ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

בצעירותי, בסביבות גיל 18 עד 25 הייתי שמאלנית קיצונית, כזאת שמחוברת לכל מיני קבוצות שמאל, הולכת להפגנות ולמחאות ומה לא.

היינו עומדים בימי שישי מול כלא רמלה למען שחרורו של אודי אדיב, ועושים עוד המון דברים הזויים.

הייתי אז מעורבת מאד בכל מה שקשור לעוולות נגד ערביי ישראל, והייתי כואבת באמת את כאבם על כל דבר שקרה להם, והייתי מתעצבנת באמת עם כל הלב מכל אי צדק קטן.

אני מספרת זאת כדי שתבינו שהייתי מתעצבנת בפנים עם כל הלב, וזה היה קורה כל הזמן.

כבר אז ראיתי שההשפעה של דעותי על ליבי קשה היא, ואני פוגעת בעצמי ובבריאותי כל הזמן בגלל  עודף סולידריות עם כאבם של אחרים.

והחלטתי אז למתן את המעורבות שלי כדי לשמור על ליבי.

וכך עברו כמה שנים שבהם לא חייתי בארץ, ואחר כך כמה שנים שבהם היו ילדי קטנים, ואני עברתי תהפוכות בחיי, והייתי מעורבת פחות, פעילה פחות, וקצת התרחקתי מכל זה.

בשנים האחרונות שוב חזרתי בהדרגה לפעילות, ושוב חזרתי למעורבות, ואני שוב מתעצבנת באמת, הפעם בדרך כלל על עוולות כנגד פלסטינאים בשטחים, ואני מחוברת לכל מיני ארגוני שמאל, ואני שוב מתעצבנת באמת.

ואני שוב מרגישה את ליבי.

אתמול בצהריים, לקחתי את עיתון הארץ, כמה שעות לפני לכתנו לארוחת החג המשפחתית, כשכל הבישולים מאחורי והבית נקי, שעה שאמורה להיות הכי רגועה שיש, וכבר עם פתיחת המוסף מצאתי את עצמי שוב מתעצבנת.

הפעם על ידיעה קטנה של יותם פרידמן במוסף הארץ. 

(אני לא מצליחה להכניס קישור).

המאמר מדבר על פיצוץ תיק כולל מחשב נייד של עולה מארצות הברית במעבר גבול טאבה רק בגלל שהיא פעילה בשטחים, דהיינו מלמדת אמנות בגדה המערבית.

 ופיצוי כספי? אין.

אז מה נותר לי לאחל לכולנו לשנה החדשה, שליבנו לא יכאב, שלא נתעצבן, שיבוא כבר השלום!!!