ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו
אם, אשה, פעילה, איכפתית |
| 5/2007
בית הקברות בקיבוצי
בית הקברות בקיבוץ בו נולדתי וגדלתי. יופי מהמם. נוף גלילי. ברגע של שקט אפשר לשמוע את איוושת צמרות הברושים שמקיפה את המקום.
אבא שלי קבור שם. לאמא שלי פיסת אדמה ריקה לידו.
היום הייתי בקיבוץ בו גדלתי בלוויה של אבא של בת כתה שלי.
בקיבוץ לגדול באותה קבוצת גיל היה אז בלינה המשפחתית כמו לגדול אחיות, והקשר עם ההורים של החברות הכי קרובות היה כמו קשר של הורים שניים.
אמא שלי עדיין בקיבוץ, בת 86, וכבר רבים מהגרעין ההונגרי שלה נפטר.
לאט לאט מייסדי הקיבוץ הולכים לעולמם, ודור ההורים של בני הכיתה שלי מתמעט.
ואני חושבת עליהם.
שהקימו את הקיבוץ, רעבו ללחם, גרו בהתחלה באוהלים, עבדו נורא קשה בחום ובקור, וסבלו שנים של קטיושות...
וראו את חלומם הקיבוצי נשבר.
ומדי כמה ימים יש עוד לוויה.
השורות בבית הקברות בקיבוצי מלא אנשים שגידלו אותי, ואת חברי, ואנשים שעבדנו איתם בצעירותנו, וגם אנשים שלא היה לנו קל איתם.
וחברות שנפטרו בטרם עת ממחלה נוראה, ובנים שנהרגו בצבא.
אני הולכת בין הקברים. העיניים מתמלאות דמעות.
קיבוץ שלם וסיפורו בבית הקברות הקיבוצי.
| |
| כינוי:
בת: 67  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
