ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

כבר כתבתי כאן על ההרפתקה של כרמל משנה שעברה.

גם השנה נסע לבד, צילצל אלי מאוטובוס 947 שהוא בדרך לצומת סירקין.

מאז לא צילצל כל היום, ואפילו לא בלילה כהרגלו.

ניסיתי אני לצלצל מספר פעמים, אך אין תשובה.

התעוררתי ב-3 בלילה, והחרדה החלה להתעורר אצלי.

הוא מהגליל, חי במיצפה, אולי קרה לו משהו כשהיה צריך לחצות את צומת סירקין ולהגיע למקום המפגש בפתח-תקוה.

בקיצור, לא יכולתי להרדם שוב. אפילו צילצלתי 100 (משטרה) לבקש את הטלפון של משטרת פתח-תקוה.

אבל אז החלטתי להירגע, עשיתי את כל הדברים הרוחניים שידעתי כדי להרדם, ולבסוף נרדמתי.

בבוקר החלטתי לעשות עבודת בילוש ולהשיג את מספר הנייד של החבר שלו.

צילצלתי.

הוא אמר שכרמל לידו.

כרמל - אמרתי לו - מה קרה שמאתמול לא התקשר? נורא דאגתי...

אמא - הוא ענה - את אמרת לי שאשים את הטלפון הנייד בשמירת חפצים שלא יגנבו לי אותו כמו לפני שנה.

נכון כרמל  - עניתי - אבל אתה אמרת לי שהוא יהיה כל הזמן על הצוואר שלך כדי שתוכל למצוא את החברים שלך....

כן אמא - אבל החברים שלי כל הזמן איתי... ענה הילד. די אמא אני חייב לרוץ. בייי

טוב............. נשמתי לרווחה.

ומה עשה הנער? התקשר אלי הלילה ב-3:45 להגיד שהכל בסדר והוא מתקשר פעם ביום כמו שביקשתי, והוא הולך לישון...........

אמהות זה דבר קשה...