חיים של בחור אחד

שימו לב לשינוי בשם הבלוג. נכון לעכשיו אין מערכת יחסים, וגם לא תהיה. אז יש סקס. וזה הרבה יותר מעניין מהתבכיינויות שלי על כמה אני מתגעגע אליו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מתגעגע.

אז זה כנראה יהיה האזכור האחרון לעניין:

מתחיל לחלחל לי שהוא לא היה הבנאדם המושלם. ובמקרה שמעתי היום מונולוג מהסרט "Heartburn", שם משחקת מריל סטריפ אישה נבגדת. אחרי שהיא תופסת את בעלה בוגד בה בפעם השניה... (לא, הוא לא בגד בי, אבל משהו בקטע הזה תפס אותי, אז תתמודדו).

"לא, אני לא מאמינה שאנשים משתנים עד כדי כך. ואל תגיד לי שהם כן. אל תזרוק עלי את הבולשיט הניו יורקי הזה שאנשים יכולים להשתנות, כי הם לא. מה שמחזיר אותי לשאלה - איך אפשר לחיות עם מישהו ולא לדעת משהו כל כך בסיסי? זה אפשרי, זה אפשרי לאהוב מישהו כל כך או לחשוב שרוצים לאהוב אותו כל כך, שאפילו לא רואים כלום. אתה מחליט לאהוב אותו, ומחליט לבטוח בו, ואתם נשואים, ואתם ביומיומיות של הנישואין, ואז אתה שם לב שדברים הם לא כמו שהם היו, אבל זה פעמון רחוק. ואז כשמתברר שדברים אכן היו לא בסדר, זה לא שידעת כל הזמן. פשוט היית... במקום אחר. כאילו חיית בחלום. ואז החלום מת. והחלום מתנפץ למיליון רסיסים קטנים. אז יש לך שתי ברירות -אתה יכול לדבוק בו, שזה בלתי נסבל, או שאתה יכול לחלום חלום אחר".

מין. סקס. יחסי אישות. מאז שאני ועיניים נפרדנו, לא חסכתי מעצמי סקס. אני לא אחזור אחורה ואתאר כל מיני דברים, אבל מה שכן, אני מניח שתתחילו לקבל דיווחים יותר מפורטים מעכשיו.

דיברתי איתו באטרף, מישהו שמעולם לא ראיתי שם, כשבפינת המסך שלו הופיע הפרפר, הוא הוא הסמל של מחפשי הסטוצים למיניהם. הוא שלח לי תמונת גוף, חיבבתי ובניתי לעצמי ערב נפלא ומשעשע. אחרי כמה דקות הוא הודיע לי ש"הפרצוף שלי עושה לו חשק להזמין אותי לבירה". האמנם? האם הפרצוף שלי דורש אלכוהול על מנת להתמודד עמו? הוא שלח לי גם את תמונת פרצופו, ונראה שמדובר בבחור חמוד. הלכנו על זה.

כמובן שבכל האיזור לא היה פאב אחד פנוי לרפואה לאור הגמר של יורו 2008, אז ההחלטה נפלה על בירה מהקיוסק מול הבית ושיטוט חסר מעש ברחובות. ובכן, בעודנו יושבים עם בירה ומשוחחים, ואני תוהה מתי אני גורר אותו אלי הביתה (השותף נסע) כדי לבצע בו זממים מרושעים, הוא סיפר לי שיש לו בן זוג.

אבל הם לא ביחסים פתוחים. גם לא סגורים. הבנזוג בחו"ל לחודש וחצי, והם יחד כבר שנתיים. זה השלב שבו העלתי פרצוף פוקר, כאילו לא בזבזתי עכשיו 10 שקלים על בקבוק של סטלה ושעה שבה הייתי יכול למצוא לי סטוץ אחר בירושלים היבשה. אבל זרמתי. אז עלינו אלי הביתה. דיברנו קצת, על הפילמוגרפיה שיש בבית - מפילמוגרפיה הומואית ועד פורנו משובח תוצרת צ'כיה. גילינו קשרים משותפים (צבא, כמובן), קיבלתי הצעה לטרמפ בבוקר לאוניברסיטה (בן זוגו השאיר לו את האוטו), ואז הוא אמר שהוא הולך, והתנשקנו.

איני בחור תמים, אז ניסיתי לגרור אותו אל הספה. התנשקנו עוד קצת, והוא עצר. נו ב'מת! מילא.

אך אין זה גזר שיאמר נואש!

חזרה לאטרף, לצ'ט, ולאן שאפשר, ומצאתי מישהו. נראה סביר. כשהוא הגיע, התלבטתי לרגע אם לשלוח אותו הביתה או לא, אבל הוא התחיל לעבוד מאוד מהר, ובצורה מאוד מקצועית, ואני - אני מעודד מקצועיות. לפעמים קופץ לי הפיוז ונכנס לי מין קטע דומיננטי כזה. אז אתמול זה קרה. אני קיבלתי שירות, ושלחתי אותו הביתה. מהמם לי.

בדרך למיטה עוד הספקתי לזרוק מלא מגבות לכביסה, שיהיה לשאר האורחים שיגיעו בשבועות הקרובים.

טוב, חזרה לעולם.

גזר.

אני מטפס על קירות כבר שבוע בערך. אחרי הפרידה הייתי בסדר, קצת עצוב, קצת מדוכא, אבל המשכתי בחיי. חשבתי לשמחתי שהצלחתי לעבור את הערב הראשון ומעכשיו הכל יהיה בסדר.

boy was I wrong.

כבר שבוע בערך שאני עסוק בלחשוב עליו. בלתהות אם הוא יוצא עם מישהו חדש. בלחשוב האם הוא מתחרט על זה, האם הוא רוצה לחזור אבל מפחד ליצור איתי קשר כי אמרתי שזה קשה לי.

כבר שבוע שאני תוהה האם אני רוצה לראות אותו בטעות, או לא, וגם כשאני רוצה, האם זה הדבר הנכון לעשות.

כבר שבוע שאני מנסה לחשוב על תחבולות שדרכן אני אדע הכל, כל מה שקרה והוא לא סיפר לי.

כבר שבוע שאני שומע להנאתי את אותו דיסק של ריטה.

ניסיתי לצאת השבוע לדייט. ידעתי שזה לא רעיון כזה טוב, כי אני לא באמת מוכן, אבל נתתי לזה את הצ'אנס שלו. היה רע. בחצי מהזמן חשבתי על עיניים. חזרתי הביתה וחשבתי עליו. אתמול, במסיבת טרום חתונה של חברה, גם חשבתי עליו.

לא רוצה הרבה דגים בים, לא רוצה הלך אחד יבוא אחר. רוצה את מה שהיה לי וכבר אין. אני אוהב שגרה.

דיברנו עכשיו בפעם הראשונה, אני ועיניים, אחרי הפרידה.

כנראה שזה הרגע שבו חלקכם מגלים שנפרדנו. אחרי יום ושבעה חודשים. כאשר הגעתי אליו, כרגיל, ביום שלישי ההוא, וחיכיתי לו בבית שלו, כהרגלי, הוא החליט לעשות את השיחה. ש"לא טוב לו", ש"הוא לא מרגיש חלק מזה", שהוא עדיין אוהב אותי והכל, ושאני חייב להישאר לישון כי אין לי איך לחזור עכשיו הביתה.

יכולתי להישאר לישון, היה קורה משהו והייתי עוזב בבוקר מבולבל ועם רצון עז לקפוץ לכביש. אז מסרתי לו את המפתחות לביתו, לקחתי את המפתח לביתי, והלכתי, דומע, לשוטט בתל אביב ולחכות שחברים שלי, שהיו אמורים להגיע, יגיעו. כשהתקשרתי לברר איפה הם, הדמעות המשיכו לרדת, והוחלט שהם יבואו לקחת אותי מתל אביב לירושלים. את שאר זמן ההמתנה ביליתי בבית קפה בשדרות רוטשילד, בוכה לעצמי מול המחשב משירים שמתנגנים באייפוד, מתפלל שאף אחד מהחברים שלנו לא יעבור ויראה אותי ככה.

בצורה נוראית ואיומה, החלק הכי כואב הוא מינורי לחלוטין. הלחיצה הזאת על Cancel Relationship בפייסבוק. סתם קליק מטופש על איזה לינק, וכל העולם שלך מתהפך. אתה סינגל שוב, או סתם לא רשום (עד עכשיו לא רשום לי שם כלום). וכמובן שכל העולם מקבל על זה הודעה, ומתעניין בשלומך.

שבוע וחצי עבר. בהתחלה הייתי בסדר. הגעתי לעבודה בבוקר, תיפקדתי כמו שצריך, אבל הזמן עבר והמוח שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. מה הוא עושה, איך הוא מתמודד, מה שלומו, ואיך לעזאזל אני מחזיר אותו אלי. שלחתי לו הודעה באתר היכרויות נפוץ, וקיבלתי תשובה. הודעה שאומרת שאני מתגעגע אליו, ושאני רוצה להתנתק אבל לא מסוגל. יצילני האל. התשובה לא הייתה לי ברורה, והשאלות שלי חזרה לא נענו.

התקשרתי אליו הערב. לא יכולתי יותר. רציתי לשמוע את הקול שלו. לדעת שהוא בסדר. רציתי להתפלל שהוא יגיד לי לבוא אליו ושהוא מצטער, ושהוא לעולם לא יעזוב ולעולם לא ייתן לי ללכת. כמו לפני חודשיים כשדיברנו. שהוא אמר לי שקשה לו אבל הוא לא רוצה שאני אלך. זה היה שקר, או שינוי דעה מהיר. או שגם עכשיו הוא לא רוצה שאני אלך, אבל לא יכול שאשאר באותה קונסטלציה.

מערכות יחסים משמעותיות לא קורות בריק. הן קורות במקומות פיזיים על פני הכדור. מקומות שלנצח יזכירו לי אותו, אותנו. הזלדה בירושלים, הגג של ההוספיס האוסטרי בעיר העתיקה. הצומת של העליה ולוינסקי, שם הוא חיכה לי בדייט הראשון. "פרלה" בפלורנטין. הAMPM שלנו באלנבי-יהודה הלוי. ג'פאניקה ברוטשילד, וקקאו שלא רחוק משם. הרחוב שלו. המיטה שלי. התחנה במעלה הרחוב שלי שבה היינו נפגשים. ארומה ליד האויטה. האויטה.

הנשיקה הראשונה שלנו, שחיכינו לה הרבה זמן, שנינו. ה"אני אוהב אותך" הראשון. הדיבורים הראשונים על מגורים משותפים, ושינוי הדעה. ויכוחים. לחכות לו לבד בבית שיחזור, כשאני ישן, ומחכה לקבל נשיקת לילה טוב. שנת הצהריים בשבת. להגיע הביתה ביום חמישי בערב ולראות שהוא הקדים אותי. ללכת איתו לארוחת ערב אצל ההורים של השותף. להיכנס לאויטה ביום שלישי ולהרגיש כל כך בטוחים בעצמנו ובזוגיות שלנו. לחייך באהבה כשצוחקים עלינו שאנחנו חצי שנה ביחד, ושזה הרבה יותר מדי בשביל הומואים.

דיברתי איתו עכשיו, ולא נשמע שיש זיק של תקווה לשינוי. אני יודע שחיכיתי לשווא, אבל לא יכולתי למנוע את זה. אז במקום זה אני יושב ובוכה עכשיו. מדיסק של ריטה. אלוהים.

רק אל תעזוב

חייבים לשכוח

לשכוח הכל

מה שכבר עבר

לשכוח את הזמן

את אי ההבנות

את הזמן שאבד

כדי לדעת איך

לשכוח שעות

שהרגו לא פעם

את הסיבות

ללב מלא אושר

רק אל תעזוב, רק אל תעזוב.

אני אציע

פנינים של גשמים

ממקומות רחוקים

של בצורת קשה

אחצה ארצות

גם אחרי מותי

כדי לכסות את גופך

באור, בזהב

אני אקים ממלכה

אהבה שם תשלוט

אהבה שם תמלוך

ואתה איתה.

רק אל תעזוב.

אני אמציא מילים

חסרות כל הגיון

שרק אתה תבין

אדבר איתך

על האוהבים ששם

שראו פעמיים

את הלב ניצת

סיפורו של מלך

שמת כי לא יכול היה

לפגוש אותך.

רק אל תעזוב.

ואפשר גם לראות

ניצוצות של אש

מהר געש עתיק

שנחשב לזקן

וגם יסתבר

שאדמה חרוכה

תיתן יבולה

כמו אביב מוצלח

וכשהערב ירד

הרקיע יזהר

בשחור ואדום

שלא יתמזגו.

רק אל תעזוב.

אני לא אבכה

לא אדבר

רק אסתתר שם

ואתבונן

בך צוחק ורוקד

ואאזין

לך שר וצוחק

תן לי להיות

הצל של צילך

הצל של ידך

הצל של כלבך.

רק אל תעזוב.

רק אל תעזוב.

רק אל תעזוב.