץ 2004  - אחרי 5 שעות טיסה ודחיה של יום בטיסה עצמה, נחתנו, רועי ואני (כן, שוב הוא), בלונדון האהובה, במטרה לחיות קצת בארץ האוכל התפל והאנשים עם השיניים העקומות. בשביל להעביר קצת מהחיים שלך לחו"ל צריך מזוודה, עד 20 קילו... אז תנו לי לחזור יום אחד אחורה.

רמת גן, ישראל, מרץ 2004 - יחסית לבנאדם שנוסע לתקופה בלתי מוגבלת של עד שנה, ארזתי קצת מאוחר. וגם קצת באיחור, גיליתי שאמאבא לא מוכנים לוותר על אחת המזוודות הטובות. בצר לי, פניתי אל הדודה והדוד, שהציעו לי את מזוודתם שנקנתה בביקורנו האחרון בבירה האנגלית, בשנת 1988. ארזתי בגדים, וכמובן שמגבת, והתייצבתי בנתב"ג.

חזרה ללונדון, מרץ 2004 - כיאה לבחורים מאורגנים, הזמנו אכסניה במרחק הליכה קלילה מתחנת הרכבת ויקטוריה, לשם מגיעות הרכבות משדה התעופה גאטוויק שבו נחתנו. זוהי אכן הליכה קלילה, בערב קיצי כאשר על ידך תיק קטן עם ארנק, פודרה וליפגלוס. לא כשאתה סוחב מאחוריך מפלצת ענקית ששוקלת יותר מעשרים הקילוגרמים המותרים שצעירה ממך אך ב-6 שנים, עם גלגלים שראו ימים טובים יותר. כ-מו-בן שהאכסניה מצויידת במדרגות אירופאיות צרות מנשוא, וכ-מו-בן שהחדר שלנו יהיה בקומה השניה, וכ-מו-בן שלא נדע אם אנחנו נשארים שם עוד לילה אז אנחנו מורידים את המזוודות בבוקר והולכים לחפש דירה. במהלך חיפושי הדירה מצאתי חנות מזוודות ורכשתי תחליף, שאמור להיות מזוודת דיילים. העברתי את רכושי הדל אליה, והעברתי את המזוודה לקבורה באותה עיר בה נולדה. תנצב"ה.

אך לא תמו התלאות. החלטנו לעבור אכסניה. לקצה השני של העיר. במרחק שני קוי רכבת תחתית, הליכה בין התחנות דרך מעברים תת קרקעיים מתחת לכבישים ראשיים, והליכה אל עבר האכסניה. ולבסוף, מעבר לדירה קבועה יחסית. ואחרי שלושה שבועות, מעבר דירה נוסף.

לונדון, יוני 2004 - עזבתי את הדירה ועברתי לדירה אחרת, עם נ' ורועי, וחברה נוספת. ארזתי את דברי, נפרדתי לשלום מהדירה, השארתי את המפתח על השולחן, גררתי את המזוודה ועוד תיק גב גדול עם דברים נוספים שצברתי בשבועות האלה, פתחתי את הדלת, הוצאתי את התיק, הנחתי אותו וסקלאח! הדלת נטרקה. עם המזוודה שלי בפנים. נסעתי לבית החדש ממורמר ומתוסכל, אחרי שהוצאתי את התקציב על המונית שהזמנתי בשביל לחסוך את הנסיעות הארוכות ברכבת, בידיעה שהנסיעה הבאה, עם המזוודה, תהיה אכן ברכבת, כאשר בעלי הבית יחזרו ויפתחו לי את הדלת.

שדה התעופה לוטון, אנגליה, אוגוסט 2004 - המזוודה תפחה ותפחה, ולמרות ששלחתי דברים עם אמא שלי ואחותי שביקרו בנקודות שונות בחודשים האחרונים, עדיין עמדתי על כ-30 קילוגרמים נאים של ציוד. הפעם, החברה היקרה שבה טסתי מלונדון לברלין בדרכי הביתה לישראל גבתה ממני כסף על משקל יתר, והמזוודה נשלחה במסוע מיוחד של דברים חריגים.

שדה התעופה שונפלד, ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - המזוודה הגיעה עם ידית שבורה. מילא. אפשר לסחוב אותה בשתי רכבות, טראם והליכה, עם עזרה קטנה של עובר אורח עם אופניים.

ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - הבחור שפינה לי את חדרו כדי שאוכל לישון שם לכמה לילות הבטיח לקום לעזור לי להגיע לשדה התעופה. כשהזמן דחק והוא עוד לא הופיע, ולא ענה לטלפון, החלטתי לעשות את הדרך בכוחות עצמי. זוכרים את הפסקה הקודמת? אז הידית נשברה. מילא, נסחוב בגב כפוף, העיקר שהגלגלים עוד נוסעים. אחרי הליכה לטראם, נסיעה בטראם, המתנה לרכבת, עצבים על זה שהוא הבריז לי, הגילוי המרעיש שהוא לא התעורר בזמן והוא בדרך לשדה לנסות להיפרד ממני, והעובדה שאני עלול לאחר לטיסה, לא בדיוק עשתה לי טוב. ולמי יש זמן עכשיו לסיגריה, העיקר שנגיע. עם הגיעי לשדה, המזוודה שלי החליטה להחזיר גם היא נשמתה לבורא, והתפרקה סופית, כשאין שום דרך לסחוב אותה מלבד בידית הנשיאה הקטנטנה. נסו לחצות ככה כביש סואן בגרמניה. רמז: זה קשה. לבסוף, הופיע מלאך גואל בדמות עובד שדה תעופה עם מכונית גולף קטנה ומטופשת, שהוריד אותי בשמחה, בששון ובחינם בכניסה לטרמינל לישראל. נכנסתי מהר מהר לטרמינל, עברתי בידוק, נמנעתי מלפרוק את המזוודה על ידי שיחה קטנה בגרמנית, הודתי לדיילת הקרקע הנחמדה ש'הזכירה' לי שההגבלה היא 20 קילו למרות שאני עומד על 30, ועליתי לטרמינל בחיפוש אחרי איזור העישון. לא היה כזה. והטיסה התעכבה.

אמסטרדם, הולנד, מאי 2005 - אמסטרדם ידועה במספר דברים - מזכרות מגניבות, שוקי יד שניה, סמים קלים חוקיים וחדרי מדרגות צרים כמו אופקיהם של חברי כנסת מש"ס (תראו! סאטירה נושכת!). השילוב של כל אלה, ברגע האחרון לפני הטיסה, כשהמזוודה לא נסגרת והניסיון להוריד אותה במדרגות ולרוץ לטראם, יכול להיות קטלני. אני שרדתי, במקרה. אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, ציפתה לי הפתעה נעימה בדמות החלפת הרציף הקבוע של הרכבת לשדה התעופה לרציף היחידי שלא מונגש לנכים, או לאנשים עם מזוודות, או לאנשים שהופכים להיות נכים כשהם עם מזוודות.

ירושלים, ישראל, דצמבר 2007 - אחרי נסיעה ארוכה במונית השירות, כאשר המזוודה שלי מאיימת למחוץ את הגברת הנחמדה שהסכימה לארח אותה במעבר לידה, ירדתי במרכז העיר, והחלטתי שצעדה קלילה היא לא נוראה כל כך, ושלא ממש בא לי עכשיו להוציא כסף על מונית ספיישל כדי להגיע הביתה, וקצת כושר לא הזיק לאף אחד (מלבד ל-11 ספורטאים במינכן). אז התחלתי לצעוד. בין העיר לבית שלי יש מכשול גיאוגרפי קטן. למי שמתקשה לדמיין, הכנתי שרטוט קטן שמבהיר את העניין:

בדרך חשבתי לעצמי שזה ממש משעשע, שאין לי מזל עם מזוודות. ואז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הא, אכלתם אותה.

שיהיה לכם יום שני נפלא,

גזר.