חיים של בחור אחד

בדקות אלה מגיעה לסיומה אחת המשמרות האיומות שהיו לי פה מאז שהתחלתי לעבוד פה, באוקטובר. היא התחילה במהלך קריסה רבתי של המערכות שלנו, והמשיכה במיליון ואחד דברים קטנים. איפשהו, בסביבות השעה 4 בבוקר, קרסתי לי לשינה קצרצרה - אסור, אבל לא הייתה לי ברירה. רק הנחתי שניה את הראש והייתי בעולם שכולו טוב.

בעצם, כמעט כולו, כי עדיין הייתי על כסא משרדי. עכשיו אני מריח כמו פועל רומני, ומחכה שיגיעו להחליף אותי כבר ואני אעלה אל האוטובוס ואתאחד עם מיטתי הנפלאה לשינה מלאת זיעה.

הבטחתי עריכה לקטע הקודם, אבל לא הספקתי, כי בימים האחרונים, כהרגלי, התרוצצתי מסביב לזנב של עצמי. אני פשוט לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט. אם אני כבר יושב בבית במיטה, סביר להניח שתוך שלוש דקות אני ארדם. אבל פתאום העריכה לא נראית כזאת חשובה. אני אפילו לא זוכר מה רציתי להוסיף. זה גילי המאוחר או גילה המוקדם, הסקלרוזה משתלטת, או העייפות. I vote C - all of the above.

עזבתי אתכם ביום שישי, בדרך לדוקטור. אז גם שם הכל על מי מנוחות - יצאנו ביום שישי, אימצנו לנו בדרך ילד-בלוגר, שבשיחה טרנס-עירונית (חיחיחי, המבין יבין ^_^ ושאר סימני פקאציוּת) נשלח כלאחר כבוד אל המיון לטפל בעצמו, ואנחנו המשכנו בבילוי בתל אביב. גם בשבת נפגשנו, ראינו ביחד את הסרט שסגר את פסטיבל הסרטים ההומולסבי בסינמטק תל אביב, אכלנו, צעדנו לנו ברחובות תל אביב חבוקים, ונפרדנו כשאני עולה על מונית שירות הביתה. כהרגלי, תוך דקה מהרגע שהתיישבתי התחלתי לנחור והתעוררתי מתישהו בירושלים כדי להיגרר הביתה למיטה.

נזכרתי מה רציתי להוסיף - רציתי לספר על תגובתה המפתיעה של אמא שלי למצעד. בבוקר המצעד קיבלתי ממנה סמס "בהצלחה" ושאני אשמור על עצמי. די מפתיע מאמא שלי, בעיקר מפתיע כי היא מכירה בעובדה שאני הולך למצעד, ושאין דרך למנוע ממני ללכת, אז עדיף להיות בצד הנחמד שלי ולא לעצבן אותי :-) בסופשבוע, כשישנתי אצל ההורים, היא גם אמרה לי שהיא מאוד רוצה שנשב סתם לדבר, סתם בשביל הכיף. האם אנחנו מתקרבים במהירות ליום שבו אני אביא מישהו הביתה לארוחת שבת בצהריים? במקרה של הדוקטור, אפילו חסכתי לה ללמוד שם חדש, כי קוראים לו כמו לגיסי (שאגב, טרח לציין שהוא שמע שיש רופא במשפחה. אחותי, כפרה עליה, לא סותמת את הפה).

הלכתי גם לבקר את סבתא שלי. הסבתא הטובה מבין השתיים, ייקית יקרה בת יותר מ-90, עשויה מברזל טפו טפו טפו. כל השיחה הייתה לי הרגשה שהיא יודעת, שהיא הולכת לשאול אותי כל מיני דברים ואני לא אדע מה לענות. היא חכמה, האישה. אני מניח שהיא יודעת, אבל את העניין הזה, לפי ההסכם הלא כתוב ביני לבין אמא שלי, אני משאיר לאמא.

אבל האייטם המפתיע של השבוע הגיע דווקא ביום ראשון בערב. בעודי מרפרש.את תיבת הדואר הנכנס שלי בג'ימייל, הגיע מייל חדש. מה רבה הייתה הפתעתי - המייל היה התשובה של רועי למייל ששלחתי לו לפני שלושה שבועות. רק לא מזמן הכרתי בעובדה שהוא לא יענה לי, ובזאת זה נגמר. אבל הוא כן ענה. הייתה לו סיבה בהחלט טובה לעיכוב בתשובה - הוא עדיין לא לגמרי היה מוכן להתמודד עם זה. לקח לו הרבה זמן לעכל את קיומו של המייל. אבל הוא עיכל וענה. הוא ענה וסיפר לי שהוא עדיין לא מוכן לנורמליזציה, אבל הוא לא שונא אותי. סיפר לי קצת כמה היה לו חרא, מה שכמובן לא תרם להרגשה המוצלחת שלי לגבי האירוע, והסכים שאנחנו יכולים להגיד שלום אחד לשני. הוא סיים בזה שאני מוזמן לענות למייל, ושהפעם ייקח לו פחות זמן לענות.

אי אפשר לומר שלא הופתעתי. אז אני לא אומר את זה.

שיהיה לכולם לילה טוב, ולמי שמתחיל את היום עכשיו - מגיע לכם :-)

גזר.

מיום רביעי כואבת לי השןבינה הימנית. האמת, שהיא מציקה כבר כמה ימים, אבל ביום רביעי כשהדוקטור היה אצלי לא יכולתי בשלב מסויים לפתוח עיניים מרוב כאבים, והוא גרר אותי לעזרה ראשונה אצל רופאת שיניים שמצאנו באינטרנט. השם יברך את גוגל. אז היא פתחה את החצי-טיפול-שורש שיש לי שם, ניקזה את כל המוגלה (פיכס) והשאירה את זה פתוח כדי שאני אוכל לנקז את כל השאר החוצה. מה שזה אומר זה שכל פעם שאני אוכל, אני צריך לשים חתיכת צמר גפן בתוך החור הזה, שאין בו כלום מלבד סידן של שן. הכל כדי שלא יכנס אוכל ויסתום את הניקוז שוב. ומתישהו השבוע אני צריך ללכת לסתום את זה. אני שונא רופאי שיניים, וזאת אחת הסיבות שאני מבועת ולא הולך אליהם. אה, בנוסף גם קיבלתי 1.5 גרם של פניצילין ליום כדי למגר את הדלקת הקטלנית, והדוקטור כמובן משגיח שאני אקח את האנטיביוטיקה, בזמן, אחרי האוכל, ולא אערבב אלכוהול.

עכשיו אני אצל ההורים שלי במרכז. זה נהיה יותר ויותר קל, כי הם מפסיקים להציק לי. מה שכן, אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלהם לזמן ארוך, שמעתי אותם רבים, ולא ריב קטן על כלים בכיור או על זה שאמא שלי משאירה דברים מבולגנים, אלא דברים יותר רציניים. אני אפילו לא רוצה לחשוב איך החיים שלי עלולים להראות אם ההורים שלי יחליטו להיפרד אחרי יותר מ-30 שנות נישואין. עזבו, פשוט עזבו.

אתם ב-אמת חושבים שאני לא אכתוב על מצעד הגאווה בירושלים, נכון? בחייכם, חשבתי שאתם מכירים אותי יותר טוב מזה.

חברים, יקירים, אוהדים ושונאים, מצעד הגאווה של ירושלים 2007 צעד, צעד בגאון, במרכז העיר. נכון שהוא לא היה המצעד האופטימלי, שביטלו לנו את ההפנינג בגלל שביתת מכבי האש, ושזה לא היה הרחוב הכי ראשי בעיר, אבל צעדנו, בלי יותר מדי תקריות. גם המסיבה שאחריו הייתה מוצלחת, ההופעות שלי היו לא רעות, וסיימתי את הערב חצי מעולף. אני מצפה ליום שבו נוכל לצעוד בלי לריב על כל צעד, לצעוד מגן העצמאות עד גן סאקר שנמצא מתחת לכנסת ולהפגין שם, כשלידנו צועדת הפגנה חרדית שקטה שמוחה על קיומנו. שלא תבינו לא נכון - אני לא חושב שאפשר לשכנע את החרדים שאני בסדר, אבל אני כן רוצה להבהיר להם שהחוק מגן עלי, ושאסור לאיים עלי ברצח. אני מאוד שמח שהרבנים התעשתו בסוף וקראו למאמינים שלהם לא לצאת להפגין כדי לא להחשף ל"תופעה".

הלכתי את המצעד עם הדוקטור, כמובן. לקראת הסוף התנשקנו, וכדי להסתיר את עצמנו מחברים ששונאים שאנחנו מתמזמזים מולם, כיסיתי את הפרצופים שלנו בדגל גאווה קטן. תוך שניה וחצי התגודדו סביבנו צלמים, שהתחילו לדחוף אחד את השני רק כדי להגיע לתפוס את הפריים. אז המשכנו הלאה. התמונה, ברוך השם, לא פורסמה בשום כלי תקשורת שראיתי. אבל בטח בחו"ל אני מפורסם.

בלוגר אחד, שאני מחבב במיוחד, ולו רק בגלל שהוא חתיך וצעיר, וגם בגלל שהוא משעשע אותי בציניות המרושעת שלו, כתב פרק בפוסט האחרון שלו על מצעד הגאווה, ששואל "אבל למה בעצם בירושלים". אז במקום לכתוב לו תגובה שתעלם בסבך התגובות (אחרי הכל, הוא ב"פעילים"), החלטתי לענות לו בפוסט שלי.

אז לשאלתך, קאמל - כי כאן אני גר. אני משלם את המסים שלי בירושלים, אני לומד בירושלים, אני אוכל בירושלים, אני אוהב בירושלים, מתנשק בירושלים ומזדיין בירושלים. למה שאני אלך למקום אחר? זאת גם העיר שלי. גם התושבים החרדים של העיר עושים בה דברים שלא מוצאים חן בעיני, כמו למשל לחסום לי רחובות בשבת, או ללכת באמצע הכביש ולהאריך את הנסיעה מהאוניברסיטה הביתה בעשרים דקות בערך. גם ערך 'פגיעה באחרים' לא מקובל עלי, בעיר שעורכת מצעד דגלים ראוותני לכבוד יום ירושלים בה צועדים עם דגלי ישראל מנקרי עיניים בעיר העתיקה, שהרבה מתושביה לא בדיוק מרוצים מהשלטון הישראלי עליהם. גם זאת פגיעה ברגשות הציבור, חבר'ה.

המצעד הזה צריך לצעוד בכל מקום שבו מתייחסים לבני אדם ככה. הוא צועד בחיפה, כי מישהו שיצאתי איתו כבר חטף מכות שם כשהוא הלך יד ביד עם חבר שלו, הוא צועד בירושלים, כי קוראים לי שם בהמה. כי אומרים לי שאני שפל וטמא, ושאני מביא צרות על עם ישראל. שאני אחריב את ירושלים. ירושלים לא תחרב בגללי, ירושלים תחרב בגלל שנאת חינם, וכל אחד ואחד מאיתנו יהיה אשם בזה. ואם צריך שנצעד גם בנתניה, או בפתח תקווה, או בבאר שבע, או בטבריה, נצעד גם שם, ואני אשתדל להגיע ולתמוך! (מה, בחיפה לא הייתי?).

אז לשנה הבאה בירושלים החופשית והמאושרת, וקאמל, אתה בא איתי, אנחנו הולכים יד ביד.

הוא חושב שאני מנסה להשכיב אותו. מילא, זה לא יהיה הסטרייט הראשון שהשכבתי. אבל כן, זה ספורט לאומי, כמו שלישיה או בתולות אצל הסטרייטים. ואני אסביר לך למה - שלישיה זה דבר מאוד נפוץ אצל הומואים. בוא נאמר בעדינות שהשתתפתי ביותר מאחת. בתולים מאוד קשה למצוא, כי צריכים לקצור אותם מאוד צעירים (ואני מדבר איתך על 13-14) וזה לא ממש חוקי. הם מזדיינים לרוב עם איזה מישהו שהם יוצאים איתו והוא בגילם, או עם איזה בגיר חסר מצפון ועכבות. ולכן גם זה יורד מהפרק.

מרוב שכתבתי לכם אני לא אגיע לדוקטור בזמן. אני אוסף אותו לפה, ואנחנו יושבים עם חברים שלי. אז אני עף להתקלח, ושלום על ישראל. תהיה עוד עריכה בהמשך, אני מבטיח.

ירושלים גאה לכולכם,

גזר.

לא יודע מה קרה לי. כבר כמה שעות שיש בי מין חוסר שקט פנימי כזה, שלא ברור לי ממה הוא נובע, כי אין לו שום סיבה. אולי הלחץ לקראת המצעד שמתקרב, אולי משמרת חרא, אולי כל מיני דברים.

אתמול היה ערב קצת הזוי, אפשר להגדיר אותו כמקרה רפואי של חבר, שלא ממש ידענו איך להתמודד איתו. אני לא רוצה להכביר בפרטים מטעמי צנעת הפרט, כרגיל, אבל זה היה מאוד לא נעים. הדוקטור הציע את עזרתו והם דיברו בטלפון. הוא כזה חמוד, ואפילו שהוא רק סטודנט, הוא יודע כל כך הרבה. הבחור הזה גם ישן אצלי בלילה, והיה לי קצת מוזר לישון פתאום עם מישהו אחר במיטה :-)

המקרה הרפואי בתהליכי פתרון, אף אחד לא הולך למות, ויהיה בסדר, הסירו דאגה מלבכם הפעוט.

כבר כמה פעמים שראיתי את רועי מתחבר, גם בג'ימייל וגם במסנג'ר, והתשובה לא הגיעה, וכנראה היא גם לא תגיע. אולי יש לזה חלק בחוסר השקט הפנימי, כי עכשיו הוא מחובר זמן ארוך יותר מהרגיל, והתשובה לא מגיעה. וכמו שאמרתי, היא כנראה גם לא תגיע. מילא, אפילו אי אפשר לכנות את זה 'החלום ושברו'.

קיבלתי טלפון מפתיע מתמר, שהייתה ליד הבית שלי והזמינה אותי לארוחת ערב. לצערי הייתי בעבודה ולא יכולתי להענות להצעתה. וזה די מפתיע שהיא התקשרה, כי היא בדרך כלל לא. או שהיא לא ליד הבית שלי, או שהיא לא מתקשרת. בכל מקרה, זה שימח אותי נורא.

ביום חמישי צועדים. אי אפשר להגיד שאני לא מפחד, כי אני כן, אבל זה סיכון שאני חייב לקחת.

בחור סטרייט שאני מכיר מפה אמר שאני חתיך, אבל שלא יהיו לי מחשבות זדוניות לגביו. האמת, שהוא נראה לא רע בעצמו, אבל לך תסתבך עם בלוגר סטרייט בן 18 שמזיין לפחות כמו הרווק (רק שבמקרה שלו, הפרש הגילאים קטן יותר). סתם היה נחמד מצידו להגיד לי את זה.

השעון הביולוגי שלי דפוק ואני לא אצליח להרדם לפני 2. אז לקחתי לי את הפינלנדיה מהפריזר, והנחתי לידי. אני אשתה קצת, אעשן לי כמה סיגריות, וארדם עד שאני צריך לקום לעבודה, שוב.

שיהיה לכם לילה פיני,

גזר.