חיים של בחור אחד

חזרתי הביתה ב-10 בבוקר. יצאתי מהבית אל ההורים שלי אתמול בצהריים (באיחור אופנתי ביחס לתכנון כמובן, קשה לקום בבוקר כשהולכים לישון ב-5). לפנות ערב התחיל פקק עצבני לכל אורך כביש מספר 1, והחלטתי שעדיף לי להישאר לישון אצל ההורים בלילה ולנסוע על הבוקר הביתה. זה דרש מיליון ואחת הערכויות, כי לא הבאתי איתי כלום. ניסיתי עוד להגיע ללימודים היום, אבל חפץ חשוד במסלול של האוטובוס גרם לו לא להגיע, והבנתי שאני אאחר בחצי שעה לפחות לשיעור, אז ויתרתי על התענוג.

נסעתי להורים במטרה לראות את אחותי, שאיבדה חבר קרוב בשדרות. הוא נהרג ביום ראשון מפגיעה של קסאם ליד הרכב שבו הוא נהג - נפגע מרסיסים בצוואר, נסע כמה מטרים, התנגש בקיר, יצא מהרכב והתמוטט. בדרך לבית החולים הוא נפטר, בן 36, והשאיר אחריו ילדה בת שנתיים וחצי, שיודעת שאבא לא יחזור, אישה, וצאצא נוסף בדרך, שלא יכיר את אבא. ההכרות שלנו איתו היא בעצם דרך אישתו, חברה מאוד טובה של אחותי, ומכאן גם חברה של המשפחה. הוא היה אדם נפלא, למרות שההכרות שלי איתו הייתה שטחית למדי. הוא היה אבא נפלא, בעל נפלא, ובשלן בחסד. בכל פעם שהייתה לי ההזדמנות להתענג על משהו קטן שנשאר אחרי שכולם חיסלו הכל, הייתי מלקק את השפתיים ומבקש את המתכון.

יותר מדי ניחומי אבלים בתקופה קצרה מדי.

הייתה לי ההזדמנות לגלות את הצד האמיתי של התקשורת. חוסר ההתחשבות של הכתבים בעיתונות ובטלוויזיה במשפחות אבלות גובל בגועל נפש, אם לא עובר את הגבול הזה בדילוגים רמים. צלמים מתחבאים בלוויה למרות שהם התבקשו שלא, כאילו בר וליאו עצמם הגיעו לשם לבכורה עולמית של סרט. כתב של אחד העיתונים הגדולים יושב בשבעה ומאזין לשיחת סלון, ואז מצטט את הדברים בשם אומרם, למרות שהתבקש במפורש שלא. כתב של אחד ממהדורות החדשות חוקר את המשפחה ומענה אותה עם שאלות עומק במשך שעה וחצי, ביום הלוויה, אבל מכיוון שהאלמנה לא הסכימה להתראיין, הם ביטלו את שידור הכתבה. אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?

הוציאו אותי מהשידה אתמול. הלכתי לתומי להסתפר - ויש להדגיש בתוקף שיש לי ספר אחד, שנמצא בערך 60 קילומטר מביתי, ואני לא מוכן להסתפר אצל אף אחד אחר. הספר תמיד מדובב אותי לשיחה, ובכל פעם שואל אותי מחדש מה עם חברה, איך הבחורות פה ועוד כהנה וכהנה שאלות, שלולא הייתי יודע שהוא נשוי, הייתי חושב שהוא מנסה לחפות על משהו (בעצם, אני עדיין חושב שהוא מנסה לחפות על משהו, אבל מילא). כרגיל, הוא שאל אותי מה עם בחורות, ואני, שלא התחשק לי לפתוח את הנושא עם הספר שלי, שאחראי על אחד האיברים החשובים בגופי ולא ממש בא לי לגלות שהוא הומופוב כשאסתובב עם כרבולת על הראש, אמרתי שאין לי ממש זמן, והעבודה והלימודים והכל. ואז, משום מקום, הוא שאל בנונשלאנטיות - 'אתה לא הולך עם בחורות, הא?'. זה היה מאוד פשוט להגיד 'לא ממש'. הוא שאל כמה שאלות על איך אני יודע, איך גיליתי וכו', שלא היו לי עליהם תשובות (לך תסביר לספר שלך שהתאהבת בחבר הכי טוב שלך, שטען בתוקף שהוא סטרייט והמשך הסיפור הידוע), וניסה גם לפתח דיון נוקב על מצעד הגאווה בירושלים, שלא ממש נתתי לו להתפתח, כי בינינו, יהיה לי מספיק מזה בחודש הקרוב, אז דחיל רבאק, צא לי מהוריד.

והתספורת יצאה בסדר, למרות הכל. כנראה שספרים לא יכולים להרשות לעצמם להיות הומופובים.

בערב, בניחום האבלים, שאלו אותי אם אני כבר נשוי, והתחילו לדבר בצחוק על לשדך לי. גיסי החליף צבעים, ואני צחקקתי לי כנערה מתבגרת בפינה. לא היה לי ממש כוח להתחיל לפתוח את הנושא, לא מול אנשים שאני ממש לא מכיר. ארון קטן שכן נשארתי בו.

סיפרתי לכם, קוראיי הנאמנים, שהייתי ביומולדת של הדוקטור בשבוע שעבר, בתפקיד חיי - סטרייט. מסתבר שהצלחתי לא רע, כי הצלחתי לסובב ראשים של בחורות מאורסות. אז כל הכבוד לי. מלא זמן לא סובבתי ראשים של בחורות.  היה ממש נחמד, רק שלא נשארתי לישון, כי הרגשתי לא נעים. ההורים שלו מכירים את כל החברים שלו ואותי לא, אז הם כנראה הבינו שמשהו לא בסדר. אני מצידי ניסיתי להיות הכי קול בעולם.

מה שכן, יש לו חברה אחת שיודעת, ודיברנו קצת - היא בחורה חמודה. בלילה הוא שלח לי הודעה שהייתה מכוונת אליה, והוא אמר לה שהוא ראה שדיברנו ואם אמרתי עליו משהו. כ-זה חמד של בחור. נפגשנו איתה שוב ביום ראשון, כשהיא באה לראיונות באוניברסיטה. הוא כמובן לא ויתר על ההזדמנות להביך אותי עד זרא והדביק אותי לרצפה. בשלב מסוים הפסקתי להתנגד. אפשר לומר שאין הרבה אנשים שהיו בקמפוס ביום ראשון שלא יודעים שאני חובב זרגים.

נפגשנו גם אתמול - הוא 'הרחיק' עד לעיר הולדתי כדי שנשב קצת לקפה. לצערי, יכולנו רק להתנשק קצת באוטו, ולא יותר. אני עברתי את הגיל של להתמזמז קשות באוטו. זה לא נוח, ואחרי זה האוטו מסריח מזיעה...

וכן, הספקות עדיין מנקרים, אם כי אני מרגיש שאני מצליח להיקשר אליו אט אט. baby steps baby steps. אנחנו עוד לא חודש ביחד. אבל כן שיניתי את הסטטוס שלי ל'תפוס'. אני גם ככה לא מתכוון לעשות כלום עם אף אחד אחר, אז לפחות שאנשים לא יפנו אלי בהצעות ;-)

אני הולך לעשות סיבוב דאווין בעיר,

תשמרו על עצמכם ותהיו ילדים טובים עד שאני חוזר.

גזר.

הספקות. הן תמיד תזחלנה אט אט מתחת לעור, כשמתחילים משהו חדש שעוד לא מכירים. כשמתחילים משהו חדש, נקודה. וצריך לדעת, כמו במשחק הזה עם החפרפרות שמרביצים להן בראש עם פטיש, להוריד אותן לפני שהן בוקעות.

כי הכרתי מישהו חדש, לפני שבועיים. למעשה, שבועיים בדיוק היום, ונכנה אותו, להלן, הדוקטור. הוא חכם, הוא מקסים, הוא נפלא, הוא לא משחק משחקים, הוא down to earth. הכל זורם לאט לאט, ואף אחד מאיתנו לא יוצא בהצהרות על נישואין קרבים.

אבל הספקות ימשיכו לחלחל. למשל, הוא ממש, אבל ממש לא הטיפוס שלי. דיברנו על זה כמה פעמים, גם הוא היה סקפטי בהתחלה והיו לו הרבה מאוד סיבות שהוא ציין שבגינן הוא היה פוסל אותי לפני שהוא פגש אותי. פתאום מתחשק לי לרדת לפאב ולהתחיל עם כל דבר שזז, להזדיין עם איזה מישהו שפגשתי לפני חמש דקות. לפנות לרועי 2.0 במסנג'ר. אבל בעצם, בשביל מה? יש לי פה בחור נפלא שמחבב אותי, ושלא משחק אותה קשה להשגה.

סימן-תמיהה תיאר את זה מצויין, גם בהקשר שלו עצמו וגם בהקשר של הדוקטור. הוא לא מפחד להראות שהוא מחבב אותי, שהוא נמשך אלי. שהוא נהנה איתי, ושאולי אם הוא לא היה מראה את זה לא היו לי את הספקות האלה, כי כולנו בעצם רוצים את מה שאי אפשר להשיג. וזה לחלוטין נכון, הוא חכם הסימן-תמיהה הזה. ואיך הוא אמר - אם הוא מוכן לקבל אותך כמו שאתה, עם דברים שאחרים לא היו מוכנים לקבל, אז למה לא לתת לזה צ'אנס? כולנו בסופו של דבר מוצאים את עצמנו עם הבנאדם שלא היינו חושבים בחיים שנהיה איתו.

אתם בטח תוהים מה זה 'כמו שאתה'. ובכן, די נמנעתי לכתוב את זה עד עכשיו, כי זה פרט מזהה לא קטן, והמטרה שלי הייתה אולי שיקראו, אבל לא שיזהו בהכרח מי אני. אז לא, אני לא נכה פיזית או נפשית, אני לא איזה סלב-על (אולי לפעמים, בקנה מידה עירוני). פשוט יש לי עוד מקצוע - אמן דראג. אני בכוונה בוחר את המונח 'אמן דראג' על פני שני מונחים אחרים: דראגיסט, כי זה מונח קצת ביזיוני שמוריד את כל הנצנצים מהעניין והופך את זה למשהו זול ומזלזל, שאנחנו פה לא מוכנים להשתמש בו, וגם לא 'מלכת דראג', כי איכשהו, זה לא יושב עלי טוב. אני לא מלכת דראג מהזן המוכר של המילה, עם נצנצים מפה ועד סן פרנסיסקו. 'אמן דראג', כי אני מתייחס להופעה הזאת בתור משהו אומנותי, של תיאטרון, שבו אני יכול לשחק על כל מיני דברים.

יפתיע אתכם, או שלא, אבל הרבה מההומואי ישראל לא מוכנים לצאת עם אנשים שמופיעים בדראג, בגלל סטיגמות אלו ואחרות. אחד המשפטים הכי נפוצים בין 'חברי למקצוע' הם "פגשתי מישהו ממש חמוד, והוא יודע שאני עושה דראג וזה לא מפריע לו". זה פרט עד כדי כך חשוב שחייבים לציין את זה בשיחה. אז בהתחלה לא הייתי מספר את זה לפוטנציאלים. לאט לאט הבנתי שממש לא בא לי להתאהב בבחור, או סתם להידלק עליו, כדי שהוא יעיף אותי מכל העקבים רק בגלל זה. זה כבר קרה. אני נוטה לבדוק את השטח לפני זה כדי להיות בטוח שיש עם מי לדבר, ומשתדל להקסים אותם מספיק בשביל שהם יבינו עם מי יש להם עסק.

הדוקטור היה בהופעה שלי השבוע. הוא הסכים ואפילו רצה לבוא, ראה אותי מתארגן ומתאפר, צפה בהופעה שלי ושל אחרים. כמובן שמגע פיזי מרגע האיפור ועד הסרתו הוא אסור בהחלט - אני לא מרגיש שאני רוצה בזה בשום צורה (אני לבוש בשמלה ובגרביונים, אני לא מרגיש גבר סקסי במיוחד ככה), והאיפור גם עלול להמרח, וחבל, אחרי שעה עבודה. אחרי ההופעה, שסיימתי להוריד את כל האיפור, הוא קיבל נשיקה כזאת מצלצלת... כמובן, כשכל החברים שלי מסתכלים.

היום הייתה לו יומולדת. מכיוון שהוא גר אצל ההורים, וההורים גרים קצת רחוק, לא יכולתי לבלות איתו ביומולדת. מצד שני, מחר הוא עושה מסיבה קטנה לכבוד היומולדת, והוא הזמין אותי. ההורים שלו 'יודעים עליו', כאמור, ולא ממש מרוצים. לגבי החברים שיהיו שם, רובם לא יודעים. בהתחלה היססתי אם לבוא או לא, כי לא רציתי להיות במקום שאני לא מכיר אף אחד ואף אחד לא יתייחס אלי נחמד יותר רק כי אני בן הזוג של בעל השמחה, אבל נראה שהוא מאוד יישמח אם אני אבוא, אז אמרתי שאני אבוא. ואולי אפילו אשאר לישון. מיותר לציין שנשיקת שלום לא תהיה. אני רק צריך לחשוב עכשיו מה אני קונה לו ליומולדת, מחר אחרי העבודה.

והספק, ממשיך לנקר. בצעד מודע, אני ממש לא מתכוון לחתוך את זה כל כך מהר רק בגלל זה. אני אקח את עצמי לאט לאט, ואתן לעצמי להיקשר כל עוד זה לא נוראי ובלתי אפשרי. רק ככה אני יכול להיות בטוח שאני לא אצא אידיוט אם אני אגמור את זה ככה.

תנו לעצמכם לאהוב,

גזר

די נשבר לי שבכל פעם שאני יושב בתחנת אוטובוס, ואני מתכוון בכל פעם, מגיע אלי מאבטח של התחבורה הציבורית ומנסה לפתח שיחה כדי לקבוע האם אני מסוכן לציבור. אני לא מסוכן לציבור! כלומר, אני כן, אבל רק במצבים מסוימים, ולא כמו שאותו מאבטח חושב.

"אחי, מה נשמע?".

מפה יש שתי אופציות - אם ממש אין לי כוח (כי השעה 6 בבוקר ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט כי רק התגלגלתי מהמיטה לפני רבע שעה), ואני מהנהן, אז הוא לא יעזוב אותי עד שמילים עם פ' רפה, למשל 'מעלף', כדי שהוא יבחין במבטא הישראלי-יהודי שלי.הוא לא ישיג תשובה שתוכיח לו שהמבטא שלי רחוק מלהיות ערבי. רק אם אני אענה 'בסדר' רוטן, הוא יעזוב אותי. או אולי עדיף

לא משנה מה אני אלבש ומה אני אחזיק ביד, תמיד יחשדו בי. ואני לא רואה שום סיבה לזה. גם אם אני אראה כמו האוחצ'ה מהגיהנום או אהיה בטרנינג וטי שרט שאי אפשר להחביא מתחתיהם ולו מקל דינמיט אחד, תמיד יציקו לי. ולא, אני לא שחום בשום צורה. הכי שחום שאני מגיע זה 'אדום-שרוף', כנצר למשפחה גרמנית-פולנית-רומנית גאה.

לכו תבינו איזה איום רואים בי מאבטחים של התחבורה הציבורית פה.

מאוד נחמד לי עם הבחור החדש. לא ארחיב במילים, כי זה עינא-בישא. מחר ניפגש לנו ללאנץ' טרם עבודתי.

היום היה פה יום ירושלים. צעדת הדגלים המסורתית של הציבור הדתי. הרחוב הראשי נראה כאילו נשפכה פה מכולה של דוסיות, והניסיון לפלס את דרכי בהמון המשומל (מלשון שמלה) בלי לחלל אף אחת מהקדושות על ידי נגיעה של הומו טמא היה מאוד משעשע, במיוחד כשאני מת להגיע כבר הביתה.

בת-דודה של אמא שלי נפטרה השבוע. מסרטן. רווקה כל חייה, עם חיים שמבחוץ נראו די אומללים. אני מקווה שלא כך היה הדבר. בשלב האחרון היה לה סרטן וצהבת. בגלל הצהבת אי אפשר היה לטפל בסרטן, בגלל הסרטן אי אפשר היה לטפל בצהבת. לפחות נגאלה מיסורייה, ועברה לעולם שכולו טוב.

בקניון ליד העבודה שלי היה היום סטוק-דיי. באתי במטרה לבזבז את התלושים שיש לי עוד מפסח, אבל לא מקבלים תלושים על מבצע, אז בזבזתי כסף אמיתי. אלף-שלוש-מאות ש"ח לערך. ויצאתי עם 4 זוגות מכנסיים (שלושה קצרים, אחד ארוך אלגנט שהשיב לי את האיבר האבוד שלי - תחת), חולצה מכופתרת, שתי חולצות פולו, כובע, שני זוגות גרביים ושני זוגות תחתונים.

בדרך עוד הספקנו (אני וסימן-תמיהה שהצטרף אלי ל-spree) להרים לכמה מוכרים בחנויות בקניון. היה משעשע פלוס.

נא להרחיק אותי מקניונים בחודשים הקרובים.

ניצלו"פ (ניצול פוסט) - זו-שקוראת, מלא מזל טוב, ובהצלחה, ואני גאה בך (in more than one way).

אני הולך להכין שניצל,

שיהיה לילה טוב ופורה,

גזר.