הבלוג של עומר

החלטתי לכתוב משהו על כל נושא חם שיוצא לאוויר העולם הבלוגרי של ישרא.

וגם רציתי אתמול לכתוב על הגשם, אבל דחיתי את זה (כצפוי...), ופתאום כתגובה לדחיה שלי גם פסק הגשם, והתייבשו השמים.

בעקבות זה שדחיתי וקיבלתי על כך עונש מיידי, גמלתי בליבי לא לדחות יותר. תמיד לעשות בזמן. כל רעיון, כל זיק, מחשבה והגיג להעלות על דפי ההסטוריה מידית, אחרת התזמון יעבור, "עבר זמנו בטל קורבנו".

עברה שעה, עברו שעתיים, ופתע התברר כי לא עונש קיבלתי, אלא סימן. בעצם מישהו רצה לומר לי: "אל תדחה, אתה רק מפסיד מזה. רק תבחר לר לא לדחות, וכבר תבוא ההזדמנות".

התחיל לרדת גשם מטורף. לא רק שהיה גשם זלעפות, אלא בא מהמזרח. התחילה רוח מזרחית חזקה שהחזירה את העננים מערבה, כמו אמרה להם: "תחזרו רגע, יש לכם עוד משימה לבצע".

הגשם שירד מתחילת השבוע עד אתמול, היה חביב. גם אם הוא היה חזק ומרטיב, הוא היה נחמד, היתה לו קארמה טובה של תחילת חורף. אווירה של התכנסות פנימה. אוירה שכולנו מכירים ומתגעגעים אליה כל הקיץ. (לפחות אני).

אבל האווירה הזו גם מסוכנת. היא בקלות יכולה לסחוף אותי אל מתחת השמיכה המטאפורית,למכר אותי לריח השינה והחלומות שמתפוגגים.

אז ממש כמו הבחירה לא לדחות יותר את יצר הפובליצזם שלי לאחר כך, כך גם בחרתי לא לדחות את הגשמת החלומות לאביב, אלא להלחם במגנט שמושך אותי צפון מערבה אל המיטה החמה. ולהגשים אותם כבר עכשיו. להתריס בפרה הקדושה של התה והלימון והאדים שבחלון.

ואז הגיח מולי החוצפן הזה - הגשם המזרחי.

בבית הורי יש פטיו (מרפסת פנימית) עם חלונות מסביב. החלונות היו בזמנו חלונות עץ שלא ממש אטמו את הדרכים לתוך הבית. תמיד נכנס קור של בית אל, ואיתו גם הגשם. אז בתחילת כל חורף היינו אוטמים את החלונות שפונים לכיוון הגשם (מערב)  בלוחות פרספקס שקופים. אבל אז, תמיד בתחילת החורף ואחרי שאטמנו את החלונות בא לא הגשם המזרחי החצוף שהרטיב את כל הבית.

כמו אז גם היום הגשם המזרחי הזה בא בכיוון לא צפוי ורגיל. הרגשתי ממש בחוץ כאילו אני ממש בתוך הענן הזועףאבל לא נרטב, אלא רק רואה את הקולות.

אוקיי, אז אין לי מסר גורד שחקים, רק רצון לשתף חוויה.