ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

הבטחתי לכתוב.

עברה שנה.

יש כל כך הרבה לכתוב שאולי אבלבל כרונולוגית,

אולי פה ושם אקצין את המציאות, ואולי היום אני כבר מייפה את המציאות.

אבל לכותרת אקרא: "כששואלים אותי מה השתבש אני אומרת שזה הנסיבות..."

ואז יש חיוך בצד השני. (מישהו יכול להסביר לי למה?)

טוב. מבחינתי הכל החל להשתבש במלחמה בקייץ האחרון.

(לא שלא היה קשה עוד קודם.)

גרנו בצפון בטווח הטילים. ואי אפשר היה להישאר בבית.

חופש גדול.

לשנינו הייתה זו זוגיות שניה.  ובכל קייץ באו ילדיו של רן, בן הזוג לשעבר, לשבועיים שלמים אלינו. אך מפאת המלחמה הדבר היה בלתי אפשרי.

אני ובני הצעיר, אשר סבל מחרדות בגין כמה נפילות קרובות ורועשות להפליא, נדדנו בין חברים, לבין אוהל בים, ובקיצור לתחושתי היינו פליטים.

רן – בן קיבוץ מאזור חדרה, דאג לסדר בקיבוצו חדר לו ולילדיו. לא היה בו מקום גם לנו. כלומר- לתחושתי, למרות שהכרזנו שאנו בונים משפחה חדשה, הרי שברגע הכי קשה של מלחמה, ננטשתי לדאוג לי ולילדי על ידי בן זוגי.

אם יש רגע שבו נופל איזה אסימון, ולרגע המסך מורם ואתה רואה רחוק ומעבר, הרי שזה היה הרגע.

מבחינתי זה היה תחילתו של סוף.

אך היה משהו אף גדול מזה.

רן, בן זוגי לשעבר הרג אישה בתאונת דרכים, כמה שנים לפני שהיינו זוג, אך הורשע וקיבל 10 שנים שלילה וחצי שנת עבודות שרות  קצת לפני המלחמה.

למרבה הטרגדיה גם ילדיו עברו עם גרושתו לדרום.

לזה אני קוראת "הנסיבות".

קצת לפני המלחמה היינו צריכים לחדש את חוזה השכירות שלנו, בישוב הקהילתי בו גרנו, ורן ניסה לשכנע אותי שנעבור לגור בעיר, שם יש תחבורה ציבורית, והוא לא יהיה תלוי באחרים מבחינת תחבורה לישוב וממנו. (גרנו בישוב 5 דקות מהעיר לידינו, וקל מאד היה לתפוס משער הישוב הסעה לאותה עיר...). אך איני שופטת קושי של אדם שקיבל 10 שנים שלילה.

נחזור לרצון שלו לעבור לאותה עיר.

הדבר היה מצריך את ילדי (אחד כבר היה בתיכון והשני עלה לחטיבת בינים), לעזוב את חבריהם, להיות תלמידי חוץ בביה"ס שלהם, לחיות בעיר לראשונה בחייהם, להקריב את חייהם בשביל בן זוגי.

כאן הבנתי שיהיה עלי להקריב את הזוגיות שלי או את ילדי.

ובחרתי להקריב את הזוגיות שלי, ולא את ילדי.

כן, היה זה שוב מאותם הרגעים שהבנתי שזה תחילתו של סוף....

אמרתי אז לרן, שהוא קיבל עונש על הריגה ולא ילדי.... ושאני לא עוברת לעיר עם ילדי.

ולא עברנו בית, אך בתוכנו משהו התרחק.

כמובן שניסינו והלכנו לטיפול זוגי....

אחרי עוד קשיים רבים, האשמות מצידו על כל דבר, אי לקיחת אחריות אפילו על התאונה, (שמעתי אותו אחרי שהורשע מספר שהתאונה נגרמה בשל "כשל מכני"....), ביום כיפור אמרתי לו שככה לא עוד – מערכת היחסים הזו הסתיימה.

לא סתם השתמשתי במילים האלה, מבחינתי אפשר היה לצקת לקשר משהו חדש, ולהתחיל מערכת יחסים חדשה אך הוא בחר לצאת מהבית, ואני ידעתי שזה טוב שזה בא כך ממנו.

וכך לאחר כ-4 וחצי שנים ביחד, וכ-שנתיים וחצי של מגורים משותפים, נפרדנו.

בפוסט הבא, עוד על הפרידה, ואיך כמו חתול נפלתי מייד על הרגלים, ועברתי מהארמון הענק והקר לישוב אחר, לבית קטן וחם.