הבלוג של עומר

זה התחיל כתגובה לבלוגרית שתמיד מעניינת אותי, ותמיד צודקת. ותמיד גם, גורמת לי לצורך השיתוף והכתיבה לפרוץ החוצה מכל החומות.

דוד שלי נפל במלחמת לבנון ב 82, כבר כ20 שנה שאני הולך כל יום זיכרון לבית הקברות עם כל המשפחה. כן, זה נעשה קצת שגרתי. אבל זהו יום כבד ורציני שאנחנו לא מוותרים עליו. כולם מתבגרים, מזדקנים, והעולם כמנהגו נוהג, רק דוד שלי תקוע מתחת לאדמה.

 (להקליק על התמונה להגדלה)

אני נולדתי בה' באייר, כך שימים אלה כרוכים תמיד גם ביום הולדת. אם תרצו אפשר להסתכל על זה גם כך: תמיד יום לפני יום ההולדת שלי אני מבקר בבית קברות. (בניסוח כזה זה נשמע קצת ציני, אבל אלה הן חיי, פטריוטיות לורידים).

אני בכור הנכדים, וגם היחיד מהדור שלנו שממש זוכר אותו. (הייתי בן 4). גם זה מחייב. הרי הוא היה הטוב שבבחורים, אחרת לא היה נופל. זו הרי הכרוניקה. ואני יכול להיות הוכחה לזה (אני הרי זוכר אותו),  ולכן גם מוכרח לקחת ממנו דוגמא אישית.

אני לא ציני, ולא מותח ביקורת, אלא רק תוהה תהיות, מה היה קורה אילו לא היה נהרג. חיינו היו הרבה יותר פשוטים, וחסרי מורכבות. כל חיי הם דרך חלון השכול, אין לי מושג איך זה לחיות אחרת.

גם כאומן ישראלי (מתחיל כמובן) שמעורה באומנות ישראלית, ובעיקר בצילום ישראלי. השכול, הצבא הקונצנזוס הן כמעט הכותרת הראשית שאינה כתובה של כל עבודה צילומים חשובה שנעשתה כאן. (או שאולי שוב זה החלון שאני מתסכל דרכו).

וכל מי שעוסק באומנות בארץ, או גדל בארץ ועוסק באומנות מושפע מאומנות שכבר נעשתה ועוסקת בנושאים אלו.

וגם מושפע מזה כי חייו וחיינו הם כרוניקה קבועה של המציאות.

כמובן גם השואה, ויום השואה חלק מכל זה.

אין לי סוף לקטע. זה לא קטע מסודר אלא שיתוף של מחשבות והרגשות. מקווה שיהיה המשך (כלומר, שיהיה לי אומץ להמשיך..)

אחרי כותרת מפוצצת שכזו, מה נותר לכתוב?

אחת הפנטזיות הראשוניות של כל "אוחז במצלמה" היא להסתובב בעולם במקומות שכוחי אל, ולהביא את בשורת התרבות המקומית לעולם.

לסוע לאנטרטיקה, ולצלם שם זכרי אנושיות, לצלם ילידים באפריקה, רגשי אימהות אנושית שקיימת גם במזרח הרחוק, וסוחרי סמים בדרום אמריקה.

אצלי, כל פעם שאני רואה צילומים ממקומות בעלי אופי כזה, צצות בי רגשות מסוגים שונים.

אם מדובר במטייל שמצלם הרגשות שלי בדרך כלל

הן: "....איזה כיף לו שהוא מגיע למוקומות כאלה...",

ו: "... וואי, וואי אם אני הייתי שם מה הייתי מצלם...",

וגם: "... אני חייב לעשות איזה מסע שכזה, ואראה לעולם מה אני יכול..." 

אם מדובר בצלם מקצועי הרגשות שלי בדרך כלל 

מתחילות ב: "... איזה כיף לו, הוא מגשים את החלום הגדול של כל צלם..."

וממשיכות ל: "... אני הייתי מוציא צילומים הרבה יותר טובים, הייתי חודר הרבה יותר לעומק...",

ומגיעות עד ל: "... איזה פופוליסט הצלם הזה, צילומים פטרוניים..." 

ומסתיימות ב: "... אני חייב לצאת לאיזה מסע שכזה, ואראה לעולם מה אני יכול..."

אבל, אני נשוי באושר בארץ, ואין שום סיכוי שאעזוב את משפחתי לנסיעה ארוכה לשם צילום עומק בדרום מערב המזרח הרחוק.

ואבל יותר גדול הוא, האתגר שאני לוקח על עצמי, והאמת כבר לקחתי על עצמי כבר מזמן, הוא:

לצלם צילומי עומק, את הקרוב אלינו, מה שכבר מזמן לא אקזוטי, בצילום רגיש ואמיתי שלא נגוע בפטרונות כזו או אחרת.

את התרבות שלנו המקומית הישראלית, היהודית, בשמחות, וגם בשגרה יומיומית, וגם לא עלינו ברגעים עצובים ונוגים.

את האנשים שמרכיבים את התרבות שלנו, את המציאות שלנו, אני רוצה להכיר לעומק את מי שאני אצלם, ולהראות את הכל ללא מסננים חיצוניים, אלא רק המסנן של תודעתי האישית.

ופה אני יוזם פרוייקט אישי: כל מי שהתעניין ומוכן לקחת חלק במסע שלי אל עצמנו, ורוצה שאצלם אותו, יותר ממוזמן ליצור קשר.

, ותודה רבה לכולכם.