ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

אני מרגישה שמזג  האויר הסתווי בגליל, הכולל חמסין וקרירות בבוקר, מכניסים אותי למצב רוח מבלבל.

אני רואה איך האנרגיה שלי לא במקומה.

אני מתקשה למצוא אנרגיות לדברים הפשוטים ביותר.

העבודה החדשה והפוליטיקות שבארגון שכזה, שואבים אנרגיות.

וממש בימים אלו אני חושבת לעצמי חלפה שנה מאז בן הזוג יצא מהבית.

ועוד מעט שנה למעבר לבית הקטן ולישוב החדש.

אני אופטימית חסרת תקנה כמו תמיד ואומרת לעצמי שאנרגיות ירודות זה ירידה לצורך עליה, ומתעודדת שבסך הכל  - הכל בסדר.

אני אומרת לאיש שאני פוגשת שאין לי אנרגיה לצאת מהבית, ואני שומעת שאני מכאיבה לו.

הבנים כל הזמן בבית - הקטן בשביתת המורים, והגדול רגע לפני הצבא. ולא קל לי עם ההשתלטות הזו על המרחב הביתי הקטן.

הם הפכו את היום והלילה, בלילה טלפונים מחבריהם, והם יוצאים ונכנסים - ואני מתעוררת עשרות פעמים בלילה.

בכל שעה משעות הלילה אם אצא מחדרי אמצא מספר נערים בבית. (לפעמים הם בני 14, לפעמים בני 19, אבל רובם גבוהים ממני בהרבה....).

אני עייפה תמידית.

אבל כשרגע אני מתבוננת מהצד על הסיטואציה של כל זה אני מודעת לכך שהכל נתון בידי.

היכולת לשנות הכל, היכולת לבחור לעשות אחרת, אפילו אני זאת שבוחרת באיזה מצב רוח להסתובב בעולם.

יש לי ספר שנקרא "גורלך בידך" - ואני פותחת דף באופן אקראי וכתוב שם כך:

"בליבך אתה יודע מהו הדבר הנכון לעשות בכל עת. " .....

זה נכון.

אני בוחרת לעשות מספר דברים שיעשו לי טוב.

אני הולכת לבשל לקראת ארוחה שאנחנו אוכלים הערב עם עוד משפחה של חברים. (אנשים יקרים שגם הבנים אוהבים להיות בחברתם.)

אני מצלצלת לחברה טובה ששתינו עסוקות מכדי להיפגש לעיתים קרובות וקובעת איתה להיום.

וקובעת למחר (שבת) עם מספר אנשים שיקרים לליבי.

אני מחליטה לעשות הבוקר יוגה, והליכה טובה.

ואני נושמת.

מאחלת שבת שלווה ושקטה לכולנו.