גם הפוסט הזה, ברוח הקרב שנוחתת על ישראל לקראת קיץ, ובמלאות שנה למלחמת לבנון השניה (הידועה גם כ'גם אני מהמלחמות המוצדקות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל'), הוא פוסט צבאי, כלומר, מחולק לשלושה חלקים. האמת, שהפוסט כולו היה אמור להיות מוקדש לדוקטור, אבל העובדה שאני כהרגלי, מסתובב סביב הזנב של עצמי, לא ממש השאירה לי זמן לכתוב את הפוסט המיוחל ואני מקבץ כמה מאירועי השבוע.
הדוקטור
ביום ראשון בלילה הייתה לי שיחה מטרידה עם סימן-תמיהה. לא היה לי ברור מה אני רוצה מכל הקשר הזה, והיה לי ברור שהוא רוצה יותר. מצד אחד הרגשתי בטוח ורגוע איתו, מצד שני היה חסר איזשהו קליק, או כימיה. אבל החלטתי שאני ממשיך עם זה כי כיף לי ונחמד לי, ואני רואה לזה פוטנציאל.
ביום שני בערב נפגשנו, כהרגלנו. חגגנו חודשיים שלמים. שזה בערך 5 שבועות יותר מה"קשר" הכי ארוך שהיה לי. זה בעצם הדבר היחיד שיכול להחשב כ"קשר". בריא, בוגר, ורגוע. בלי יותר מדי הו-הא.
לכבוד אותו יום החלטתי לתת לו מתנה לא קטנה, שאמנם לא עלתה לי כסף, אבל הייתה שלי במשך כמעט 25 שנה. כשאני אומר את זה, זה נשמע כמעט רומנטי, כי מסרתי בידיו את בתולי.
לא לא לא, זה לא שלא הזדיינתי עד היום, אבל עד היום תמיד הייתי אקטיבי (ואני מבקש ממי שלא יודע מה זה אקטיבי, שייגש שני פוסטים אחורה ויתעדכן, יש בוחן בסוף השבוע הבא). על הדוקטור אני סומך מספיק בשביל שאני אתן לו לנסות. ונתתי. לא היה סבל גדול מדי, אבל עוד לא הגעתי לשלב שאני נהנה מזה. וכנראה שיש ממה להנות, כי לא חסרים אנשים שנהנים מזה. אבל נתתי, יאללה, שיהיה.
החצוף הקטן הסתובב עם חיוך מרוח לו מאוזן לאוזן כל הערב, וכמובן שחברים שלי ששאלו אותו מה קרה קיבלו תשובה די מלאה. ואני לא הבנתי למה די אומר לי "quack" בכל פעם שהוא עובר לידי. אני אישית הייתי בסוג של sugar rush, גם מזה וגם מהופל שאכלתי אחר כך, בשילוב עם בחילה איומה שנבעה מספיגה של כל מיני חומרים שלא אמורים להיספג במחזור הדם שלי בדרכים בלתי קונבנציונליות, והיה לנו ערב נחמד ומיוחד ביחד ועם כל החברים שלי.
חזרנו הביתה מוקדם יחסית - ביום שלאחר מכן עבדתי בבוקר ולא יכולתי להגיע לטקס הקבוע של ימי שני, של רביצה במסעדה הקבועה שלנו עד 5 בבוקר עם כל החברים. תכננו ללכת לישון, כשהוא מלמל שהוא יורד למטה לשאוף אוויר. כמו פולניה טובה, נלחצתי קלות אבל הוא אמר שהוא סתם לא מרגיש טוב בגלל העשן והוא רוצה קצת אוויר. ירד למטה, הסתובב וחזר מבולבל.
הוא לא הסכים להגיד לי מה קרה, מה עובר עליו ומה הוא חושב, אז נקטתי בשיטה הפולנית של 'אני אסתובב אליך עם הגב ואעשה לך רגשות אשם על זה שאני לא אצליח להירדם עכשיו', ובסופו של דבר זה עבד. יותר מדי טוב. הוא התחיל לבכות ולהגיד לי שהוא לא מסוגל לעשות לי את זה, ושמשהו שקרה באותו ערב הזכיר לו שבעוד חודש הוא יוצא לחודשיים בצבא, רחוק רחוק (עתודאים...), והוא לא מוכן לתת לי להישאר לבד ושאנחנו צריכים להיפרד כדי שאני אוכל למצוא מישהו שיוכל להיות איתי. הטיעון המאוד הגיוני של 'זאת החלטה שלי אם אני מוכן לסבול את זה' לא ממש עבד עליו בהתחלה, ובערך כשהוא אמר לי שהוא כל כך אוהב אותי ולא יכול לדמיין פרידה באמת, אבל שהוא מרגיש שאין לו ברירה, הבנתי שכל המחשבות שלי מהימים האחרונים נעלמו כלא היו. אם רק המחשבה על פרידה מביאה אותי לדמעות, אני אוהב אותו. לא צריך הוכחה יותר חותכת מזה. הוא השתכנע בסוף שאי אפשר להיות תמיד בטוח במה שקורה, וצריך פשוט להמשיך ולזרום עם זה, ושאנחנו לא נפרדים.
<בכלל לא הרגשתי מנוצל - נתתי לו וכמעט נזרקתי ;-)>
כמו שתי נקבות שראו את הרווק בלייב, ישבנו ובכינו במיטה, כשהדקות נוקפות ואני חושב לעצמי איך אני מודיע לבוסית שלי שאני לא מגיע לעבודה מחר, דבר שהוא על גבול הבלתי אפשרי. לבסוף הלכנו לישון בשעה 5 בבוקר (היה כבר עדיף ללכת לאכול עם החבר'ה) והשכמתי שעה מאוחר יותר. לקחתי את האוטו שלו ונסעתי לעבודה. כשהבוסית שלי הגיעה סוף סוף, ניגשתי אליה עם עיניים נפוחות וביקשתי ללכת הביתה כי אני מרגיש לא טוב ולא ישנתי כל הלילה. היא לא התווכחה ושיחררה אותי הביתה, על אף הקשיים בעניין (הייתי הבכיר במשמרת, וזה אומר להשאיר שני פיסטונים במשמרת לבד רק עם גיבוי של שאר החברה שנמצאת שם). הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה שבה הוא עדיין ישן, וישנתי עד אחה"צ, כשהוא עוזב באמצע כדי לא להמשיך לשלם חניה :-)
מאז הכל זורם הרבה יותר טוב, אני מרגיש יותר בטוח ויודע מה קורה איתי. כן, אני מתגעגע לפעמים לחיי ההוללות הסוערים שניהלתי, a guy in every port וכו', אבל את התחושה של החיבוק בלילה אין מה שיחליף.
ובזאת רשמית אני הופך ללסבית. אני זז לקנות משאית.
אמא
היחסים עם אמא שלי קצת מרוחקים, למרות שיש ניסיונות להחיות את כל הקשר הזה. אבל הכי הייתי רוצה שהיא תשאל אותי משהו שיאלץ אותי לספר לה על קיומו של הדוקטור. אחותי כבר יודעת, ראתה תמונות ומתעניינת, אבל אמא - מדחיקה ומכחישה. הבן שלה לא כזה, הבן שלה עוד ישתנה, והבן שלה לא יודע על מה הוא מדבר.
אז במהלך התכתבות מיילית עם אחותי, ביקשתי ממנה שתדליף לאמא שלי קצת מידע, והיא, כמו אחות טובה, הדליפה משהו.
התגובה של אמא שלי, כפי ששמעתי אותה היום, הפתיעה אותי למדי - "שלא יביא אותו לפה, אני לא רוצה לראות את זה". כן כן, אמא שלי, כמו פולניה טובה, לא מסוגלת לראות מישהו מאושר :-) אחותי, שאפשר לכנות אותה בשם החיבה 'אחותיכפרהעליה' לא נשארה חייבת והבהירה לאמא שלי שאם אני לא אביא אותו, היא כנראה לא תראה גם אותי כל כך הרבה, כי אני לא אוותר על דבר כזה בגלל השטויות שלה. אמא שלי כמובן לא הבינה מה הקשר, אבל בסופו של דבר ההבנה חלחלה אליה. היא כמובן לא שאלה אותי או רמזה לי כלום היום כשהתקשרתי לאחל שבת שלום כהרגלי. מדחיקה כבר אמרנו?
וכמובן, כיאה לפולניה, היא קצת התרככה כשהיא שמעה שהוא סטודנט לרפואה ושקוראים לו כמו גיסי, ואמרה לאחותי 'הוא ניצח אותך בגדול, הא?'.
אמהות, לכו תבינו.
סודאנים
קיבלתי סמס מחברה שאומר שמחפשים מתרגמים מערבית לראיין את הפליטים הסודאנים (פליטי דארפור) ששוכנו במדשאה מול הכנסת, בגן הורדים. התקשרתי כמובן לברר במה מדובר והתברר שהם צריכים מתרגמים לאותו יום. בסוף המשמרת הייתי פנוי אז נסעתי אליהם וראיינתי חלק מהם. מסתבר שאני מצליח להבין ערבית לא רע, למרות שעברו כמה וכמה שנים מהפעם האחרונה שממש התעסקתי בזה (יותר משלוש, אם אתם מתעקשים). אני כן משתדל לשמר את מה שאני יודע בשיחות עם כל מיני אנשים שמדברים את השפה, ולקרוא פה ושם קצת טקסטים, אבל זה לא כמו פעם. מסתבר שעוד לא שכחתי את הרוב.
הסיפורים היו מזעזעים, וזה מבלי שנכנסנו לסיפורים מסודאן. במצרים, המקום שבו רובם שהו בשנים האחרונות אחרי שהם נמלטו מהג'נוסייד שמתבצע בחסות הממשלה בשנים האחרונות. הם הוכו על ידי כוחות מצריים, כמעט נורו על ידי החיילים המצריים בגבול, לא קיבלו סיוע מהאו"ם על אף מעמדם כפליטים. רק כשהם הגיעו לארץ הם התקבלו בזרועות פתוחות. לצערי, הם לא מודעים שעל אף הטיפול המצויין יחסית שלו הם זוכים, גם ברמה הרשמית וגם ברמת המתנדבים הפרטיים, העתיד שלהם פה לא מזהיר. המדינה לא ממש רוצה להשאיר אותם פה, וזה למרות שהעם היהודי עמד במצב מאוד דומה רק לפני 60-70 שנה. יש לנו זכרון קצר, אנחנו. ביום ראשון הם אמורים להיות מפונים מהגן למעיין 'מתקן אירוח', או בעצם מכלאה, שעלול להיות הצעד הראשון בדרך לגירושם חזרה למצרים, שם כנראה שרבים מהם ימותו (שוב).
היום בשעה 7.30 בבוקר, אחרי שהלכנו לישון ב-4 (לילה סוער, שוב ;-)), העיר אותי צלצול טלפון ובצד השני הייתה אחת מהמתנדבות, שאיתה דיברתי אתמול. מסתבר שאחת מהילדות הקטנות הופנתה למיון בלילה, והמתרגם שנמצא עם המשפחה בבית החולים צריך לחזור למאהל בשביל לתרגם את הרופאה שמגיעה לבדוק את כולם. אחרי התלבטות קשה, גררתי את הדוקטור מהמיטה ונסענו להדסה, שם הייתה המשפחה. מזל שהבאתי איתי את הדוקטור שהיה יכול להסביר לי מה קורה ומה לתרגם.
המשפחה כמובן הייתה אסירת תודה, והילדה הייתה בסדר בסופו של דבר (תגובה רגילה לחיסונים שהיא קיבלה בערב לפני). הסתובבנו קצת בהדסה, הדוקטור הראה לי את המקום שבו הוא לומד, והתיישבנו קצת בספריה החדשה כדי לנוח. משם הוא המשיך הביתה ואני - לעבודה. נכנסתי למשמרת שעתיים מוקדם יותר, ובמהלך המשמרת ניקרתי לי קצת. המשמרת הארורה עוד מעט נגמרת, ואני אלך לפגוש חברים שלא ראיתי השבוע, להתפגר, לקום מחר ולנסוע למרכז ליומולדת של סבתא.
שתהיה לכם שבת של אהבה,
גזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילד גזר
